"א בראשית, ברא אלוהים, את השמיים, ואת הארץ. ב והארץ, הייתה תוהו ובוהו, וחושך, על-פני תהום; ורוח אלוהים, מרחפת על-פני המים. ג ויאמר אלוהים, יהי אור; ויהי-אור. ד וירא אלוהים את-האור, כי-טוב; ויבדל אלוהים, בין האור ובין החושך. ה ויקרא אלוהים לאור יום, ולחושך קרא לילה; ויהי-ערב ויהי-בוקר, יום אחד."

חג האורים מגיע בזמן הכי חשוך בשנה. השמש נמצאת בחלק הדרומי ביותר של הכדור, היום הוא הקצר ביותר. את זה כולנו יודעים. אבל איך זה משפיע עלינו?

לא רוצים לצאת מהבית. לא רוצים לפגוש אנשים. לא רוצים להתמודד עם החיים. החושך מדבר. על מה הוא מדבר החושך? 

אולי החושך הוא שכחה, משרתו של הלא-כלום, שעושה עבודתו נאמנה. הוא אינו רע. הוא רק עושה את העבודה שלו. כמו אותם מאבטחים בקניון שעוצרים את בעלי הזקנים והמבטא. כמו הסוהרים שמחזיקים את אלו שמזלם לא שפר ונולדו בשכונה הפחות טובה של העיר. כמו הסוחרים ליד התחנה המרכזית שמספקים לזונות הנרקומניות את מה שהן צריכות כדי להמשיך עוד יום של עבודה בביבים של ההוויה האנושית. כמו היאקוזה, אנשי הקצוות, שאינם יודעים פחד מהחושך, החושך הוא ביתם.

You know the day destroys the night
Night divides the day
Tried to run
Tried to hide
Break on through to the other side

                           

באנו חושך לגרש בידינו אור ואש כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן

מלחמת בני האור בבני החושך. מי הם בני האור? היהודים? המכבים? ומי בני החושך? היוונים? הגויים? הערבים? ואלי אנחנו בכלל משרתי החושך? ולמה בכלל אנחנו נלחמים?

וכיצד מגרשים חושך? האין החושך חלק מהחיים? בלעדיו איך היינו ישנים? האם לא היינו נשרפים?

ועוד שאלות יש לי על החג הזה: למה משחקים בסביבונים? והאם חג החנוכה הוא לא בכלל חיקוי של כריסמס, דרך של היהודים באירופה להשאיר את הילדים קרובים לדת ולקהילה, לתת להם גם אורות ומשחקים כדי שלא יתבוללו בשדות זרים? ולמה חנוכה הוא שמונה ימים? ומה זה חנוכיה בכלל, הרי המנורה בבית המקדש היתה עם שבעה קנים.

הרבה שאלות ומעט תשובות, ומי בכלל יודע מה קרה שם עם החשמונאים?

 

 

החושך שבתוכנו

לא באתי להלל את האור או את החושך, או את הגויים, או את היהודים. אבל יש בי רצון להאיר את החושך שבתוכי. החושך שבתוכנו.

הספק שמחלחל לליבי, שאני לא מספיק טוב, שאנחנו לא נצליח, שהסוף קרב, שגם כך אין משמעות לחיים.

החושך הזה הוא החושך שאיתו (בדמיוני) אנחנו מתמודדים. חושך שמספר לנו סיפורי אימה, על כשלון, ובדידות, וכאב. החושך שאומר לנו שככה הם בני האדם – תאבי בצע, רודפים אחרי החומר, הכוח, תענוגות החיים, החזקים מושחתים והחלשים סתם טפשים, והם אינם יכולים באמת להשתנות, אולי רק מעטים. מעטים מול רבים… מכבים…

פעם הייתי אוהד מכבי ת"א. היום אני נהנה לחזות בקריסתה.  אהבתי להגיע להיכל ולשמוע אלפי אוהדים שרים ביחד – "והעיקר והעיקר לא לפחד כלל". מאז עברו הרבה מיליונים בקופת מכבי, והרבה זיעה של כדורסלנים שחורים צאצאים של עבדים שיובאו לצפון אמריקה כדי לעבוד שדות כותנה והיום משמשים כגליאדטורים מודרנים. התיוונו המכבים. כל שנותר מברקוביץ וארואסטי ג'מצ'י הנפלד וקטש זה חבורה מפוזרת של שחקנים שמנסים להבין איך לחזור לנצח בכל מחיר. כאילו זה מה שחשוב בחיים.

אבל זה לא. זה שקר.

יש עולם שלם שאינו נראה דרך המסכים. עולם פנימי עשיר ועולם חיצון עצום ואינסופי.

 

 

 

להאיר את החושך

"…כשאמורים הדברים בשליטה בבני האדם והכוונתם, אין מכשיר טוב לכך משקרים. כי, מבין אתה, בני, בני אדם חיים על פי אמונות והשקפות. ובאלה יש לכם שליטה. אפשר לכוון אותן ולהפעילן. הכוח לכוון דעות ואמונות הוא הדבר היחיד שקובע. לכן התייצבתי לימין השליטים ושירתתי אותם- כי רציתי חלק בשילטונם".
"אני אינני רוצה שום חלק בזה!" התפרץ אטריו.
"הירגע, כסיל צעיר" נהם הזאב. "כאשר יגיע תורך לקפוץ ללא-כלום, תהיה גם אתה משרת נטול-שם לכוח השולט, ללא רצון משלך. מי יודע איזה שימוש יעשו בך? אולי תעזור להם לשדל אנשים לקנות דברים שאינם נחוצים להם, או לשנוא דברים שאינם יודעים עליהם דבר, או לאמץ דעות המאפשרות להשתלט עליהם בנקל, או להטיל ספק באמיתות שיכולות להצילם. אמנם כן, בן-פנטסיה קטן, דברים גדולים יתחוללו בעולם בעזרתך, תוכרזנה מלחמות, תקומנה אימפריות חדשות…"
זמן מה בחן גמורק את הנער מבין עפעפיו העצומים למחצה, ואז הוסיף: "העולם האנושי מלא אנשים חלושי-מוחין, החושבים עצמם לחכמים מכל אדם ומשוכנעים, כי יש חשיבות עליונה לכך שישדלו אפילו את ילדיהם להאמין, שפנטסיה אינה קיימת…"
מיכאל אנדה / הסיפור שאינו נגמר.

הבה נחיה את פנטזיה, הבה נגביר את האור, נדמיין לנו עולם שפורץ את גבולות המוכר, נאיר עוד לב ועוד סיפור ועוד כשרון חבוי. נבחן את השקפותינו ואמונותינו, ונהיה מכבים, לוחמים, מעטים מול רבים. לוחמים שלווים בתוך כאוס של שקרים, ספקות וגירויים.

אם נרצה…