כמה נכתב על מין, ועל מיניות?

מה כבר יש לחדש?

טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),

ועדיין קיים בי תסכול מיני.

אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי,

ושקיבלתי אישור מהאישה.

מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?

אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה.

ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה,

אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

ולכן חשוב לי לשתף.

כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם,

אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.

לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

ואיפה בכלל מתחילים?

 

 

מה כל-כך מתסכל?

אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ’אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

 

איפה הכל התחיל?

התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

אני קורא עכשיו את הספר “קדשה” של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

בראשית פרק ג

א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – “על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! ” ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,

ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,

כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

המשך יבוא…

אם נרצה…