יש לי מחשב חדש, לנובו שמאוד כיף לי להקליד עליו.

קליק קליק קליק. המקלדת רכה כזו.

מין תחושה של משהו שהוא בין פסנתר, לפצפץ, לפטמה שלוחצים עליה והיא נכנסת פנימה ואז יוצאת חזרה.

זה הפלוס הגדול שלו.

ככה חברי אסף הממוחשב המליץ לי על המחשב הזה – אתה תהנה לכתוב עליו.

ויש גם פלוס מאוד גדול שהוא הרבה פחות איטי והרבה פחות נתקע מהמחשב הקודם.

על המחשב הקודם שהיה כבר בן 10 שנים היתה מדבקה – זה בסדר, אפשר לנשום. השינוי קורה מעצמו.

הרבה פעמים הזכרתי זאת לעצמי כשישבתי ובהיתי במסך התקוע. לנשום. השינוי קורה מעצמו.

אפשר לנשום 

הרבה פעמים אני מרגיש שהמציאות תקועה.

שאנחנו תקועים על גרסת תוכנה מהמאה ה-20, או מהמאה ה-21 אבל בלי תאימות לאחור,

ועם שיטות ממשל וחינוך מהמאה ה-19. תקועים בפרדיגמות שכבר לא משרתות אותנו. והשינוי בוער בי.

עכשיו!!!

אני רוצה שנתחיל עכשיו!

לפני כמה זמן כתבתי את הקטע הבא:

אני נוסע לאקומי כל שבוע,
מגיע לתחנה מרכזית ורואה את הנרקומנים, הפליטים האפריקאים, העובדות הפיליפיניות ונהגי מוניות השירות הערבים.
אני נוסע לירושלים, מחליף אוטובוס וממשיך למדבר. ובדרך עובר את החומה. חומה באורך 600 קילומטר, כמו המרחק מכאן לטורקיה, חומה בגובה 4 מטר. מאחוריה נמצאים אנשים שקופים. לא רואים אותם. חלקם פרופסורים וטכנאים, חלקם פועלים פשוטים – אפשר לומר עבדים, מקבלים משכורת של 2000 שקלים בחודש, בלי ימי מחלה וחופשה, 6 ימים בשבוע 52 שבועות בשנה, חוץ משני חגים, אפילו ברמאדן הם עובדים וצמים. חלקם בדווים – גרים בפחונים בשולי הדרכים, בכל רגע יכולים לגרש אותם מהאדמה שממנה הם חיים ומתפרנסים. השנה הרסה ממשלת ישראל כמעט 300 בתים – אוהלים ופחונים של משפחות עניות עם נשים וילדים. בלי פיצויים בלי חדשות, בלי הפגנות, פשוט הורסים והולכים כדי לבנות איזור תעשיה או לרצות איזה מחנה פוליטי.
אני נוסע לים המלח ורואה אותו נסוג, את סוכת המציל שלפני 15 שנה היתה בגובה פני הים וכעת מתנוססת אי-שם במעלה החוף. אני רואה את חיות הבר שהולכות ונעלמות, מפוחדות. את המעיינות שמתייבשים ואת מעלות החום שכל שנה הולכות ועולות. שנה שעברה היה בקיץ ביריחו 53 מעלות. שלוש פעמים עברה הטמפרטורה את 50 המעלות.
אני מגיע לבית ספר ופוגש ילדים שרוצים חיבוק, שמקבלים רטלין, שרוצים לשחק אבל לא יכולים, שלא מותאמים למערכת, ומרגישים דחויים וכועסים.
אני הולך ברחוב לבקר את אח שלי באמצע היום ושם לב שאין ברחוב גברים – רק נשים וזקנים. כל הגברים עובדים. כולם במשרדים או במוניות או קליניקות. אף אחד לא נמצא בחוץ. אף אחד לא הולך לבקר. אולי זה אני שמוזר, מסתובב ככה באמצע היום כאילו אין לי משהו יותר טוב לעשות.
אני רואה את הבניינים שנבנים – בנייני משרדים ענקים ונוצצים, ואני תוהה לעצמי – מי צריך כל-כך הרבה משרדים?וכמה עוד נוכל לצמוח ולגדול? והאם זה הופך אותנו ליותר מאושרים?
אני רואה גם את האנשים שפועלים לשנות – המורים, והרופאים וכל העמותות המדהימות שעושות דברים ממש מוערכים וחשובים – דואגות למסכנים, מעצימות נשים ונערים, דואגות לסביבה, ואני לא יודע אם גם הם משנים משהו. אולי רק מאטים את הנפילה.
האם הנפילה תבוא או שהיא רק בדמיון שלי?
כבר הרבה שנים אני מסתובב עם התחושה שמשהו לא בסדר. שהחיים יכולים להיות יפים יותר. ושלא צריך לנסוע להודו או לצימר בגליל או לאמריקה כדי למצוא אותם. שאפשר לעשות את זה כאן ועכשיו. שהגיע הזמן להפסיק להתעסק עם הפנסיה ולהתחיל לדאוג איזה עולם אנחנו משאירים לילדים. להפסיק להתעסק במלחמות ולהתחיל לשקם את היחסים עם השכנים, עם המשפחה, עם הערבים. שהטבע הוא לא משהו שיוצאים אליו בסופי שבוע כדי לראות קצת ירוק, לצרוך ולחזור, אלא חלק בלתי נפרד מהחיים וממי שאנחנו. שרוחניות זה לא משהו שלומדים עליו מאנשי דת ורוח וספרים, אלא משהו שחיים ומרגישים ומגשימים בעשייה שלנו ובחומר. שאנחנו לא באמת נפרדים, אבל עדיין שוכחים את זה וכל-כך מפחדים.
ואני כמה להפסיק, כמה לחיות חיי משמעות בכל רגע, בכל מפגש, בכל אירוע. להפסיק עם הדברים שאני לא מאמין בהם, ולהתחיל ליצור את החיים שאני רוצה לחיות.
אז למה זה כל-כך קשה לפעמים?

את הקטע הזה הקראתי בפני חברי למעגל גברים, אחרי שביטאתי בפניהם את התחושה שאני חי בעולם של זומבים. הקטע הזה הוא נסיון להסביר את התחושה הזו. את העובדה שאנחנו מקבלים את המציאות כפי שהיא (שזה מאוד בודהיסטי מצידנו), אבל בו זמנית זה מונע מאיתנו ליצור את השינוי שאנו חפצים בו בעצמנו ובעולם שמסביבנו.

יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות ולהיות חלק מהם – קהילה, מרכז לימודי, קואופרטיב מחזור, מורה, הורה, מנהיג, חוקר. ולפעמים אני מתבאס שלוקח זמן עד שהם קורים, או שהם קורים אבל בצורה חלקית, ושהתהליכים לוקחים זמן.

ואז אני נזכר שוב בנשימה. ואני נושם (מוזמנות גם לקחת נשימה גדולה כזו…).

על ארוס ונוכחות

לפני החג יצאתי עם טליה לסדנת ארוס ונוכחות באשראם במדבר.

את הסדנה העבירו שחר והדס, שניהם מתעסקים במיניות ורוחניות, והיתה סדנה מדהימה ומלמדת.

יצא לנו לחוות זוגיות בקרב 30 אנשים אחרים (שמתוכם היה רק עוד זוג אחד),

צעירות ומבוגרים, ערבי ויהודים, דתל"שים רבים, עורכות-דין ומסזיסטים.

התנסינו בחיבור לזכריות בטקס נוכחות מאורי, ובחיבור לנקביות דרך טקס קקאו שכלל ריקוד ומגע אוהב.

התנסינו בחשיפה עצמית – גם רגשית וגם פיזית מול אנשים זרים שכבר הפכו למכרים אוהבים.

התנסינו בשיחה בין הגוף לראש, לשמוע מה הגוף מרגיש לגבי הראש ומה הראש חושב על הגוף.

עברנו סשן ריברסינג, שעבורי היה מאוד עוצמתי ומשחרר – מומלץ ביותר!!

ובעיקר זה היה עבורי הזדמנות להיזכר ולהתחבר אלינו, כזוג וכיחידים,

לראות כמה אנחנו יפים, ואהובים, ומיוחדים, וחכמים, ורגישים.

הסדנה עזרה לי להיזכר כמה חשוב התהליך, שזה לא זבנג וגמרנו

שהאורגזמה היא לא המטרה, ושאפשר להתענג מהדרך, מהעונג וגם מהכאב.

שהמין הוא שער לעוד דברים חוץ מעינוג גופני והבאת ילדים,

ושכדי  להיות נוכחים מאוד חשוב להיזכר לנשום.

ולרגל זה ניקח עוד נשימה עמוקה….

 

 

החלל בין סיפורים

ביום שבת אני עושה פיילוט עם חברה טובה למשהו שאנו קוראים לו "יוצרים סיפור חדש"

מדובר על ערב דיון ושיח חוויתי שבו אנו מציגים את המציאות בתוך מסגרת של סיפור.

מה הסיפור? צריך לשמוע כדי להבין.

למרות שזה בגדול מה שאני כותב עליו הרבה,

זה מה שצ'ארלס אייזנשטיין מדבר עליו כל הזמן.

זה ההזדמנות להבין שאנחנו חלק מסיפור,  ושעליו בנויה המציאות שלנו,

ושאפשר לשנות את הסיפור, כי אנחנו בו זמנית דמויות בתוכו, וגם הבמאים או הכותבים.

ושבתוך התהליך הזה יש לפעמים כאב, אבל כאב הוא לא בהכרח סבל.

ויש פה הרבה המתנה, אבל המתנה היא לא תמיד משעממת. לפעמים המתנה היא מתנה.

אפשר למשל לנצל את זמן ההמתנה כדי לצפות בסרטונים החדשים שהעלתי לרשת, או בערוץ של הבלוג

ואפשר להבין, שיש זמן שבו פרפר בוקע מגולם, וילד לומד ללכת ולדבר,

ואי אפשר להאיץ את התהליכים האלו, אפשר בעיקר להתבונן בהם ולראות את היופי.

מכל הרגעים בזמן למצוא אחד לאחוז בו, להגיד שהגענו

לחפש מאיפה באנו ולחזור בסוף תמיד להתחלה

למצוא בכל דבר עוד יופי

לרקוד עד שנופלים מעייפות או אהבה

אם נרצה…