שבוע הבא אנחנו עוברים דירה.

לבנימינה…

מה יש בבנימינה אנשים שואלים?

רכבת. טליה עונה.

בעצם אנחנו עוברים כי כבר רציתי לצאת מהעיר. נהייתי רגיש לרעש. הקדיחות הבלתי פוסקות בכל מקום התחילו לשגע אותי.

 

 

להיות קרוב

למרות הרעש, זה לא קל לעזוב בית מפנק עם גג ונוף לים בתל-אביב. אנשים שואלים אותי- מה איך עוזבים בית כזה? (כמו שתמיד שואלים אותי איך ההורים שלי עזבו את מעגן-מיכאל?)

כנראה שיש דברים יותר חשובים בחיים – לחזור להיות קרוב למשפחה, להורים, לאחותי ובעלה שתכף יולדים, לבני-דודים הקיבוצניקים.

נולדתי במעגן מיכאל וגדלתי בפרדס-חנה. ובמהלך שיטוטיי בשנים האחרונות ברחבי ישראל ופלסטין, הבנתי, שלא משנה איזה שינוי אני רוצה לעשות בעולם, טוב שאתחיל מהבית (וקודם מעצמי כמובן). לא לנסוע לאפריקה או נפאל, ואפילו לא ליריחו. אלא ממש כאן בשכונה, יש מה לעשות ומה לשנות, ומה לתת. אז למה ללכת רחוק?

זו פעם ראשונה שאני שוכר בית (יותר ביתן) מאז שעזבתי את ביתי השכור האחרון ביפו לפני חמש שנים. ואני ועושה זאת ברגשות מעורבים. מצד אחד עדיין קוסם לי רעיון הנוודות, ולא פחות ממנו, דימוי הנווד, בעיקר משום שאדמה הפכה להיות משהו כל-כך יקר ונתון למאבק שאני לא רוצה להכנס בכלל למשחק הזה. ומצד שני יש בי רצון לייצר המשכיות, התמדה, צמיחה, קהילה. וזה יותר מסתדר עם בית ומקום קבוע.

אולי זה בעצם הרצון להאט, להיות יותר שקט, יותר נוכח. פעם לא נסענו כל-כך הרבה. היו פחות מכוניות ומטוסים ורכבות, ולנסוע מקום מסוים דרש זמן וכסף ומישהו שישמור על החיות או השדה או הילדים בזמן שנעדרנו. היום אפשר לנסוע לסוף שבוע בקצה השני של העולם וחזרה. וחופשה בחו”ל או בצימר הפך להיות משהו ששווה לשאוף ולעבוד בשבילו.

אבל מאחורי הרצון לנסוע רחוק, מסתתר רצון פשוט להיות חופשי. ואם אני רוצה להיות חופשי באמת, אני מעדיף לעשות זאת קרוב לאנשים שאני אוהב, ולהישאר קרוב.

אז אני בא לבנימינה…

האם אפשר להסתדר בלי אוטו?

עכשיו שאתם עוברים תצטרכו אוטו, לא?

ובכן, זו שאלה טובה. אוטו זו הוצאה מאוד גדולה וכאב ראש לא קטן של תחזוקה, ביטוח, טסט, וגם התעצלות וזיהום וכל זה. אז אני מנסה להיות בלי. איך עושים את זה?

• אופניים ותחבורה ציבורית – אחד מהנסיונות להיות מקומי הוא להגביל את עצמי לעבוד ולהיות במרחק אופניים מאנשים. גיליתי שלהגיע לגבעת עדה לאחותי לוקח ארבעים דקות דרך השדות. קצת מאתגר, אבל אפשרי. לפרדס-חנה כנראה שלא אסע עד שיסללו שביל אופניים. אבל לג’סר א-זרקא, שם אתחיל בקרוב לעבוד בגסטהאוס, כן אפשר להגיע באופנים דרך השדות, גם לוקח בערך חצי שעה. ומשם עוד חמש דקות לים. עם האופנים אני עולה גם לאוטובוס ולרכבת (אפשרי רק בשעות מסוימות), וככה הגעתי להרבה מאוד מקומות.
• לשאול ממשפחה וחברים – להורים שלי יש שני רכבים. לאחותי ובעלה יש שני רכבים. לחברים שלי יש רכבים. אם אני בכל זאת צריך אוטו, בעיקר כדי לנסוע בשבת, אז אני שואל מההורים. או מההורים של טליה או אח שלה. וכך כמעט תמיד מסתדרים.
• השכרת רכב ומוניות – אם צריך, אפשר גם לשכור רכב או לקחת מונית. ההוצאה  של כמה מאות שקלים, פעם פעמיים בשנה, היא הרבה יותר נמוכה מההוצאה הכרוכה בירידת ערך של הרכב.
• טרמפים – מאז הסיבוב האחרון שלנו בצפון בטרמפים כמעט ולא נסעתי בטרמפים, רק לאחרונה חזרתי לזה, בעקבות טיול לקטים. חוויה מהנה כאשר אני במצב רוח המתאים.

יופי זה לא חוכמה, אין לך ילדים…

נכון, עם ילדים זה הרבה יותר מורכב. בית-ספר, חוגים, עבודה. זה כמעט בלתי אפשרי.  אלא אם כן זה מה שמכוון אותי בחיים. לחזור למקורות ולהיות מקומי. המעטת השימוש ברכב היא לא איזו גחמה, זה שינוי סגנון חיים. כמו מעבר לתזונה מקומית וצמחונית, כמו צריכה מודעת. במקום להיכנס לרכב ולנסוע, אני משתמשש בגוף, בתחבורה הציבורית, בא במגע עם העולם.

אין נביא בעירו

החזרה לאזור פרדס-חנה היא משמחת. לחזור ממקום בוגר יותר, שלם יותר. להיות השינוי שאני רוצה לראות בעולם.

יש פה אינסוף מטפלים, אומנים, אקולוגוסטים, מחנכים ועוד. השינוי כבר קורה. מה כבר יש לי לתת פה?

אולי להזכיר שהשכנים גם קיימים?

אולי להניע מטבע מקומי?

אולי לעזור לשמר את נחל התנינים?

אולי פשוט להיות אני, ולהיות קרוב למשפחה להורים ולחברים?

נחכה ונראה…

אם נרצה…