את פרופסור מאזן קומסיה ביקרתי במוזיאון הפלסטיני לתולדות הטבע בספטמבר שעבר.
הוא מלמד וחוקר באוניברסיטת בית-לחם ואוניברסיטת ביר זית. הוא המנהל הראשי של המעבדה לציטוגנטיקה, ושל המוזיאון הפלסטיני לתולדות הטבע, והמכון לחקר מגוון ביולוגי.
הגעתי אל פרופסור מאזן קומסיה בעקבות סדנה להתנגדות לא-אלימה של לוחמים לשלום שהשתתפתי בה בעקבה.
בסדנה דובר על כך שלא מכירים מספיק את ההסטוריה של ההתנגדות הלא-אלימה הפלסטינית, ובעקבות זאת הזדעק אחד המשתתפים הפלסטינים שעלינו לעשות שיעורי בית ולקרוא את ‘התנגדות עממית בפלסטין‘ של פרופסור מאזין קומסיה.
את הספר עדיין לא קראתי, אני מודה, אבל כן החלטתי ליצור קשר עם מאזין, והוא הזמין אותי לבוא לבקר במוזיאון לתולדות הטבע בבית-לחם שבו הוא עובד ומבלה את רוב זמנו.
לביקור הלכתי עם חברתי שירי, שאוהבת לבקר איתי בגדה ולפגוש אנשים שפועלים למען חופש וצדק לעמם. עברנו במחסום בבית-לחם, מקום קדורני ומאיים, מלא גדרות ומצלמות אך ללא חיילים (משום שנכנסנו לגדה), ובצד השני אסף אותנו מאזין.
הוא אירח אותנו באדיבות והראה לנו את המוזיאון – מקום צנוע אך מטופח, מלא בסוגי עצים מקומיים, חממה, סביבות טבעיות, ומעבדות. שם הוא עובד עם אשתו האמריקנית ומספר מתנדבים על תיעוד ושימור החי והצומח המקומי. במהלך הביקור היו לי מספר שאלות אליו, והחלטתי להקליט את השיחה בינינו. איכות ההקלטה אינה גבוהה ולכן תמללתי וערכתי חלקים מהראיון.
עליי לציין שעל אף שאיני מסכים עם חלק מהקביעות שלו, וכן שהיו לי חילוקי דעות נוקבים לגבי חלק מהתבטאויותיו, מצאתי את דבריו מעניינים ומעוררי השראה, וגם למדתי לא מעט על מאבקים אנטי קולוניאליסטים, ועל המאבק העממי והלא אלים בפלסטין.
את הראיון ניסיתי לפרסם באתר 972+ אך הם לא היו מעוניינים. בעקבות פוסט של חבר בפייסבוק, שתוהה היכן נמצאת המחאה הפלסטינית ומדוע לא שומעים עליה למרות שזו שנת ה-50 לכיבוש, החלטתי לפרסמו כאן בעברית. ניתן לקרוא את הגירסה האנגלית בקישור.
בהזדמנות זו רוצה להזכיר גם את הפוסט שפרסמתי לפני כמה חודשים – “איך מפסיקים את הכיבוש?” שעל אף שהוא שונה רעיונית מדבריו של פרופסור קומסיה, יש בו נקודות חופפות. אני מקווה כי פרסום הראיון יעורר דיון ומחשבה לגבי העתיד שאנו רוצים לראות כאן בארץ הזו.
ניתן להירשם לבלוג של מאזין ולקבל עדכונים. כמו כן, מצורף בסוף הראיון סרטון שמראה אותו ואת המוזיאון.
כתבת בבלוג שלך על השתתפותך ב”צעדת החופש” של תנועת “לוחמים לשלום”, והבעת ביקורת כלפי תמיכתם במה שאתה מכנה “אשליית שתי המדינות”. מה אתה יכול לומר על כך?
ישראלים רבים מה”שמאל” לא למדו היטב את ההיסטוריה של ארצם, ויש להם את האשליה הזו, שהבעיות של ישראל והציונות החלו בשנת 1967 עם הכיבוש הצבאי של הגדה המערבית ועזה. אבל הבעיה העיקרית החלה הרבה קודם, עוד במאה ה-19, עם הרעיון של להפוך חברה רב-דתית ורב-תרבותית שנקראה ‘פלסטין’, ואשר באותו הזמן 97% מתושביה לא היו יהודים, למה שמכונה ‘המדינה היהודית ישראל’. הרעיון הזה, שנקרא ציונות, בהכרח מכיל בתוכו טיהור אתני, טבח, הריסת בתים, כיבוש צבאי כמו ב-67′ ועוד תסמינים. אל לנו לבלבל בין אחד התסמינים (כמו הכיבוש ב-67′) עם הסיבות המקוריות למחלה. עלינו להבין את שורש המחלה אם ברצוננו לרפא אותה בדרך צודקת ואנושית, מצב שבו כולם מרוצים (WIN-WIN). האטיולוגיה (סיבת המחלה) היא הציונות הפוליטית, והרעיון של מדינה יהודית. אין לי בעיה עם יהדות, וגם לא עם ציונות דתית או תרבותית, אך הרעיון של לקחת מיליוני מהגרים ולתת להם מדינה, על חשבון הילידים המקומיים שחיים כאן, הוא שמביא לאלימות וחוסר צדק.
למה החלטת לחזור לפלסטין אחרי קריירה אקדמית ארוכה בארצות הברית?
אני בן 58, ואמי בת 83, ואני רוצה לבלות זמן איתה. כמו כן חשבתי שבזמן שנותר לי בחיים האלו, עדיף שאעביר אותו כאן, משום שכאן, עצם הנוכחות שלי היא צורה של התנגדות לציונות, משום שהם אינם רוצים שנהיה כאן. אני מעביר את זמני באוניברסיטת בית-לחם, ובעבודה במוזיאון הפלסטיני לתולדות הטבע, מלמד ומקווה לעורר השראה בצעירים ללכת בדרך של התנגדות לא-אלימה.
מה הדרכים שבהן אתה מביע התנגדות?
אני דובר אמת. אני כותב על התנגדות. לא אכפת לי מה אנשים יחשבו על כך או איך זה ישפיע עלי, אני רק כותב מה שאני חושב. נחקרתי פעמים רבות על ידי ישראל, וגם פעמיים על ידי ממשלת ארצות הברית, ופעם אחת על ידי הרשות הפלסטינית ופעם על ידי הממשלה הירדנית. כמובן שכולם חולקים את אותה מערכת ממוחשבת (צוחק). ואם אתה לא נעצר או נחקר על ידי ממשלה אז כנראה שאתה עושה משהו לא נכון (מחייך). כתבתי מספר ספרים ביניהם “התנגדות עממית בפלסטין“, ו”לחלוק את ארץ כנען” (אשר ניתן לקרוא אותם במלואם באתר שלי). אני עומד לפני בולדוזרים כאשר הם באים להרוס בית או לעקור עצי זיתים. למזלי יש לי דרכון אמריקני, אז זה נותן לי מידה מסוימת של הגנה שלחבריי הפלסטינים אין אותה. ואני מלמד סטודנטים.
מה אתה מלמד אותם?
קודם כל אני מלמד אותם לחשוב בעצמם. אל תאמינו למה שמלמדים אתכם, תבדקו בעצמכם. תשיגו דעה עצמאית. המוטו שלנו במכון לחקר מגוון ביולוגי – “כבד את עצמך, כבד את האחר, כבד את הארץ וכל היצורים החיים”. קודם כל עליך לכבד את עצמך ולדעת את עצמך לפני שאתה יכול לכבד את האחר.אתה יכול לכבד אחרים ללא קשר למוצאם או לדת שלהם. ואחרי שהשגת את זה, אתה יכול להתחיל לכבד את הסביבה – האדמה, החיות, העצים וכל השאר.
מה החזון שלך לסיום הסכסוך?
ישנם שלוש דרכים לסיים קולוניאליזם או לפחות לייצב את המצב שאחרי הקולוניאליזם (אם אנו מסכימים על כך שמדובר כאן במאבק אנטי-קולונאיליסטי).
המודל הראשון הוא המודל האלג’יראי שבו הכובשים נסוגים ועוזבים את הקולוניה במחיר כבד (בערך מיליון אלג’יראים שמתו במאבק וכ-90 אלף צרפתים, ובנוסף תושבים רבים שהיו צריכים לעזוב לצרפת, חלקם מעולם לא היו בה וחלקם דור חמישי או שישי של מתיישבים).
המודל השני הוא זה שבו הכובש נשאר בשלטון אחרי רצח עם בילידים, אשר השאיר מעטים מהם שמנוהלים ב”שמורות”. ניתן לראות מודל זה בארצות הברית, אוסטרליה וניו-זילנד.
המודל השלישי הוא של מדינה פלורליסטית, דמוקרטית וחילונית, וניתן לראות אותו ברוב המדינות שבהם הסתיים הקולוניאליזם כמו מדינות דרום אמריקה, ומרכז אמריקה ובמידה מסוימת גם בדרום אפריקה. בדרום אפריקה למרבה הצער, מנדלה השאיר יותר מדי כוח כלכלי בידי האפריקנס (הלבנים), כך שעדיין יש שם חוסר צדק כלכלי.
אנו הפלסטינים תמיד ראינו במודל השלישי כמודל הרצוי והיחיד שאפשרי, עוד במאה ה-19 והלאה. הסכם אוסלו הוא סטייה שבה תנועת ה”פתח” אימצה את פתרון שתי המדינות. אבל פיצול הארץ אף פעם לא עבד מבחינה היסטורית (זה נקרא אפרטהייד ובנטוסטנס בדרום אפריקה).
כיצד אתה רואה את זה קורה, בהתחשב בכך שהחברה והממשלה בישראל נהיות יותר ימניות ופחות דמוקרטיות?
ובכן, ישנם 6.2 מיליון פלסטינים שחיים בין הירדן לים, שזה יותר מחצי מהאוכלוסייה (בלי להחשיב כמובן את הפליטים בירדן , לבנון וכדומה). אני לא רואה כיצד ממשלת ישראל יכולה להמשיך לגרש אותם. אתה לא יכול לעשות רצח עם היום. זו המאה ה-21. ולכן הנושא הדמוגרפי נחשב איום עבור הציונות, ובצדק.
מה עוד, שהציונות הפוליטית נכשלה במשימתה להגן על היהודים האירופאים. יהודי בתל-אביב אינו בטוח היום יותר מאשר יהודים בברלין. אתה לא יכול להשיג בטחון והגנה על ידי דיכוי וטיהור אתני של עם אחר. אני אופטימי מהרבה סיבות, ביניהן שכל הניסיונות להפוך את פלסטין למקשה אחת נכשלו, ויהודים ישראלים רבים הופכים להיות אנטי-ציונים או לפחות פוסט-ציונים כמו לדוגמא אברהם בורג.
אך עלינו להמשיך ולהיאבק ביחד כאנשים, ללא קשר לרקע שלנו. ההישגים למען זכויות אדם, למען זכויות אזרחים ועובדים, לסיום מלחמה וסכסוך, בכל מדינה שהיא, הגיעו ממאבק של האנשים. עלינו לאתגר את הממשלות שלנו ולהראות שאנו רוצים ויכולים לחיות במדינה חופשית, דמוקרטית ופלורליסטית.
כתבת בבלוג שלך “אנחנו האנשים חייבים לשנות את הגישה שלנו ולהפסיק לשחק את המשחק על פי החוקים ששמו עלינו הבנקאים” אתה יכול לומר עוד?
עלינו להפסיק לפעול על פי כללים של החברה והכלכלה הקפיטליסטית הנאו-ליברלית. לדוגמא טוב שפלסטינים יפסיקו לקחת הלוואות מהבנקים כדי לקנות מכוניות ודברים אחרים שהם לא יכולים להרשות לעצמם. מה אתה צריך רכב בבית-לחם אם אתה לא יכול לנסוע לשום מקום בגלל החומה? אנשים לקוחים הלוואה ואז עובדים כל חייהם כדי לשלם אותה ומשועבדים לחוב.
האוניברסיטאות גם משתפות בכך פעולה. הן לא מחנכות כדי להוציא אזרחים פעילים אלא יוצרים צרכנים צייתנים. זה נכון לאוניברסיטאות בישראל, ארצות-הברית ופלסטין (כמו גם ב’ייל’ היכן שלימדתי במשך 5 שנים). זה מה שאני מתכוון בלהפסיק לשחק לפי הכללים. להפסיק להיות צרכנים שמצייתים למערכות בלתי צודקות.
יש לך סיפור יפה לסיים איתו?
פעם אחת התקשר אליי קצין ב’פתח’ וביקש ממני לעשות להם סמינר בנושא התנגדות לא-אלימה, אמרתי להם שאני מוכן, וביקשתי משתי מורות שיבואו ללמד איתי. אלו היו שירין אל-אראג’ מהוועדה העממית של אל-וואלאג’ה נגד החומה, ונרימן תמימי, אשתו של בסאם אל-תמימי מנאבי סאלח. אחד מהמשתתפים (קצין בדרגה גבוהה ב’פתח’) נתן להן ציטוט מהקוראן שתומך בכך שנשים יישארו בבית במקום להוביל מחאות לא אלימות. כאשר שירין שמעה את זה, היא התחילה לצטט לו פסוק אחרי פסוק על התפקיד של נשים בקוראן, וכיצד הן היו נשות עסקים, ואף הובילו צבאות לקרב. הקצינים למדו לכבד אותן. אני מאמין שלנשים יש כוח גדול ותפקיד בשחרור של העם הפלסטיני ושל המין האנושי.
אם נרצה…
תודה על הכתבה. בהחלט מרחיבה את האופק המחשבתי קצת מעבר ל”פתרון שתי המדינות”
תודה על הראיון, נותן עוד פרספקטיבה מעמיקה וחושף אדם שפועל למען קידום החיובי בחיים.
תודה. ראיון מעניין על דרך אלטרנטיבית!
a thorough and sincere interview, showing that there is so much in common between us. The big question is how do we spread this fact and how do we go further for a better future for both peoples