שמונה בעקבות האחד

להתרגש מחדש

לאחרונה סיימתי לצפות בסדרה “החוש השמיני” או באנגלית SENSE8 של האחיות (לשעבר האחים) וושאובסקי (יוצרי סרטי המטריקס וענן אטלס). מזמן לא נהנתי כך מסדרה. כל-כך נהנתי שאת העונה הראשונה ראיתי בסוף-שבוע אחד. את העונה השנייה כבר פרסתי על כמה שבועות.

הסדרה, למי שעדיין לא ראה, מספרת על שמונה אנשים זרים, ממקומות שונים בעולם, שנולדו באותו הזמן, ויש ביניהם קשר טלפתי כלשהו, המאפשר להם לתקשר זה עם זה, להיות נוכחים אחד עם השנייה ממרחק, ואף להתארח בגוף אחד של השני בעת הצורך. הם חווים כאב ועונג משותף, ומסוגלים לשתף פעולה כדי להתגבר על בעיות ולצאת מצרות. יחדיו הם נלחמים בארגון מרושע אשר מנסה להשמיד את האנשים בעלי היכולת הזו המכונים – homo-sensorium – “האדם החש”, שהוא התפתחות אבולוציונית של ההומו סאפיינס – “האדם החושב”. הנה קטע שבו כולם מאזינים יחדיו לאותו שיר, עוד לפני שהם מודעים לגמרי לעובדת היותם מחוברים באופן כזה אחד לשני:

 

הסדרה כאמור לוקה בהוליוודיות יתר, באלימות וסצינות אקשן מרובות, ברגשנות, ובחוסר רציפות עלילתית. ועם זאת היא ערוכה בצורה מדהימה, נוגעת בנושאים חברתיים ואקטואליים, וגם רוחניים, ומצליחה לרגש ולגעת בצורה מדהימה. בכיתי כמה פעמים במהלך הסדרה.

אחד הרעיונות שהסדרה מביאה בצורה יפה זה הרעיון של “התהוות גומלין“, מה שבאנגלית נקרא inter-being ובשפת הפאלי נקרא  פָּאטִיצָ’ה-סָמוּפָּאדָהשכולנו בעצם קשורים זה לזה. קראתי במאמר כלשהו שבאפריקה כאשר מישהו מגיע עם בן משפחה לרופא, הוא לא אומר אבי חולה או ילדי חולה, הוא אומר – המשפחה שלנו חולה. יש בכך אמת מסויימת משום שכאשר אדם קרוב אליי חולה, אני מושפע מכך, וכך גם חיי נעים סביב החולי. קשה לנו לחוות היום באופן מודע את התהוות הגומלין הזו. רבים מאיתנו נמצאים בתוך מצבים מאולצים של השרדות ומחסור, וכך אנחנו איננו ערים לקשר התמידי בינינו. וכך אנו חיים באשליה שאנחנו נפרדים, עצמאיים, ולעתים בודדים. כאשר למעשה אנחנו כולנו מחוברים וקשורים.

ואם כבר להיות קשורים, אז למה לא בשמיניה?

שמונה בעקבות אחד

להכניס עניין לחיים

בילדותי קראתי את הספר הנודע “שמונה בעקבות אחד” על חבורת ילדים חיפאים שעוקבים אחרי דוקטור גרמני שחשוד כמרגל. איני זוכר בדיוק איך הספר נגמר, אבל הוא היה מלא הרפתקאות, אשר היום חסרות לנו בחיים. הנוחות של המודרנה מותירה אותנו צמאים להרפתקה שאותה אנו מקבלים מסרטי אקשן, או מטלנובלות, או מהדרמה שאנו מנסים להכניס לחיינו – פרידות והתאהבויות, מוות או חולי, טיול בחו”ל או הרפתקאות פיננסיות שיהפכו אותנו לעשירים.

לפני 5 שנים, ניסיתי גם אני להכניס ענייין לחיים, בכך שהחלטתי לעמוד יחד עם עוד 7 שותפים (להלן השמיניה) על הגשר המחבר בין שני חלקי דיזנגוף סנטר. עמדנו שם מתוך רצון למשוך תשומת לב, כדי להשמיע את הזעקה שאנחנו – “עומדים על הקצה”, ושכך אי-אפשר להמשיךזעקתנו נשמעה אבל לא למרחקים. קולנו נבלע בשאר הקולות אשר זועקים את מצוקתם של המדוכאים. וכך התפזרנו לנו, למרות שעדיין אנו משמיעים את קולנו בדרכים שונות. מי בבלוג, ומי בסדנאות ופסטיבלים, מי כקבוצת התפתחות, ומי בתאטרון. אני עדיין מרגיש מחויב למסר שניסינו להעביר שם, ועדיין אני מעריך ומוקיר את מי שעמדתי איתו על הגשר, גם אם איננו נמצאים בקשר.

 

שמונה בעקבות “האחד”

השמינייה ממשיכה

בערך שנתיים וחצי אחרי העמידה הזו על הגשר, הגעתי להיות חלק משמיניה חדשה. הפעם שמיניה בינלאומית, שכללה אותי את טליה, רחלי, גוני ונועה הישראליות, אלין הגרמנייה, ופרנסיס הקנייתי, ואסמעיל הפלסטיני. יחדיו היינו צוות הליבה של מרכז אקומי לאותה עונה. יחדיו היינו נפגשים ויושבים כל שבוע, משוחחים על היחסים בינינו, ועל העבודה המשותפת. השיחות היו קשות ומתישות, מאתגרות מבחינת שפה משום שפרנסיס לא דיבר עברית, ואסמעיל לא דיבר אנגלית, כך שהיינו צריכים לתרגם תמיד את השיחות (דבר נפוץ באקומי ובמרכזים בינלאומיים נוספים. בסדרה SENSE8 הדמויות יודעות מיידית את השפה אחת של השנייה. הלוואי…), אך גם מאוד מחברות ומלמדות על המציאויות השונות שאנחנו מגיעים מהן, ועל צורות ההתמודדות השונות שלנו עם אתגרי החיים.

המפגשים המשותפים האלו הם נדירים בימינו. היכולת להתחבר עם קבוצה של אנשים, גם ברמה המעשית וגם ברמה הרגשית, היא מאוד לא פשוטה, ומאתגרת כאמור, אך גם מאוד מתגמלת ומעצימה. הרגשתי שאנחנו פועלים יחדיו למען משהו גדול יותר. שאנחנו מקיימים את הסינרגיה שהחבורה שבסדרה מקיימים, על ידי כך שכל אחד מאיתנו מביא את המתנות והיכולות שלנו – בצורה הרבה יותר מוגבלת ומגושמת אמנם, אך המציאות היא כזו – מגושמת יותר מן הפנטזיה הקולנועית.

לפני קצת יותר משנה, כשסיימנו את העונה השנייה שלנו באקומי, נסע אסמעיל לארצות הברית, ומאז הוא מתגורר שם. לומד אנגלית ותקשורת מקרבת, ומלמד אנשים על הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ופרמקלצ’ר. עדיין אינני יכול להיות נוכח איתו בתודעתי, אבל כן הייתי נוכח איתו בשיחת וידאו בווטסאפ לפני כמה ימים. הנה סרטון ששלחנו לו כאשר נפגשנו למפגש סיכום בסוף העונה, אחרי שהוא כבר נסע:

 

 

המציאות והדמיון מתערבבים לפעמים. חברי לאקומי פרנסיס הקנייתי הוא  בן לשבט קיקויו, שגדל בשכונות העניות של ניירובי. כיום הוא מורה ליוגה ואבא לילד שנולד כאן בישראל. אך ליבו בקניה היכן שהתרחשו לאחרונה בחירות שנויות במחלוקת אשר מאיימות ליצור התלקחות ומלחמת אזרחים מקומית.

הסידרה SENSE8 מציגה שלל דמויות שאחת מהן היא מקניה. שמו קפאוס והוא נהג מיניבוס הנקרא מטאטי. גם הוא בן לאם משבט קיקויו, וגדל באחת משכונות העוני של ניירובי. לאוטובוס שהוא נוהג עליו הוא קורא “ואן דאם” (משחק מילים על המילה ואן), ובהמשך הסדרה הוא מתגלה כלוחם לא פחות אגדי מואן דאם כאשר הוא מתמודד עם שלל מאפיונרים וכנופיות רחוב. בעקבות מעלליו הוא מתפרסם ומקבל הצעה לרוץ לנשיאות. הוא נכנס לתוך מערכת בחירות אלימה ואינטרסנטית, ממש כפי שמתרחש ב”מציאות” כרגע. שמחתי על האפשרות להתחבר למציאות הקנייתית דרך פרנסיס וגם דרך הסדרה.

בסדרה קפאוס מגיע כמעין מושיע מקומי. במציאות התמונה הרבה יותר מורכבת כמובן. ועם זאת, התרגשתי מהנאום שקפאוס נשא בסדרה, והלוואי שיהיו עוד אנשים בעלי כוונות כמו שלו בהנהגה שלנו:

 

sense8 Capheus speech from Arnon Shomer on Vimeo.

ושוב אנו שמונה בעקבות האחד

אחרי שעזבתי את אקומי נותר בי ריק. היתה חסרה לי חברה, קבוצה משותפת של עשייה ושל שיתוף. עדיין לא מצאתי את קבוצת העשייה המשותפת שלי, אבל בינתיים התחלנו להפגש קבוצה של חברים למעגל גברים. כתבתי על כך בעבר כאן. מה שהשתנה מאז שכתבתי הוא שגדלנו משישה לשמונה. וכעת אני שוב חלק משמיניה. כבר כמעט שנה שאנחנו נפגשים אחת לשבוע או שבועיים והקשר בינינו הולך ומעמיק.

כמו באקומי, גם כאן אני חלק מקבוצה שמשתפת ברגשות ובאתגרים, אך בניגוד לאקומי אנחנו לא לוקחים חלק בפרויקט משותף, אלא יותר תומכים זה בזה בפרויקטים האישיים של החיים. כמובן שיש לנו הרבה אירועים ומפגשים משותפים. עם חבר אחד אני מלמד חוג תנועה ייחודי ונסיוני, ועם חבר אחר לימדתי השנה פריזבי בבית-הספר, ואתמול אירחתי בביתי שישה מתוך חברי המעגל לכבוד ימי ההולדת של שניים מהם, כך שיש עבודה ועניין משותפים, אך עדיין זה שונה מקבוצת עבודה או קהילה שמחזיקה מרכז כמו שהיינו באקומי. זה פחות מחייב ותובעני, יותר גמיש ויותר מאפשר.

מה שהמעגל מאפשר לנו זה להתחבר לתחושות המשותפות, לאתגרים המשותפים, לפחדים, שלפעמים נראים כאילו הם רק שלנו, אבל ברגע שאנחנו משתפים אותם אנחנו מבינים שאנחנו חולקים אותם, באופנים שונים ובצורות שונות, אבל בבסיס לכולנו יש את התחושות האלו שהן אנושיות ואוניברסליות. ובכך אנחנו מצליחים להתחבר אל האחד שאנחנו, להתחבר להתהוות הגומלין, להבין שאנחנו אף פעם לא באמת לבד.

הלוואי ומתישהו נוכל ממש להתחבר ברמה שבה חברי “החוש השמיני” מתחברים, להיות מסוגלים להיות נוכחים בלי מכשירים אלקטרונים, לחוש זה את זה ולהיות מסוגלים לעזור כשצריך. זה דורש מאיתנו לוותר על עצמיותנו הנפרדת, כי ברגע שאתה חש מישהו אחר, אתה לא יכול להתעלם כאשר כואב לו או כאשר הוא  שמח, והכל מתחיל להתערבב. כמו המשפחה שנהיית חולה ביחד, הייתי רוצה שנלמד איך להבריא ביחד. אני גם מאמין שאפשר למצוא דרך להיות גם מחובר ומושפע מהאחר, וגם להיות מסוגל לשמור על עצמיות מסוימת.

אם נרצה…

 

 

10 תגובות “שמונה בעקבות האחד

  1. מרגיש אותך בתודעה איתי כל פעם שאתה כותב 😉
    סנב8 אדירה.. הבלוג שלך מדויק, ואתה והשמיניות בחייך, מרגש ומעורר השראה כהרגלך. אם נרצה… כבר רוצים… והמסע בעיצומו.
    אוהב אותך יא אח

  2. איזה כיף להיות איתך ב8 הנוכחית…
    תודה על המילים המדוייקות ועל השיתופים ובכלל על היותך ארני שכזה… 🙂

  3. אז צפיתי בעונה הראשונה של סנס8 בעקבות המלצתך,
    ומה היה לנו?
    בעיקר נירמול של אלימות וסמים כאילו זה בכל יום, בכל העולם
    ואלימות זה מגניב ככה
    וסמים זה מגניב ככה
    ובכלל הכל גלובלי דרך רשת איזוטרית – אבל חס וחלילה שלא נהיה בקשר אמיתי פשוט עם הסובבים אותנו פיזית, כי הרי הרבה יותר מגניב להיות בקשר עם אנשים מכל העולם.
    עוד סיפור שבו האיש הרע – אין שום הסבר למניעים שלו… הוא פשוט רע. יש לו כוחות-על לא מוסברים.. הוא שולט בבתי החולים, במשטרה, ויש לו משאבים אנושיים ללא גבול ולא ברור איך הוא הגיע לזה ואף אחד לא מתלונן…
    ובסן פרנציסקו איכשהו בחורה טרנסית תאושפז בבית חולים בכפייה ללא הסכמתה וכל צוות בית החולים ישתף פעולה עם זה? ובמקום לארגן הפגנת ענק במקום (מה שיהיה מאד קל בסן פרנסיסקו במקרה כזה) הן הולכות דווקא מתחת לרדאר…
    סצנות של לידה אבל אין אפילו סצנה אחת של הנקה לאחר הלידה – שעות על גבי שעות ולא מניקה את הילדה שלה.. למה אפשר לראות בולבול ואי אפשר לראות הנקה?

    קיוויתי שאיכשהו עד סוף העונה משהו יתבהר… אבל לא הבהירו כלום!!
    מישמאש של יותר מדי רכיבים…
    הקשר בין העלילות קלוש ביותר!

    • אכן הסדרה אלימה והעלילה די קלושה.
      ועדיין מצאתי את הסדרה מרתקת מבחינת הצגה ויזואלית של רעיון מסוים.
      להיות בקשר עם מי שלידך זה באמת חסר בימינו ועם זאת הנה אנחנו מתקשרים במייל.
      ואפילו מצליחים להעביר רגשות מסוימים.

      לגבי סמים, זה יכול להיות מגניב או לא מגניב, זו טכנולוגיה, כמו מחשב, טלפון, תיק, מיקסר, סכין. זה תלוי איך משתמשים ובאיזה כוונה ומינון.

  4. טכנולוגיה היא לא נטרלית – רובה וספר יש להם פוטנציאל שונה. ועם זאת בשניהם אפשר לעשות שימוש בכוונה “ראויה” ושימוש בכוונת “זדון”.

    סמים הם גם לא נטרליים, והכללתם בקטגוריה אחת היא בעייתית. פטריות וקנאביס וגת שגדלים בטבע הם גם סמים ואילו קוקאין ורטלין הם משהו יותר מעובד. לכל אחד מהם פוטנציאל שונה.
    בקרוב ייצא על כך ראיון וגם פוסט ואולי יהיה אפשר להרחיב הדיון על כך.
    ואין ספק שהמבנה משפיע – כמו שאמר מקלוהן “המדיום הוא המסר”.

  5. זדון??
    הנה בדיוק העניין – הסדרה הזו מחזקת את המסר הנדוש שיש כזה דבר זדון..
    כאילו יש כוח אפל בעולם, זומבים, שצריך להרוג ואז הכל יהיה סבבה.
    כשהאונס קולקטיבי כל כך – אז אחוז הזדון הוא זניח.
    בייל גייטס באמת מאמין שהוא עוזר למדינות מתפתחות במימון חיסונים.
    והפועלות במפעל החיסונים, מאמינות שהן עוזרות לעולם להיות בריא יותר.
    ועמרי פדן מאמין שמקדונלדס זה עוד מסעדה, ולמה נטפלים דווקא אליו – כולה איש משפחה מ”שלום עכשיו”.
    אף אחד לא פועל מזדון, אפילו לא ביבי.
    באיזשהו שלב צריך להתעורר מזה!

    • מסכים איתך לגמרי שהבעיה העיקרית היא ציות עיוור / חוסר מודעות / אדישות / תודעת השרדות. והאמונה שיש זדון ויש רע שהוא רע מעצם היותו רע, היא בהחלט אמונה בעייתית שרק “מחזקת” את הרע.
      אבל אם רוצים להעמיק מעט בתוך המעשים ההרסניים, בתוך ה”אונס הקולקטיבי” כפי שקראת לו, אז טוב לנסות ולהבין את האנשים שפועלים, ומתוך איזה סיפור הם פועלים.
      כמו שציינת עמרי פדן מספר לעצמו שהוא מנהל של ‘עוד מסעדה’, שהוא בסך הכל נותן שירות ומספק ביקוש של אנשים (כמובן תוך התעלמות משיטות השייוק המתוחכמות של הרשת, ומכמות ההרס והניצול שקיימת בה) ובמובן מסוים הוא צודק.
      בתוך הסיפור הקיים של נפרדות, תחרות, ביקוש והיצע, הוזלת מחירים וסיפוק צרכים – אז הוא אכן רק נותן שירות.
      מה צריך כדי שעמרי פדן יבין שהוא תורם להרס העולם? שלקוחות מקדונלדס יבינו שהם פוגעים בעצמם, בעובדים, בבעלי החיים?
      כנראה שהסבר “הגיוני” לא יעזור. רק חוויה אישית של התעוררות, של מודעות. איך מייצרים כזו? שאלה טובה…
      צ’רלס אייזנשטיין נוגע רבות במושגים האלו בספרו הנפלא – “העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי” שאני קורא בו מפעם לפעם כדי להיזכר. מוזמנים גם –
      https://charleseisenstein.net/books/the-more-beautiful-world-our-hearts-know-is-possible/eng/separation/

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *