לפני שלושה שבועות נהייתי אבא,

מאז אני בעיקר נמצא בבית,

מסדר, שוטף, מכבס, תולה, מקפל, משקה, מחתל

משתדל לעזור לטליה המניקה

ולהנות מהיצור הקטן שהגיע אלינו ולעולם

וגם כותב, מצייר, מארח אנשים, ומדמיין איך יהיה בהמשך החיים

ועולים בי גם הרבה חזונות מרגשים

וגם הרבה פחדים על איזה מין עולם אנחנו משאירים פה לילדים.

ותוך כדי שאני מתעסק בעבודות הבית,

אני משתדל לנשום ולהנות מהרגע, ולראות את היופי

ולהבין שאין למה להאבק על העתיד, אם אני לא חי את ההווה.

אקטיביזם ביתי

על כרטיס הביקור שלי כתוב אקטיביסט.

ככה אני נתפס על ידי חברי עומר חדד שהדפיס לי את הכרטיס

וככה אני אוהב גם לראות את עצמי.

טליה לעומת זאת, מעדיפה לכנות את עצמה פסיביסטית.

מישהי שמעדיפה לשבת בבית עם חברים,

מאשר לצאת להפגנות או לנופף בשלטים.

אני מכנה אותה אקטיביסטית דומסטית, כלומר פעילה ביתית

מנקה, מקשטת, מבשלת, מארחת, מחליפה את מיקום הרהיטים,

כל הזמן בתנועה, אבל בבית.

 

המקום הזה של לפעול בבית,

לעשות אותו יפה ונעים, מזמין ומשרה אווירה

הוא מקום שחדש לי.

תמיד ראיתי בבית כמקום שחבל לבזבז עליו אנרגיה,

כי גם כך לא נמצאים בו יותר מדי.

היום אני נהנה להיות בבית (במידה)

לטפח ולפתח לאט לאט את הגינה,

להוסיף עוד רהיט, עוד מדף, עוד משהו לאחסון

ולבלות זמן איכות עם חברים ומשפחה

כי כנראה שזה מה שהייתי עושה גם אם היה סוף העולם

וגם באחרית הימים כאשר גר זאב עם כבש.

מה שנקרא לעשות לביתי

 

לשמור על הבית

בחודשים האחרונים התעורר המאבק והדיון על אסדות הגז

שמוקמות בימים אלו ממש מול חוף דור.

מדובר באסדה לטיפול בגז שנמצא במאגר לוויתן

ומי שמוביל את הקמפיין  להרחקת האסדה ללב ים

הוא ארגון שומרי הבית, ארגון מתנדבים שהוקם על ידי תושבי חוף הכרמל.

כשאני חושב על העולם שאנחנו משאירים לילדים

אני מתמלא הערכה לארגון כמו שומרי הבית,

ליכולת שלהם לעורר מודעות ולגרום לאנשים לפעול,

ולהצליח לגרום לחברת נובל אנרג'י להעמיד שלטי חוצות שמפרסמות את הפרויקט

ולממן פרסומות בפייסבוק של חוות דעת של ארגוני סביבה שתומכות בהקמה של האסדה.

הקמפיין, שכלל מאהל מחאה, והפגנות בככר הבימה, דגלי פיראטים על רכבים, ושלטים בכניסה לכל ישובי חוף הכרמל, וגם מעגלי שירה ואת מעגל הגולשים הגדול בעולם, יצר דיון סוער בקרב פעילים בארגוני סביבה ואזרחים מודאגים, והביא לפרץ של יצירתיות בקרב אומנים:

 

 

 

אחד הדברים שמדברים אליי בקמפיין הזה, זה שמדובר בנסיון להגן על הבית

על הים והחוף שגדלתי בו, ועל הרצון לשמור אותו נקי ובריא עבור הילדים ושאר היצורים החיים.

ומה לגבי גז? הילדים שלי לא ירצו גז? וחשמל זול ופחות מזהם?

אז לגבי זה עולה שאלה: האם הגז באמת לא מזהם,

אם הוא פולט מתכות רעילות לים, וחומרים מסרטנים?

ולגבי חשמל בזול,

זאת באמת שאלה האם אני מעדיף שלילדים שלי יהיה חשמל בזול

או חוף נקי? והאם זו צריכה להיות בחירה בין זה לזה?

היום ניתן להפיק חשמל בזול גם מאנרגיות מתחדשות,

שלצערנו לא השקענו בהם מספיק בעשרים שנים האחרות

כי היינו עסוקים מדי בלמצוא גז.

זו גם שאלה מה הולכים לעשות עם הגז שנמצא –

לייצא אותו, להשתמש בו בשביל לייצר עוד חשמל למזגנים במשרדים וקניונים ועוד מפעלים מזהמים,

או שמא כדי לעבור לאנרגיות מתחדשות – להקים שדות סולאריים, ומפעלי אנרגיה גיאו-תרמיים,

שימוש באנרגיית גלים, באנרגיה מזבל שמשחרר גז מתאן, ועוד שלל מקורות אנרגיה שקיימים וזמינים.

או שמא לשמור  את הגז כעתודה לזמן שבו יהיה לנו פחות אנרגיה זמינה.

הפתרונות קיימים.

משבר האקלים וההתדרדרות של המערכות מייצבות החיים בפלנטה קוראות לנו להפסיק להשתמש בדלק מאובנים

שנאגר במשך מיליוני שנים, בעוד אנחנו שורפים אותו תוך עשורים בודדים

ופולטים לאוויר למים ולאדמה חומרים רעילים ומזהמים

 

הבית של כולנו

הבית שלנו כמובן הוא לא רק הבית שאנו חיים בו והחוף שגדלנו בו

ואפילו לא הארץ שבה נולדנו

הבית שלנו הוא העולם הזה, כדור הארץ

אמא אדמה, פאצ'ה מאמא.

זו לא סתם קלישאה,

זו הבנה וידיעה עמוקה

שיש פה ישות עם תבונה ותודעה

שאנחנו חלק ממנה, חלק שכבר שכח

וכעת אנחנו מתנהגים כמו גידול סרטני

רוצים יותר – יותר אנרגיה, יותר נוחות, יותר מרכזי קניות, יותר כבישים

מקדשים צמיחה כלכלית, וצריכה, ונוחות וטיסות לחו"ל

על חשבון עצים, ובעלי חיים, ומים אדמה ואוויר נקיים, ופנאי למשפחה ולחברים.

המאבק על הבית הוא לא מאבק נגד,

הוא מאבק למען

למען עולם שבו כולם חיים בשלום ובשגשוג

עולם כזה הוא אפשרי

 

לבחור את הסיפור שלנו

בספרו "העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי",

מתאר את צ'רלס אייזנשטיין את המאבק של שבט השואר מאקוודור

במאבק לעצור את הכרייה בלב יערות הגשם.

אחד המנהיגים בשבט תיאר זאת שהם יגנו על היער בחניתות שלהם ובחייהם.

מנהיג השבט אולי לא יכול להביס עם החניתות את מכונות ההרס וההרג של הציוויליזציה וחברות הכרייה

אבל הוא כן יכול לשבש את הסיפור שמדבר על כך שהרס היערות הוא הכרחי ואף חיובי

ויכול להביא לעושר גם לאנשי השבט  שיקבלו "חינוך טוב יותר" ותנאי מחיה טובים יותר.

 

סיפור של נפרדות

הסיפור הזה הוא סיפור הנפרדות שאנחנו חיים בו,

סיפור שמדבר על כך שהקידמה היא לטובת כולנו,

ושעוד ועוד ניצול של משאבי טבע ומקורות אנרגיה, יביא לצמיחה כלכלית שתיטיב עם כולנו.

כבר היום אפשר לראות את הסיפור הזה מתערער על ידי שינויי האקלים,

הכחדת מינים, ייבוש מקורות המים, צפיפות בכבישים, פלסטיק בים, ואינספור בעיות נוספות שתרבות שלנו יוצרת.

הסיפור של תשובה ונובל אנרג'י, וגם של שומרי הבית במקרה הזה,

שמדבר על כך שהשימוש בגז הוא טוב לכולם,

הוא נכון מתוך נקודת המבט שמסתכלת על יעילות ובטחון אנרגטי ממבט מדיני וקצר ראייה.

אבל מנקודת המבט של הים, של בעלי החיים, ושל הדורות הבאים,

בכלל לא בטוח שהסיפור הזה נכון.

 

בים התיכון כבר אין כמעט דגים,

הדיג בארץ הוא תחום נכחד, וכל הדגים מגודלים בבריכות או מיובאים.

האם זה העולם שאנחנו רוצים לחיות בו?

עולם שבו דגים גדלים בבריכות, מים מותפלים בכמויות עצומות ונמכרות לנו במחיר שוק,

עולם שבו בעלי החיים שלא משרתים את האדם באופן ישיר נכחדים

ושהזרמת חומרים מסרטנים לים הם מחיר ששווה לשלם עבור חשמל זול

ובטחון כלכלי ואנרגטי למדינה?

 

הרס התרבות הילידית

הסיפור של שבט השואר מאוד מזכיר את הסיפור של תושבי חאן אל אחמר,

כפר בדווי באזור מישור אדומים אשר עומד בפני פינוי בידי המדינה,

ושל שאר הקהילות הבדווים בבקעת הירדן ובדרום הר חברון.

קל להזדהות עם הקהילות האלו, משום שאין להן מה להפסיד

הן חלשות כלכלית פוליטית וצבאית, והמאבק שלהן הוא על האפשרות

לגור במדבר ולהמשיך לחיות את אורח חייהם של רועי צאן

במקום לעבור בכפייה לכפר או לעיר היכן שאינם רצויים ונפשם קמלה.

תושבי חאן אל אחמר הצליחו  באופן מפתיע לעצור (בינתיים), את הריסת בתיהם,

למרות החלטת בג"ץ שהתירה את הפינוי,

לא כי הם זרקו אבנים על הבולדוזרים, ולא כי הם יותר חכמים,

אלא כי הם הצליחו לערער את הסיפור שפינוי הכפר הוא הכרחי,

ובזכות זה שהסיפור נגע לליבם של אנשים, כולל חברי ממשלות אירופיות,

(וגם חברי כפר אדומים, ההתנחלות השכנה שתומכים במאבקם)

שהפעילו לחץ על הממשל הישראלי לעצור את הפינוי.

 

 

תהודה צורנית כדרך ליצירת שינוי

בסיפור של הנפרדות,

שינוי  נעשה כאשר אנחנו מפעילים כח

כח  צבאי, כח פיזי, כח משפטי

על ה"רעים", או על ה"בעיה" כדי להפסיק את פעולתם או כדי לתקן את הבעיה.

אבל בסיפור של אחדות, למעשים קטנים יש השפעה על השלם,

במיוחד אם הם נעשים למען מטרה, ולא כנגד בעיה.

 

ההבנה שאנחנו פועלים מתוך רצון לשמור על הבית,

מתוך הבנה של איזה עולם אנחנו רוצים ליצור

ולא מתוך מאבק או נסיון להפעיל כח אל האחר כדי שיוכפף לרצוני

מאפשרת לנו ליצור שינוי ברמה יותר גדולה ממה שנראה לעין לעתים.

תהודה צורנית מדברת על כך שדפוס של אירועים או התנהגות

יכול להקל על המופעים הבאים של דפוסים דומים.

כאשר מתנדבי שומרי הבית ותושבי חאן אל אחמר

מצליחים לאחד ולהעיר הרבה אנשים כדי להגן על חוף הים, או על כפר בדואי

הם מאפשרים לעוד אנשים להתעורר כדי לשמור על מה שחשוב להם, להגן על הבית,

ומאפשרים להם להצליח לא משום שהם מעתיקים אותם,

אלא משום שהדפוס של ההצלחה עובר על ידי תהודה.

צורת ההתארגנות הזו מאפשרת ליוזמות קטנות, קהילתיות, מקומיות, ביתיות,

להשפיע על הכלל וליצור שינוי גם במקומות שאינם נראים לכאורה קשורים.

 

לעשות בקטן להשפיע בגדול

כרגע אני עושה לביתי

מגדל ילד ומשקה עציצים

ומדי פעם כותב הגיגים

שאולי מגיעים לעוד לבבות.

 

אני עושה זאת כי אני מאמין שיש לנו יכולת להשפיע

שהמעשים שלנו מהדהדים

ומאמין שיש עולם יפה יותר שליבנו מאמין שהוא אפשרי.

 

אני רוצה שילדי יגדל בעולם יפה יותר

אני רוצה שירגיש  שזה הבית שלו

אני רוצה ים שיש בו דגים

והוא נקי מחומרים מסרטנים

ומשקיות פלסטיק וכלים חד-פעמיים

ופחות מרכזי קניות ומכוניות וכבישים,

עולם שיש בו שפע של עצים ופירות וצמחים

וזמן לשחק עם הילדים והנכדים והאחיות והאחים,

ויותר מוזיקה ותאטרון שאנחנו יוצרים,

תרבות מקיימת שמחברת אותנו לעצמנו

ולמקצב הטבעי של החיים,

שמחברת אותנו לבית שלנו, הבית של כולנו.

זה הבית היחיד שיש לנו (יתכן שבעתיד נשתקע במאדים),

בואו נשמור עליו

בחיינו

אם נרצה…