חימום לאצבעות ולמקלדת

שעת לילה מאוחרת, כרמל וטליה הלכו לישון

רק ארני ער, יושב, כותב על המחשב בסלון

אולי תלך לישון יא ארני, מחר עוד יום חדש

רגע אני צריך לכתוב עוד פוסט, אפילו שאני מותש

ממה אתה מותש יא ארני, אתה בכלל לא עובד

נכון ולפעמים את עצמי אני מאבד

בתוך אבהות, בתוך זוגיות, בתוך משפחתיות

כבר אין מקום לעצמיות

אמא שלי אומרת – הוא עדיין מחפש את עצמו

בסוף אני אגלה שהייתי כאן כל הזמן…

 

מרגיש כרגע חוסר סיפוק מעצמי

חוסר בטחון וחוסר משמעות

כרגע לא לוקח את זה ברצינות

אבל משהו בתוכי לא שלם

רוצה לחוות התעוררות

רוצה לצאת מהלופ של החיים

להרגיש שבאמת יש כאן קסם

שנוכח כל הזמן

 

תפסיק לכתוב כבר בשורות קצרות, מי אתה בכלל חושב שאתה? למה הכל אצלך קצר, כאילו מחכה שיסתיים, סופר את השניות והדקות, בעבודה, באוכל, בסקס, מחכה למנה הבאה, לשנ”צ למנוחה, אולי פשוט תמות כבר ותנוח על משכבך, כן מה שאתה שומע אז מה אם אתה אבא, ובן ובן זוג, פשוט תמות שיתגעגעו קצת אליך, כאב זה לא נורא, תפסיק לפחד מה יקרה אם תהיה לא בסדר, פשוט תעשה מה שאתה רוצה, תהיה הכלום שהינך, תחזור אל האין אל הריק אל הלא כלום אל הלא נודע, אולי תיוולד מחדש חי ומלא אנרגיה ולא איזה שק תפוחי אדמה עם ריבה שמנסה לקום מהספה אפילו שאין לך ספה, סתם מרוח על הרצפה מרגיש שאתה מגניב כי יש לך מזרונים ואתה כמו בהודו שנטי בנטי כוסומו יא טנטרי קום מהרצפה עוף על עצמך על הזין שלך הכל ושייכנסו לך כולם לתחת, בהקשבה…

 

הייתי רגע צריך לפרוק

יותר נכון סוג של חימום

לקראת הנושאים הרציניים

תודה שאתם סבלניים.

 

 

ימים מוזרים

גם כרמל קצת לא נינוח

וגם אני מחפש את הכח

לשנות ולהשתנות

למצוא את יעודי

בדרך גבר, בדרך הטנטרה, בדרך הנשימה, בדרך הגוף, בדרך האהבה

 

ללמוד טנטרה

בשנה וחצי האחרונות אני חוקר את נושא המיניות והטנטרה.

בסדרה Wild wild country לא צפיתי, אבל שמעתי אודותיה

וכבר קראתי בזמנו בספרו של אורי לוטן – “יש חדש במערב”

על הגחמות של רג’ניש, הלא הוא אושו,

על כמות הרולס רויס המגוחכת, על פרשת ההומלסים וההרעלות, הכל שם.

בספר, בניגוד לסדרה, יש גם סיפור על התקופה היפה שלפני, על שנות השבעים הזוהרות בפונה

שבה צעירים רבים מצאו אושר והתעלות דרך מין ומדיטציה.

ומה זה אומר שכך הסתיים סיפור הקהילה הסניאסית?

האם זה אומר שהעיסוק במיניות הוא אכן מסוכן?

ובכן, אלפי שנים של דיכוי מיני אכן הפכו את המיניות למסוכנת

משום שהיא בלתי ניתנת לאילוף,

למרות שמנסים דרך המדיה, הפרסומות והפורנו לתכנת אותנו ולגרות אותנו

בעוד שהדת, החוק, והחינוך מלמדים אותנו להסתיר את המין,

הרבה דרכים רוחניות מנסות להתעלות מעל למיניות,

במקום לעבור דרך המיניות

כמו שכותב אושו ב”סקס שקרים ומדיטציה” אחד הספרים המעניינים שלו בנושא,

להשאיר את המיניות במסגרת מצומצמת ומונוגמית

לא לתת לתשוקות האפלות שלנו מקום

ואז זה יוצא במקומות אחרים,

זה מתבטא במלחמה בין המינים, באלימות כלפי נשים, בפדופיליה ושאר דברים קשים.

 

 

לחקור בעצמנו

אז אני חוקר – ויש בארץ קהילה הולכת וגדלה של מורים טנטרים ומטפלים ומנחים

שעוסקים וחוקרים ומקיימים סדנאות וקורסים ופסטיבלים

כולל פסטיבל איסתא שיתחיל עוד כמה ימים, עם מורים מכל העולם, ואפילו מורה מצרית, וחברים פלסטינים

איזה מדהים

ולאט לאט זה מחלחל גם לחינוך ולבתי ספר ולשיח פתוח בין מבוגרים ונוער וילדים

וזה נושא מאוד רגיש וטעון, וכל יום שומעים על הטרדות ותקיפות מיניות,

אז הדבר הראשון שלימדו בכל סדנה שהייתי

זה לדעת ולשים גבולות

ללמוד לדבר ולהקשיב ולשאול ולבדוק

ומשם למצוא את המגרש הבטוח לשחק בו בהנאה

ללמוד לדבר ולהקשיב ולשאול ולבדוק

ולגלות את המסתורין שבמין, שהוא אינסופי

אפילו אם נדמה לנו שכבר עשינו וניסנו הכל,

אז זהו שלא

אפילו עוד לא התחלנו.

אושו אמר:

טנטרה מלמדת תחילה איך לנוע בתוך המין, איך להכיר אותו, איך להרגיש אותו ואיך להגיע לאפשרות העמוקה ביותר הטמונה בו, לשיא – איך למצוא את היופי המהותי, השמחה המהותית והאושר שטומנים בו… [שכן] באורגזמה מינית עמוקה אין זה המין שמעניק לך אושר – המין הוא רק מצב שבו זה קורה. משהו אחר מעניק לך את האקסטזה והוא מורכב משלושה גורמים, אשר ללא התנסות הם יהפכו למושגים חסרי ערך: ראשית, העדר זמן – במין אנו מתעלים מעבר לזמן, הוא אינו קיים, הזמן חדל להתקיים עבורנו, אין עבר, אין עתיד. רגע זה עצמו, כאן ועכשיו, הוא הרגע הממשי היחיד. שנית, במין אתה מאבד את האגו שלך, אתה ואהובתך אבדתם בתוך מציאות [אחדותית] חדשה… ושלישית, במין אנו טבעיים – החזות החיצונית, הפנים, החברה, התרבות, הבגדים, הלכו לאיבוד. אתה חלק מן הטבע, מהיקום. שלושת הדברים הללו מעניקים לנו אקסטאזה – המין הוא רק המצב שבו זה קורה באופן טבעי.”
(אושו – טנטרה רוחניות ומין; עברית: 1997)

 

לאבד עצמנו במין

להתחבר לסבל

המין הוא שער לאיבוד הזמן והאגו והחזרה לזמן הטבעי.

אז לאחרונה גם התחלתי ללכת למורה טנטרי

ויחדיו אנחנו בכלל עובדים על למצוא את היעוד שלי

שזה דבר טריקי  וחמקמק ומשתנה כל יומיים.

הדרך לשם, לפי אותו מורה

שגם נעזר בספר דרך גבר, עוברת דרך אתגר וקושי

שזו הדרך של האנרגיה הזכרית להתעצם ולצמוח.

אז בתור התחלה אני מאתגר את עצמי עם ללמוד עמידת ידיים

ולהצליח לעמוד למשך חצי דקה

כרגע אני מצליח 3 שניות, אבל מרגיש  שאני בדרך הנכונה 🙂

 

 

הזכר העצלן

מעבר לזה לקחתי לעצמי אתגר להפסיק לעשן, לשתות קפה ולהציץ בפייסבוק (פורנו כבר מזמן הפסקתי)

לסוכר עדיין לא הגעתי, גם זמנו יבוא.

כאמור כל זאת, כדי להתחבר לכוחות הזכריים שלעתים אני שוכח שהם שם ופשוט קצת מתעצל.

כך כותב דיויד דיידה בדרך גבר:

“אתה יכול להגיע לקצה של עוצמתך הזכרית בשתי דרכים, אחת מהן היא פשטות סגפנית [נחשו מה השנייה, או שתקראו את הספר א.ש.]. משמעה סילוק כל אמצעי הנוחיות שאיתם התרגלת להתרפק ולרפד את חייך במחיר איבוד ערנותך. הימנע מכל דבר אשר מטשטש את הקצה שלך. עיתונים, ירחונים, פייסבוק, אינסטגרם, טלוויזיה, ממתקים ועוגות, מין מזדמן, פורנו, לקרוא בישיבה בשירותים או בזמן אכילה, שיחה בטלה….     אם תטיל על עצמך משמעת כזו למשך מספר שבועות, חייך יתערטלו משגרת הסחות הדעת ויהיו חשופים במערומיהם. כל מה שיישאר הוא הקצה אשר ממנו נמנעת בעזרת שגרת היום-יום. תאלץ לעמוד פנים אל פנים מול חובר הנוחות והעדר הסיפוק הבסיסי של חייך. לבוא במגע עם הסבל מופיע בצורת שעמום…   הרגש את הסבל, עשה איתו אהבה. התחבר אל הסבל בצורה כה עמוקה ומוחלטת עד שתחדור אליו ותיווכח ביסודותיו המלאים בפחד. כמעט כל מה שאתה עושה, אתה עושה משום שאתה מפחד למות…    על ידי סילוק רשת הבטחון של הנחמות מחייך, אתה מקבל הזדמנות לצניחה חופשית אל הרגע הזה שבין לידה ומוות, הישר מבעד לחור השחור של פחדיך, אל תוך הפתיחות שאיננה ניתנת לאיום, שהיא היא המקור ליכולותיך. גבר נעלה חי בהקרבה ספונטאנית של אהבה.”

אכן מילים קשות.

ברור שאני סובל אם כן. אך אני מחבק את הסבל באהבה.

עד כמה שאני יכול. עד הג’וינט או הקפה או ההצצה לפייסבוק הבאה.

 

ללמוד לנשום

בנוסף אני גם עושה כל יום נשימות מעגליות של רבע שעה

כך זה נראה:

 

 

התרגול הוא מאתגר, בעיקר לקחת את הזמן ולהתחיל.

תמיד ישנה התנגדות, מחשבה של מתי זה יסתיים.

אבל אז מגיע שלב שבו הגוף מתחיל להגיב,

להתמלא בחמצן, ומין סאטלה נעימה שוטפת את כל הגוף.

 

מעבר לתרגולים האלו אני גם לומד פיתוח קול

שם בעיקר אנחנו גם מתרגלים נשימות מסוג אחר

נשימות מהבטן, לומד להחזיק את הסרעפת,

לעבוד על מקצבים

יוצא מכך שכל יום אני מתרגל לפחות חצי שעה של נשימות

שזה נהדר ומאתגר

כאילו לומד לנשום מחדש

לכל הגוף, בכל מיני צורות

ומגלה איזה כוח יש לנשימה שלנו

ואיזה אחוז גדול מהזמן אנחנו עושים את זה באופן לא מודע.

 

אז מה למדתי מכל זה ולמה אני חופר לכם עם זה?

כפי שאמרתי בשנה וחצי האחרונות אני בתהליך

של למידה והתחברות למיניות

מתוך הבנה שיש קשר בין המיניות לבין האופן שבו אנחנו פועלים בעולם.

אחד הדברים שהבנתי בקורס איסתא האחרון

הוא שאני לא רוצה לעשות יותר דברים שלא באמת בא לי

רק כי אני חושב שזה מה שנכון או מוסרי

או שכך החברה שסביבי רואה את זה

ולכן אני משקיע בעצמי – הולך למורה טנטרי ולמורה לפיתוח קול

אוכל טוב, ישן בצהרים, ומבלה עם טליה וכרמל

בונה לול תרנגולות (בינתיים ללא הצלחה, שתיהן ברחו, הספקנו לאכול רק חביתה אחת משתי ביצים)

נפגש עם חבריי למעגל הגברים, ועם משפחה וחברים

ומחפש את היעוד שלי, אם דבר כזה בכלל קיים

חולם על קהילה ועל פרויקטים עתידיים.

אי הנחת שקיים בי, בין היתר בעקבות הפסקת הרגלים

הוא בסך הכל הדרך של הגוף שלי להתעורר אל עבר מה שרוצה ביטוי

רגש, שמחה, מיניות, עצב, חיבור, יצירה, שגעון, שלווה.

 

צ’ארלס אייזנשטיין שהוא לי מורה מזה מספר שנים

מתאר בפרק “משחק לצד המגדל (בבל)“,

שעלינו ללמוד ולהתחבר לעצמנו, ולהפסיק את ההפרדה שבין עצמנו לעולם

כאשר אנחנו נתעורר לחיים ונצא לחופשי

כך גם העולם ישתנה ויהפוך לעולם ער וחופשי.

אין לנו מה לצאת ולהאבק על הצלת העולם

ובדרך לוותר על עצמנו

עלינו ללמוד להתחבר לעצמנו ומכך עשוי לנבוע הדבר הבא

הדרך תגלה את עצמה כאשר נתמסר לתוכה

כל שנותר לנו הוא לשחרר שליטה ולהיות קשובים למה שמתחולל בפנים

למה שליבנו חפץ

אם נרצה…