פעם היה ילד, שהרגיש שהעולם סביבו קצת מוזר. הוא לא ידע לשים את האצבע על מה בדיוק. אבל ההרגשה הזו היתה חזקה. היה נראה שהרחובות אפורים, והחיים קצת משעממים. הוא התמכר לסרטים, לסיפורים, למשחקים. בהמשך זה הפך לפורנוגרפיה, לספורט, לבחורות, לטיולים ולסמים. כי זה מה שהיה לחיים להציע.
הילד הזה עדיין מכור. עדיין מחפש את הריגושים, את הקסם, את ההרפתקה שבחיים. לפעמים הוא מוצא, לרגעים. ואז שוכח ושוב החיים נראים מוזרים, חסרים.
ובין רגעי השעמום והריקנות, בין ההסחות הרגעיות ישנו הקסם הזה שמסתתר. החיבור לאחדות, נסים קורים.
המתנה שבריקות
היום חווייתי ריקות חזקה. חוסר משמעות קיומי. חלק מהיום ביליתי לבד, וגם כשהייתי עם אנשים, הרגשתי לבד. בתוך הלבדות הזו מסתתרת מתנה. כך כותב דני לסרי בספרו, מסה על הזוגיות:
"כאשר אדם מסרב להיות לבד, הוא מוצא את עצמו בתוך הבדידות. אמנם לא במקרה הוא מסרב – כל הרגליו מושכים אותו הרחק מן התהום הזו, שהפסיעה אליה מתפרשת כהתאבדות. אבל באמת זה הפוך: אותה פסיעה אמיצה – התייצבות של לבדות – היא אקט של בחירה בחיים. זו התייצבות רדיקלית – קריסה פנימה המביאה לביקוע גרעיני ולהתגלות אור-היות. מכאן אפשרית הפרידה, וממילא גם המפגש. וכך, באופן פרדוקסלי, דווקא הלבדות מאפשרת חיבור ממש אל הזולת."
הלבדות הזו מפחידה. היא מבקשת מענה. הסחה – לרוב דרך הכלאפון, המכשיר שכובל אותנו אל הסחת הדעת הבלתי פוסקת של שטף המידע. ואם לא הסיליפון (ההפך מסמארטפון), אז משהו יותר חומרי, לרוב מזון (עם סוכר או מלח) או משקה (עם קפאין), או סיגריה (עם ניקוטין), או שאכטה (עם ניקוטין וTHC), כי באמת כולנו מכורים.
אבל אם לרגע אפשר להמנע מההסחה, להתבונן, להיות ברגע, ברגש, בכאב, במה שעולה, אז כמו שכתב לסרי, יש התגלות של אור-היות. וכמה אנחנו כמהים לאותו אור-היות, לתודעה צלולה, לשמחה פשוטה, לחיבור. היה הווה יהיה, הוויה.
להיות כלי שרת ריק
הריקות מאפשרת לנו גם להיות כלי שרת. כלי שרת של מה? של האהבה.
חלפו כמה שנים מאז ימי במהפכה של אהבה, אבל השיעור שלמדתי שם, להיות בשירות לאהבה, הוא שיעור שיישאר איתי לחיים. גם אם לעיתים זה נשכח, ואני חוזר לאנוכיות, לאדישות, לסתמיות של החיים, תמיד יש לי את האפשרות לחזור לשירות ולהתמסר לאהבה.
כיצד אני עושה זאת? בהליכות בוקר עם כרמל, בריבים ופיוסים עם טליה, בביקור של ההורים, בעזרה לחברים, בהקשבה לציפורים, בברכה של המזון, בגידול גינה, בעינוג הגוף, בקריאת ספרות, בכתיבת שירה, בפוסט מפרגן בפייסוש, בהנחיית מעגל גברים, בפגישה עם מכרים פלסטינים. אינסוף דרכים. המשותף לכולן שהן נעשות מבפנים החוצה.
העצמה
השבוע שוחחתי עם חבר שאיתי במעגל גברים של חברים שאני לוקח בו חלק כבר יותר משנתיים (!) היתה שיחה מאוד ארוכה בטלפון על היחסים בינינו במעגל, על איך אנחנו רואים התפתחות והעצמה, ובעיקר על התסכול שלנו מכך שהמעגל הזה הוא לא מה שהוא היה יכול להיות.
המעגל הזה הוא ניסוי מאוד מעניין, משום שהוא מעגל שמפקס את עצמו. כלומר אפשר לומר שאני והחבר יותר מובילים את מה קורה בו, אבל אנחנו לא מנחים באופן המסורתי של המילה, ואנחנו מאוד בניסוי ותהייה לאורך הדרך על איך ומה לעשות. וזה ניסוי מאוד מעניין. אבל חסרה בו הסכמה וכוונה משותפת על מה מטרתו, ועל מה היא העצמה.
יש מי שרואה העצמה כיכולת שלנו להצביע על הדברים שאנחנו לא רואים, או על הדפוסים שלנו, שמגבילים אותנו, ולעודד אותנו לנסות ולשנות אותם. יש מי שזה מעלה בו התנגדות ורוצה רק להיות מסוגלים לקבל אחד את השני כפי שאנחנו, שבעולם תחרותי והישגי זה בהחלט הרבה, ויכול לעזור לנו להשתנות ולהתעצם. ויש אותי שבכלל רוצה שניקח על עצמנו משימות, שניצור חזון ושיתוף פעולה ארוך טווח, שנייצר ביחד פרוייקט שמאתגר אותנו ומאתגר את המערכת, שמסוגל לחדור דרך הסדק של המטריקס ולהביא לשם אור.

"בכל דבר יש סדק, כך האור נכנס" לאונרד כהן
אבל במשך השנתיים האלו שאנחנו נפגשים לא הצלחנו ליצור הסכמה על מה זו העצמה ומה דרך הפעולה שאנחנו רוצים לפעול. וזה קצת עצוב. מה שכן הצלחנו להסכים עליו זה שאנחנו רוצים שיתוף, שרוצים להרגיש ביחד, לשמוע על החיים זה של זה, להיות חלק. וזה גם הרבה בימינו. אבל לא מספיק לדעתי. כי אנחנו עדיין תקועים באותה המציאות שמפרידה בינינו, מציאות שבה לכל אחד יש חשבון בנק נפרד, רכוש שונה, שכל אחד מנהל את עסקיו בנפרד, משלם שכר דירה בנפרד, מנסה למצוא בטחון עבור עצמו או משפחתו אם יש, וכך אנחנו נשארים נפרדים ומוחלשים.
עת להתאמץ ועת לשחרר
אני מלא הערכה עלינו שניסינו ועודנו מנסים. על המחויבות שלנו למפגשים ולתהליך גם בלי שאנחנו יודעים לאן אנחנו הולכים. לנסיון לגלות בעצמנו מבלי שיש מישהו שיוביל אותנו ויגיד הנה ככה צריכים. לחקירה המשותפת והמאתגרת. ויתכן שהמעגל הזה מיצה את עצמו, יתכן שאת מה שאני מחפש ורוצה אני צריך לחפש במקום אחר. לא בהכרח עם אנשים שאני איתם במעגל, לא בהכרח עם חברים. זה מעלה בי עצב, אבל גם סוג של השלמה. מעין התבגרות והתפכחות אל החיים.
אני תוהה מתוך השחרור הזה, מה יביאו החייים. איך הם יפתיעו אותי ומה יתגלה פתאום?
השראה
הרבה זמן לא כתבתי. יש לי אנטי גדול למחשב בזמן האחרון. גם בגלל כל מיני תקלות ותקיעות טכניות, אבל בעיקר חוסר רצון להיות מול מסך. למרות שאני נתקע לפעמים מול המסך הקטן של הסמרטפון.
אבל מה שבעיקר חסר לי זה השראה. אבל כמו שאמר לי חבר שהגיע לבנות אצלנו מחסן בחצר השבוע – העיקר זה לסיים, אין צורך שיהיה מושלם. אז הנה אני כותב.
אולי פשוט אכתוב קצת על כרמל, שנותן לי הרבה השראה ורגעים של שמחה פשוטה.
אני מתעורר בשש בבוקר, ולוקח אותו מהמיטה כדי שטליה שהניקה אותו 2-4 פעמים בלילה תוכל לישון עוד איזה שעה. אנחנו יושבים על מזרן על השטיח ליד התנור בסלון. לאט לאט הוא פוקח את עיניו ומחייך אליי. ליבי מתמלא. מדי פעם יוצאים קולות ציוץ וקריאה. הגפיים מתחילות לנוע, להיזכר שהן שם. אני גם נזכר שיש לי גוף ומתחיל לעשות קצת סיבובי אגן והתמתחויות קלות על השטיח. פעם היתה לי רוטינת בוקר מסודרת, היום אני זורם עם מה שבא.
וכך אנחנו יושבים ובוהים. עד שמגיע שלב שבו אנחנו נהיים רעבים. אני לרוב מכין לי שייק עם איזה ספירולינה כחיזוק, או דייסה עם פירות, קינמון, קוקוס וסילאן. כרמל מחכה למנת החלב שלו. אני מעיר את טליה להנקת הבוקר, ואחר כך יוצא עם כרמל לטיול בשכונה. יש לנו שכונה צדדית בפרדס חנה. אין הרבה רכבים. יש שדות שאפשר להגיע אליהם ואפילו פינת חי עם נאקה חביבה ושמה נחמה. יחדיו אנחנו הולכים ושרים, מקשיבים לקולות הציפורים, כרמל מביט בהשתאות אל העולם, ואני חש בהשתאות את משקל גופו את חומו, את קיומו.

עם כרמל בדרך לעוד טיול בוקר (השפם הוא לכבוד חודש Movember)
ללמוד להאט
אחרי חצי שעה עד שעה אנחנו חוזרים הביתה והיום ממשיך. טליה מניקה, מנקה, משחקת ומתפעלת בהתמסרות מלאה. אני משתדל לעשות עוד דברים, לנתב את זמני בין זמן איכות משותף עם טליה וכרמל והוריי ואחותי ואחיינתי, לבין שלל החוגים של הקייטנה של החיים (ככה זה כשלא עובדים…) – פיתוח קול, אמנות לחימה ברוח התקשורת המקרבת, כדורסל, תרגול של הפורום של תמרה. אבל בעיקר אני משתדל לקחת את הזמן ול ה א ט…
בסך הכל חיי מאוד טובים אלחמדאללה!!
מה לא טוב? ובכן זה שלא עושים סקס כמה חודשים אחרי שתינוק נולד זה מתסכל ומכניס הרבה מתח לחיים, במיוחד כשיש זמן פנוי לחשוב על זה ולא נמצאים במלחמת השרדות. או אולי בעצם זה לא קשור, וגם כאשר קורעים את התחת בעבודה וחוזרים הביתה ואין לבן או בת הזוג כוח אליך כי הם גם גמורים מעייפות אז זה עוד יותר מתסכל, ומי אני בכלל שמעיז להתלונן על כזה דבר. מה עוד, שאני וטליה נמצאים ביחסים פתוחים ומאפשרים, והיא אפילו מעודדת אותי ללכת ולהיות במרחבים של איסתה ומקומות שבהם מתאפשר לי לחקור מיניות עם עוד נשים.
אכן אני חוצפן כמו שאמרה לי חברה, אבל זו האמת, לפחות האמת שלי, וכך אני בוחר לשתף אותה.
חוץ מזה מה שעוד מרגיש חסר, זה שאני עדיין חולם על חיי קהילה יותר משמעותיים, וגם על עשייה משותפת משמעותית, לריפוי של האדם והאדמה.
אני נותן כאן טעימות של הדברים שמעסיקים אותי, מתוך רצון בכנות ובשקיפות, וברור לי שרוב האנשים לא חיים כך את חייהם, אבל אני כן מאמין שרובנו יכולים, ומי שרוצה אין דבר שעוצר בעדו חוץ מפחדים ואמונה ש"זה לא אפשרי" לחיות ככה.
אז אולי ההזמנה שלי היא לקבל השראה מהפוסט הזה (גם אם הוא מעורר התנגדות או דברים אחרים), ולעשות את הצעד לעבר חיים מלאי משמעות, לעבר החיים שאנחנו רוצים. זוהי העצמה מבחינתי, וזה מה שבאתי לעשות כאן למעשה. להעיר אתכם ואותי לחיות את החיים במלואם, להשתחרר מכבלי המטריקס החיצוני והפנימי, לקפוץ למים ולהתמסר לשירות האהבה וליעודנו בחיים.
שיהיה חג אורים שמח,
עמעמו האורות ועשו אהבה
אם נרצה…
תודה ארני על עוד פוסט מרתק . על כך שאתה משתף בכנות וזה מה שמעורר בי השראה !
תודה, עצם השיתוף הכנה הוא מעשה רדיקלי, ומהדהד למרחקים. גם במעגל הגברים – עצם היותו, כך נראה לי, חשוב מאוד. למרות שאני מבינה שאחרי שנתיים יש משהו שרוצה לראות תוצאות, התפתחות, שינוי, תכל'ס – כי כבר מפסיקים לראות את הנס הגדול במה שקורה.
יפה מאוד. מזמן לא קראתי. והיה לי חשוב לקרוא הפעם, בחנוכה , ה'תשע"ט.
הייתי בחג זה גם באירוע חנוכה של דור ה1. ונדלק לי שוב אור 🙂
חג חנוכה שמח, אלון, מתל אביב 🙂