זוגתי ושותפתי לחיים טליה העירה לי אחרי קריאת הפוסט הראשון שהיה חסר לה הסבר או שיתוף למה חזרתי לכתוב בבלוג.

לפני שנה וחצי הפסקתי לכתוב בבלוג הקודם, שהיה תחת אותו השם אם נרצה, כי הרגשתי שהגעתי למיצוי, שאני חוזר על עצמי, שאני כבר לא לגמרי נודד, ושאין לי משהו חדש או חכם להגיד. אני עדיין מרגיש ככה במובן מסוים. ולכן החלטתי לפתוח את הבלוג הזה מחדש אבל עם שינוי קונספט – זה כבר לא מה שיש לי להגיד, אלא מה שיש לנו להגיד. זה הרצון שלי להשמיע קולות של אנשים שחיים בצורה אחרת, שהולכים אחרי ליבם, בלי לפחד כלל, או למרות ולמול הפחדים. זה להראות שיש תקווה, שיש עשרות ומאות ואלפים ומיליונים של אנשים שפועלים למען תיקון עולם, למען יצירת עולם טוב יותר, שליבנו יודע שהוא אפשרי. זה כדי לתת קול למהפכה של אהבה שמתרחשת, אך לעיתים נראית חלשה, לעתים היא נמצאת מתחת לפני השטח, ולעתים היא פשוט נסוגה לפינה כדי לעשות התבוננות פנימה.

אז הבלוג הזה הוא לא בדיוק על נדודים, למרות שאני עדיין נודד ופוגש אנשים חדשים-ישנים, אלא יותר על יצירת חזון לדור שלנו, לעם, לאנושות, לעולם. חזון שאולי אין לו עדיין בהירות, ורב הנסתר על הגלוי, אבל משהו ממנו קיים, חלקים חלקים של פאזל רב מימדים, שאם נביט עליו מכמה כיוונים, ואם נקשיב לקולות הפנימיים וגם החיצוניים, ולרגע נשים בצד את החדשות והפרסומות והביקורת והפחדים, נשמע אותו היטב, נושב עם הרוח, עם קולות הציפורים, במילות המשוררים, בבכי הילדים, בתפילת הנשים, באוושת הגלים, בזמזום המסכים. קול שמספר לנו שעולם אחר הוא אפשרי, ושביכולתנו ליצור אותו.

הציטוט שמובא מתחת לשם הבלוג הוא ציטוט מתוך ספר דברים, שלקחתי מחוברת של "אקרופוליס החדשה", מרכז לימוד בינלאומי שמטרתו להביא מגוון פילוסופיות מן המזרח והמערב, ולקשר אותם למציאות של ימינו, ולחיים האמיתיים כאן ועכשיו. את הציטוט מביאה העורכת של החוברת, וכך כתוב שם: " יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא. יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא: לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה. יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ".  וזה חלק מהמסר של הבלוג הזה – שאין מישהו שיעשה את הדברים עבורנו, לא הפוליטיקאים, ולא המדענים, לא העשירים ולא החכמים, לא הדור הבא וגם לא אלוהים.

 

הרומן שלי עם ליאו

השבוע ראיתי שני סרטים בכיכובו של לאונרדו דיקפריו. את הרומן שלי עם ליאו התחלתי בשנות העשרה המאוחרות שלי כאשר ראיתי אותו בסרט "יומן נעורים" שם הוא משחק נער מתבגר בניו-יורק שמשחק כדורסל, אך נגרר יחד עם חבריו לקבוצה לשימוש בסמים. כבר אז הזדהיתי עם ליאו והתאהבתי בו:

 

בהמשך גיליתי שאני דומה לו. אפילו היה לו את השם שלי בסרט מוקדם יותר שלו, "ארני" בסרט "מה עובר על גילברט" עם ג'וני דפ. מאוד התעצבנתי כשגיליתי שהדמות שהוא משחק שבה אמרו שהוא דומה לי היא דמות של נער עם פיגור שכלי. רק כעבור שנים למדתי להעריך את הדמיון שלי לנער מפגר בעל לב זהב.

הסרט הראשון שצפיתי בו השבוע – "הזאב מוול סטריט" היה דומה במובן מסוים ל "יומן נעורים" משום שגם בו מדובר בגבר צעיר ומוכשר שמתמכר לסמים. מסופר שם על כוכב עולה בשמי וול סטריט שעושה בערך כל דבר לא חוקי שהוא יכול כדי להרוויח עוד כסף מאנשים שהוא לא מכיר, ומעודד את אנשי החברה שלו לצרוך סמים אלכוהול ומין ככל העולה על רוחם ומשכנע את עצמו ואותם שזוהי מטרת החיים. במובן מסוים הוא צודק. רבים מאיתנו חיים ככה, למרות שאנחנו מרסנים את עצמנו. אני מכיר מספיק חברים שרק מחכים לסוף-שבוע כדי לדפוק את הראש, ואני זוכר את התקופה שלי בתור חייל או מבוגר צעיר שבה רק חיכיתי לצאת כדי לשתות ולתפוס זיון. הזאב מוול סטריט לא מוכן להסתפק בבינוניות, והוא הולך עם זה עד הסוף. הוא מנהיג מעורר השראה בעולם שמעריך הצלחה ומצוינות אישית, תחרות, וחומריות. אני בטוח שיש אנשי עסקים רבים, בנקאים, פוליטיקאים, שמכורים לסמים, לזנות ולכסף ממש כמוהו. במובן זה, ליאו בחר להציג לנו מראה קיצונית של החברה שלנו.

בסרט יש רגע אחד שג'ורדן, ליאו, מגלה אנושיות, ויוצא לרגע מתוך תדמית הפסיכופת שהוא יצר לעצמו. הרגע כאשר הוא מחליט שלא לעזוב את החברה, למרות האיומים והחקירות של ה-FBI ולהמשיך את החגיגה כפי שהוא קורא לזה. הוא מגלה סולידריות עם העובדים שלו, ומחליט שהוא לא ינטוש אותם, כי נטישה שלהם היא בגידה במה שהוא מאמין, ובאמונה שלהם בו. כאשר ה-FBI מגיעים לבסוף לעצור אותו, הוא הולך איתם ללא התנגדות בלב שלם. הרגע הזה, הוא אחד הרגעים היפים בסרט בעיניי. רגע של חברות, של רעות, של כנות. מסוג הרגעים שאני מרגיש שחסרים לי בחיי, והייתי רוצה לראות יותר. מסוג הרגעים שבחברה מודרנית, קפיטליסטית, ממוסכת, ומפורדת לא יוצא לנו לחוות הרבה.

 

 הסרט השני שראיתי, הוא הסרט "before the flood" – סרט תיעודי בהפקתו וכיכובו של ליאו שעבד עליו במשך שלוש שנים:

 

הסרט מתחיל בנאום של ליאו באו"ם שבו הוא מתאר כיצד הוא מתפרנס מלהיות שחקן. במציאות הוא אומר, אנחנו מתייחסים לעולם שלנו ולטבע שלנו כמו משחק. כאילו אין בעיה. כאילו הכל בסדר. כאילו זה הכל משחק. היציאה של ליאו מבמת התאטרון, והבחירה שלו להציג את עצמו כפי שהוא, או לפחות כפי שהוא היה רוצה להיות, היא בעיניי מה שהאנושות זקוקה לו היום. להפסיק לשחק בנדמה לי, והתחיל לפעול בעולם. לקחת אחריות. להסתכל על ההרס והסבל שיצרנו, ולראות מה אנחנו יכולים לשנות. ויש לנו מה לשנות. אולי לא נספיק לשנות לפני שהדברים יצאו משליטה, אבל דווקא מתוך מקום של שחרור שליטה יש לנו הרבה מה לעשות וליצור. להתאחד, להתמודד, ולהאמין שאם נרצה, גם אנחנו יכולים ליצור עולם טוב יותר עבור ילדינו, עבור אחינו בעלי החיים, ויחד עם אמנו האדמה.

אני רוצה לסיים את הפוסט הזה בנאום האוסקר של ליאו שבו הוא זכה בפרס השחקן בטוב ביותר, נאום שריגש אותי עד דמעות, שבו הוא אמר: "אני רק רוצה להגיד את זה:  "האיש שנולד מחדש" היה על מערכת היחסים של האדם עם עולם הטבע. עולם שאותו הרגשנו באופן קולקטיבי בשנת 2015 כשנה החמה ביותר בהיסטוריה המתועדת. ההפקה שלנו היתה צריכה לעבור לקצה הדרומי של כדור הארץ  רק כדי להיות מסוגלים למצוא שלג. שינוי האקלים הוא אמיתי, זה קורה עכשיו. זהו האיום הדחוף ביותר העומד בפני המין שלנו כולו, ואנחנו צריכים לעבוד ביחד יחד ולהפסיק להתמהמה. אנחנו צריכים לתמוך במנהיגים ברחבי העולם שאינם דוברים עבור המזהמים הגדולים, אלו שמדברים בשם כל האנושות, עבור תושביה הילידים של העולם, עבור מיליארדים על מיליארדים של אנשים מעוטי  יכולת שם בחוץ, אשר הם המושפעים ביותר משינויי האקלים . עבור הילדים של הילדים שלנו, ועבור האנשים האלה שם בחוץ שקולותיהם כבר נבלעו בתוך הפוליטיקה של חמדנות. אני מודה לכולכם על ערב הפרס המדהים הזה. הבה לא ניקח את הפלנטה הזו כמובנת מאליה. אני לא לוקח את הערב כמובן מאליו. תודה רבה."

אני אוהב אותך ליאו,

הבה לא ניקח כמובן מאליו את מה שיש לנו,

תודה רבה