מאוד קשה לי לכתוב לאחרונה
לא מוצא את המילים
לא מוצא את הזמן
מתקשה להתבטא
מתקשה להתמקד
מתקשה להתיישב
קשה קשה

ולמה בכלל אני כותב?
האם יש לי מה לחדש ?
האם יש לי מה להגיד?

מרגיש שנפלתי למטריקס
למרות שעזבתי את העיר יש בי הרבה רעש
לא מצליח למדוט
מתקשה להנות מהשקט
מחפש כל הזמן הנאות, הסחות, ידע, תשובות
אי-שם בחוץ
מרגיש הרבה חוסר
במקום להודות על מה שיש

בכל זאת ננסה
לשתף בקשיים
מתוך תקווה שאולי זה ייגע במישהו
וגם אני אקבל יותר בהירות
אז הנה מתחילים

חורף

בספר שאני קורא עכשיו שנקרא “צד שמאל של החושך” (בתרגום ישן נקרא גם “מעבר לעלטה”) של הסופרת הנפלאה אורסולה לה-גווין שנחשפתי אליה רק לאחרונה, מסופר על עולם ושמו חורף. העולם הזה הוא סוג של חוג הקוטב הצפוני, תמיד קר. בקיץ גשום וקצת מושלג, ואילו בחורף הכל קפוא. הבתים בנויים עם דלתות בחלק העליון של הבית כדי שיהיה אפשר לצאת מהבית גם בימים המושלגים במיוחד כאשר השלג נערם עד לקומה השנייה, והתרבות סובבת סביב חדרי קמין – חדרים עם אח שבהם מתאספות הקהילות השונות של הארץ.

אחד הדברים המעניינים בעולם המסופר הוא שיושביו הם דו-זוויגיים , כלומר זכר ונקבה בו זמנית. רוב הזמן הם למעשה א-מיניים, ורק בתקופת הייחום, שנקראת קמר, הם מזדווגים יחדיו, ואז כל אחד מבני הזוג לובש את המין המתאים לאותו זיווג.

שני הדברים האלו קוסמים לי וחסרים לי – אח חמים שסביבו אפשר להצטופף יחדיו חברי קהילה בימי החורף הקרים, והאפשרות לחוות ולהיות מהמין השני.

 

 

האשה שבתוכי

למול הקשיים והאתגרים שאני חווה בחיים – בזוגיות, בעבודה, ביחסים עם משפחה וחברים, ביחסים עם עצמי ועם הרצון שלי לממש את יכולותיי – אני משתדל להיות רך ועדין, להתחבר לאישה הפנימית שבי, לנשיות, למקום המכיל, המקבל, החמים. זה שמכין מרק בחורף וגם נותן ליטוף, זה שרוצה להתענג וגם לבכות.

לעתים אני מרגיש שאני מצפה לדברים האלו מטליה זוגתי, ולא תמיד היא יכולה לתת אותם לי (למרות שפעמים רבות היא כן). וזה בסדר, היא גם בסך הכל בן-אדם, ואילו היינו שנינו בכוכב חורף, יתכן שאני הייתי האישה והיא דווקא היתה הגבר. אבל אנחנו נמצאים בכוכב ארץ, ונולדנו לגוף מסוים. אבל הגוף הזה, לא חייב לקבוע לנו איך אנחנו אמורים להיות. לא בתור גבר, ולא בתור אשה. אז מה בכל זאת המשמעות של היותנו נולדים לתוך גוף עם מין? זה אחד הדברים שאני מנסה להבין.

אני עושה זאת דרך השתתפות במעגל גברים, וגם דרך הקשבה לקורס אינטרנטי מעניין שכבר סיפרתי עליו בעבר, שנקרא: “זכריות – סיפור חדש” (אפשר להירשם עבור כל סכום). באחד הסשנים בקורס זכור לי משהו שנחקק בי, על כך שאחד הדברים שאנחנו הגברים חוטאים בו, הוא הרצון להיות מקובלים ונאהבים על ידי אשה או הנשי. כאשר אנחנו מבקשים את אהבת הנשי מאשה, מבלי להבין שזה קיים גם בתוכנו, אנחנו מחפצנים אותה, הופכים אותה למושא האהבה, ואיננו נמצאים בנתינה אמיתית, אלא בנתינה שתלויה בדבר – בקבלה של האשה אותנו. אני חוטא בכך פעמים רבות, בצורך שלי לקבל אישור מטליה, או באופן כללי בצורך שלי באישור. והרי אישור הוא מה שכולנו צריכים כדי להיות ‘מאושרים’. לא?

 

לעבוד על עצמי

באחד הפוסטים היותר מעוררי מחלוקת ועניין שפרסמתי בפייסבוק, הזכרתי את המניפולציה של הנשי. הרבה נשים הופעלו והגיבו בכעס כלפי הביטוי הזה (לא רק כלפיו, היו עוד דברים מרגיזים במה שכתבתי, על חלקם התנצלתי – בעיקר על כך ש”רכבתי” על קמפיין שמטרתו העלאת מודעות לפגיעה יומיומית שנשים חוות –  ועל חלקם לא – בעיקר על כך שכגבר עליי להתנצל בפני כלל הנשים על דברים שעשיתי לנשים אחרות שהיו פוגעניים).

אמנם אני שוב נכנס כאן לשדה מוקשים אבל אנסה בכל זאת לתת קצת בהירות לדבריי.

מה שנראה לי שהתכוונתי אליו, בהתבטאות לגבי המניפולציה (שזו מילה טעונה בפני עצמה, בוא נקח אותה כפשט – תמרון) של הנשי, זה על כך שהנשי, לעתים מזהה את הצורך הזה בגברי, את הכמיהה הזו לקבלה, לאישור, למגע, להכלה, ומשתמשת בו כדי לשחק. לעתים המשחק הזה יכול להיות מהנה ומפתה. אבל לפעמים המשחק הזה מענה ומתסכל.

אין בכך אמירה שנשים הן פתייניות וגברים הם פתיים. בכולנו יש גם וגם. גם אני השתמשתי לאורך השנים במראה החיצוני שלי כדי להתחבב על נשים, ניצלתי את היתרון הזה (אכן יתרון? ומה זה בכלל יופי חיצוני?) כדי לגרום להן להפגין חיבה כלפיי לפני שאני מפגין אותה בפניהן והופך עצמי בכך לפגיע. אין בכך אמירה שעלינו להמנע מלהפגין את יופינו במלואו, אך יש כאן כמיהה להכיר ולהיות מודעות לכח הזה שקיים בנו, ולהשתמש בו בתבונה ובחמלה.

את הצורך להיות מקובל ואהוב אני מנסה כעת למצוא בעצמי. יתכן ויש בכך מעין אסטרטגיית המנעות, המנעות מאכזבה או חולשה, אבל אני באמת מאמין שכאשר אני בתור גבר, או באופן כללי יותר, כאשר שני אנשים מגיעים לאינטראקציה, מתוך שלמות פנימית אז יש הרבה יותר מקום להעשיר ולהעצים , בלי מניפולציות, מבלי שיש אחד מקבל ואחד נותן, אלא יש אפשרות להיות גם וגם בו זמנית.

ולכן אני מנסה לעבוד על עצמי (עם גרשיים ובלי), ולספר לעצמי שאהובתי אינה קיימת (כמו שייעצה לנו פעם סמדר מילר בסדנה שלה) ולראות כיצד אני יכול לענות על הצורך בקבלה ובאישור בתוכי. לתת אמפתיה, לזהות את הכאב, את הרצון בעונג, את התסכול וגם את החדווה. ולהיות בענווה.

 

תסכול מיני

כתבתי כבר מספר פעמים על תסכול מיני. למה אני כותב על כך?

האם זה לא משהו אישי שגם חושף את טליה?

האם זה משהו שכל העולם (או לפחות קוראי הבלוג הזה) אמורים לדעת עליו. ובכן להבנתי כן, זה לא משהו אישי, אלא יש פה בעיה תרבותית / חברתית. ההדחקה של המיניות, הן באופן פיזי והן באופן חיצוני, גורמת לנו הרבה סבל. במקום להיות מסוגלים לבטא את המיניות שלנו באופן חופשי, אנחנו חיים בפחד שאנחנו פוגעים כל הזמן. ונכון שיש במין משהו שיכול להיות מאוד פוגעני – יש שם הרבה חשיפה, יש שם פגיעות מבורכת, ויש אינטימיות, ומקום ליצרים לצאת. אבל כאשר אנו מותירים את כל אלו רק ליחסי מין, ועוד ליחסי מין עם אדם אחד בלבד, בין כל שאר העיסוקים והדאגות של החיים, מצטברים הרבה תסכולים. מבינים על מה אני מדבר? מזדהות?

מה זה אומר להתבטא באופן חופשי – אני לא יודע. הרי אנשים יכולים לפרש ביטוי מיני בצורה מאוד פוגענית. כלפי אנשים מחברות מסורתיות, כלפי קטינים, כלפי בני אותו מין, באופן כללי כלפי נשים, נראה שאין מקום בטוח להתבטא בצורה הזו. ורוב הזמן אני מרגיש שאת היופי שאני רואה, את המשיכה שאני מרגיש, את העוררות שאני חווה אני צריך להסתיר ולשמור לעצמי – שמא אפגע במישהו. איני מתכוון שמישהו מונע ממני להתבטא באופן מלא, אלא שיש לנו תכנות פנימי שעלינו להשתחרר ממנו.

להגיד תודה

גם בתוך הזוגיות קיים חשש גדול, להיות תובעני, לדרוש מגע, או מין, לפתח ציפיות, להתאכזב כשהן לא מתממשות. אני מתכוון פה לשני הצדדים כמובן. ואז מה נותר? או שמוותרים ואומרים זה לא חשוב, או שמתעסקים בזה והופכים את זה למין אובססיה כזו – משהו שדורש כל הזמן בחינה, וטיפול, ועבודה. מי רוצה שמין יהיה עבודה? הרי בסך הכל אנחנו רוצים להנות? בקיצור מלכוד 69

זו עוד אחת מהסיבות שאני מנסה להיות מחובר לנשי שבתוכי, לקבל, להכיל, להתענג על עצמי, בלי להיות יותר מדי ביקורתי ושיפוטי, האם אני מספיק גברי, מספיק נוכח, ממלא את צרכיי של זוגתי? אלא פשוט להיות אני.
אבל זה לא כל-כך פשוט כמו שהבנתם, וקצת מעציב. ומצד שני, אומר לנו חבר, יש לך ממה להיות מתוסכל. תגיד תודה. יש אנשים שאין להם בכלל מערכת יחסים, מקום לביטוי, מגע. תגיד תודה.
אז אני אומר תודה! תודה על הקושי, תודה על הכאב, תודה על תסכול, תודה על הבלבול, תודה על השתיקות, תודה על הריבים, תודה על החומות, תודה על השקרים. אין ספק שהכל זה חלק בלתי נפרד מקשר, מזוגיות, מהחיים…

לחלוק את הקשיים

אחד הדברים שגילינו זה שיש לנו קושי לפעמים לדבר זה עם זה על הדברים שכואבים, ישר אחד מאיתנו מתכווץ, והשיחה הופכת להיות מאוד מתגוננת / מתקיפה ואז אין באמת דרך להגיע למקום המרפא, או לעבור את המשוכה שניצבת מולנו.

גילינו שמה שעוזר לנו זה להעלות את הדברים בנוכחות של חבר/ה, מישהו שאנחנו סומכים עליו, מעריכים אותה. היא לא צריכה להגיד שום דבר, פשוט עצם הנוכחות כבר משנה את האווירה ומאפשרת יותר מקום לכאב, לכעס, להיות נוכחים בשיחה.

יש אנשים שהולכים לטיפול זוגי. זה אחלה. איכשהו אני תמיד נמנעתי מללכת למטפלים – פסיכולוגים, תמיד זה נראה לי משהו קצת מוזר, לשלם למישהו כדי שיקשיב לי. כמובן שפסיכולוגים עושים יותר מזה, ואין לי כוונה לזלזל במקצוע (אימי היא מטפלת באמנות וכך גם אחותי) אבל כמו הרבה דברים אחרים – בייביסיטר, מטפלת לקשישים, עוזרת בית, ובעצם בכל תחומי החיים – הפכנו דברים שפעם היו מקבלים מענה במסגרת הקהילה והמשפחה, לשירותים שאנחנו משלמים עליהם.

בעבר השתתפתי בסשנים וכיתות של “יעוץ הדדי” שיטה שאני עדיין מעריך אותה וחסר לי התרגול השוטף שלה, שמנסה לענות על הצורך הזה של הקשבה אמפתית, ויכולת לפרוק מצוקות, לא מול חבר, וגם לא בתשלום, אלא בין שני אנשים שלמדו את השיטה. לכן מצאתי אותה מאוד מועילה, ואני מקווה לחזור ולהשתמש בה יותר

בינתיים אני עדיין מעדיף ללכת לחברים ולשוחח איתם על מה שקשה לי. לא תמיד זה אפשרי. הרבה פעמים אני מרגיש שאין מי שבאמת יכול להבין אותי, לעזור לי. אבל איכשהו כשאני נפתח לכך ומוכן באמת לשתף בכאבים שלי, אז ההקשבה של חבר או מישהו קרוב, ממש עוזרת לתחושה שאני לא לבד בתוך הקושי. לרוב גם הבכי יוצא יותר בקלות, מה שעוד עוזר לריפוי.

להבין מחדש מה החוזה בינינו

אחד הדברים שגורמים לי להרגיש לבד בתוך הקושי, זה שאני כבר לא מאמין במערכת יחסים מונוגמית, ולמעשה כל המבנה החברתי מרגיש לי כמשהו שדורש שינוי מאוד יסודי. מתוך התפיסה הזו, שאולי היא בעוכריי, קשה לי לדבר על זוגיות במובן ה”נורמטיבי” של המילה.

אני באמת רואה אותנו, אותי ואת טליה כשותפים לדרך, כחברים, כשני אנשים שישמחו להקים משפחה יחדיו (מה זה משפחה גם?) ולהיות חלק מאותה קהילה. אבל מה זה באמת אומר? אם זה לא נישואים על פי דת, אם זה לא בהכרח להיות בני זוג המיניים היחידים, אם זה לא מה שהכרנו מההורים שלנו, אז מה זה כן? למה אנחנו בעצם מחויבים? ולמה לא? ואיך אפשר למצוא את החיבור הנכון בינינו, זה שיעצים אותנו ויפרה אותנו, יותר מאשר יגביל או יתסכל או יעציב אותנו? איך אפשר לפרוץ את המחסומים הפסיכולגיים, החברתיים, התודעתיים ובאמת להיות ביחד מתוך בחירה, ולא מתוך פחד לאבד את מה שהיה?

 

 

חפרתי מספיק להפעם,
נראה לי שאשאיר את השאלות פתוחות.

אם יש לכם תובנות או מחשבות בנושא אנא שתפו

אני רוצה בהזדמנות זו לברך את המצטרפות החדשות כמנויים לבלוג הזה
כחלק ממבצע סוף שנה, שמטרתו להגיע ל-111 מנויים לבלוג עד סוף שנת 2017
בינתיים אנחנו עומדות על 93. (שזה גם יפה מאוד!!) אז מוזמנים לעזור בהפצה ולהזמין חברות להירשם.

אם נרצה….