אם בסוף-שבוע הקרוב אתם מתכננים טיול או אירוע משפחתי בחצר (כמו שקורה אצלנו מחר), מה הדבר בראשון שעושים? בודקים את תחזית מזג האוויר. והיום זה קל ומדויק לדעת מה יהיה מזג האוויר בעוד כמה ימים. אבל מה קורה כשרוצים לתכנן לעוד כמה חודשים? או אפילו שנים?

ואיך לוקחים בחשבון את שינויי האקלים?

זו נראית כמו משימה מסובכת ביותר. במיוחד כשאין איזה דני רופ שאפשר לסמוך עליו שמשדר את תחזית האקלים, וברקע הנשיא טראמפ מכנה את שינויי האקלים – פייק ניוז….

 

 

 

שינויי האקלים כבר כאן

קשה שלא להבחין בכך אם אתם רואים קצת חדשות מסביב לעולם, ואם לא הבחנתם, כנסו לדף “מחר יהיה חם ומגניב” ותבחינו.

בסרט ‘לפני השיטפון‘ מראיין ליאונרדו דיקפריו את ראש-עיריית מיאמי, שמסביר על מערכת שאיבת המים, וההגנה על העיר מפני ההצפות של עליית פני הים (דקה 19:28). כתבתי בפוסט לפני שנתיים על ההערכה שלי כלפי ליאו (עוד מלפני שהוא היה חבר של בר), ובמיוחד על נאום האוסקר שהוא נשא, נאום מרגש ונוגע.

הסרט הזה הוא גם הוכחה שליאו הוא לא רק נואם, שחקן ופרזנטור, אלא גם פעיל, שמקדיש את חייו להעלאת המודעות ולהפניית המשאבים לנושא הטעון והסבוך והמושתק הזה.

עליית פני הים כבר כאן. גם כאשר אני הולך בחוף שדות-ים שבו גדלתי, אני רואה שהמים בחלק מסויים מגיעים עד הסלעים, והחול נעלם. האם זה רק כי אני מושפע מדיווחי האקלים? שמא לא היו דברים מעולם? והאם יש עוד מאה שנה עד שנראה השפעה אמיתית על הסביבה, ועד אז המוחות החכמים כבר ימציאו פתרונים?

השבוע כששוחחתי עם קרובת משפחה על רכישת דירה בתל-אביב, ודיברנו על כך שמחירי הנדל”ן מטורפים, והיא אמרה שהם רק ילכו ויהיו יותר מטורפים. דעה שרווחת בקרב רוב מי שאני מדבר איתו על נדל”ן. ואילו אני טענתי שמתישהו הם ירדו, כאשר אנשים יבינו את הסכנה שבעליית מפלס פני הים. היא צחקה למשמע טענה זו. אבל במיאמי מחירי הנדל”ן כבר החלו להשתנות, ובשכונות הרחוקות מהים התחילו מחירי הנדל”ן לעלות בעוד מחירי הבתים בקו הראשון לים יורדים.

 

לטפל במחלה ולא בסימפטום

שינויי האקלים כאן, וההתחממות הגלובלית היא רק סימפטום. כמו עליית חום של אדם חולה, כך גם הביוספירה שלנו נמצאת במצב של חולה, אפשר לומר אנוש, אפשר לומר קריסת מערכות.

רוב ההתיחסות הממוסדת לשינויי האקלים מתעסקת בהפחתת פליטת גזי חממה, מעבר לאנרגיות מתחדשות, מציאת תחליפים מתכלים לחומרים ומוצרים פלסטיים ובלתי מתכלים. אבל השינוי שאנו דרושים לו הוא הרבה יותר רחב ועמוק. לא מדובר בהמשך מרוץ הקידמה והמודרניזציה באמצעים יותר “נקיים”. מדובר על תפנית חדה בכיוון שאליה האנושות הולכת (אם אנחנו בכלל הולכים לאנשהו…).

מתאר זאת יפה במאמרו צ’רלס אייזנשטיין – ‘חניכה לעולם חי‘, שבו הוא מסביר בקצרה את התאוריה של ספרו החדש – ‘אקלים סיפור חדש’. בספר, הוא מתאר מספר עקרונות להסתכלות על משבר האקלים, ואחד מהם היא שהעולם שאנו חיים עליו וכחלק ממנו, הוא ישות חיה ובעלת תודעה. הנה תקציר:

 

כן, העולם שלנו, שאנו (בעולם המערבי המודרני) רגילים לראות כמסה פיזיקלית, שבאופן נס התפתחו עליה חיים ביולוגיים, היא לא מה שהתרגלנו לחשוב בתורת החשיבה המדעית והנפרדת. כמו שהרפואה ההוליסטית מסתכלת על האדם כמכלול, רגשי, פסיכולוגי, רוחני וגם פיזי וביולוגי, כך גם העולם הזה הוא בעל מאפיינים שהם מעבר לכימיקלים שמרכיבים אותו.

לכן זה לא מספיק למחזר, לחסוך בחשמל ובמים, ולקנות עם שקיות רב-פעמיות (למרות שזו התחלה טובה), וגם לא לעבור מאנרגיית פחם, נפט וגז לאנרגיית שמש ורוח, אלא להבין כיצד כחברה אנחנו מפסיקים לייצר מוצרים שמזהמים את המים האוויר והאדמה שבהם אנו חיים, כיצד ניתןלשקם את האדמה אחרי עשרות שנות חקלאות חד-סוגית (מונוקולטורה) מלאת דשנים וקוטלים מזהמים,  ולא פחות חשוב מכך ובהחלט קשור – כיצד אנחנו הופכים מחברה מפורדת, מפוחדת, צרכנית, נצלנית, מדכאת ומלחמתית, לחברה של שלום,  של שיתוף פעולה, של יצירה, של שיקום, של ריפוי, של אהבה.

הדברים הקטנים שמשפיעים וקסמים שקורים

אני קורא כעת את הספר ‘5th Sacred Thing‘, שבו מסופר על תושבי העיר סן-פרנסיסקו בשנת 2048, אחרי משבר סביבתי חמור שבו הים מזוהם, ואמצעי התקשורת והתחבורה לא פועלים יותר, ומגפות קטלנית תוקפות מדי כמה שנים.

בעולם הזה הצליחו תושבי העיר להחזיר לעצמם את היכולת לגדל לעצמם מזון, לטהר את המים, ולחיות חיים של שלום ושל חיבור לרוח. באותו זמן, תושבי דרום קליפורניה חיים תחת משטר דכאני, משטר של פחד, הנדסה גנטית ולוחמה ביולוגית.

במועצות העם שמתקיימות אצל תושבי הצפון, , יש ארבעה אנשים שמייצגים את ארבעת האלמנטים המקודשים – אוויר, מים, אדמה, ואש. כל החלטה שמתקבלת לוקחת בחשבון את קולם של אותם האלמנטים, מתוך הבנה שפגיעה בהם פוגעת באיזון שלנו. תושבי הצפון גם עושים שימוש בקסם, או בכישוף. הם יודעים ליצור חיבור ליכולות הנסתרות של הטבע כדי להביא ריפוי לעצמם וגם לשונאיהם.

דרך מוזיקה, תפילה, חלימה, מין, טראנס, וצמחי מרפא הם מצליחים ליצור מציאות מיטיבה. מים נקיים חוזרים לזרום בין רחובות העיר, עצי פרי גדלים בכל מקום, בעלי-חיים חוזרים לחיות בקרבת האדם, מקדשים לכל האלות והאלים והדתות נמצאים זה לצד זה, ואהבה ומיניות הם דבר מבורך ומקובל.

הקסם הזה נמצא גם בידינו. הריפוי יכול להתחיל אצל כל אחת ואחד. כאשר אנו בוחרים באהבה במקום בפחד, בנתינה במקום בהסתגרות, ביצירה במקום בצריכה, בחיבור במקום בנפרדות, אנו מאפשרים לעוד מופעים של זה להתקיים במציאות שלנו.

היום בבוקר ישבתי עם אמי ובני על הדשא בחצר ביתה, ולפתע הגיע לטאה קטנה והתיישבה לי על היד. היה בכך רגע קסום, רגע של חיבור, רגע של אחדות. הרגעים האלו הם תזכורת עבורנו לכיצד החיים יכולים להיות כאשר נפסיק לפחד מהטבע, ואחד מהשני.

טקס החניכה של האנושות

בפוסט שכתב חבר פייסבוקי לפני כמה ימים הוא מתאר כיצד בסדרה ‘משחקי הכס’‘, מסופר על ארץ, ווסטרוז, ששרויה במלחמה בלתי פוסקת בין בתי מלוכה, אשר עליהם להתאחד כדי להלחם במתים המהלכים.

הוא ממשיל את המתים המהלכים ואת החורף הארוך שעומד להגיע לשינויי האקלים, אשר אם לא נקדיש להם תשומת לב, ונתאחד מעבר למלחמות הבלתי פוסקות שלנו על משאבים ושליטה, עלול להשמיד את כולנו.

ההשמדה של האנושות, והרצון לשרוד, הם לא מניע מספיק חזק עבורי. החיים ימשיכו גם בלי בני אדם. האמנם? חלק מתפיסת העולם המקודשת, ההוליסטית, רואה אותנו כחלק מהשלם, כיצירים של גאיה, של הבריאה, שהגיעו לכאן למטרה מסויימת.

בחברות ילידיות, אחת המטרות של כל שבט היא לשמור על העולם החי שבתוכו הם חיים. גם במיתוס הבריאה שלנו מוזכרת התכלית הזו – בראשית, ב’, טו “וַיִּקַּח ה’ אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ”. האם אנחנו יכולים לראות את הקשר שיש לנו לשאר עולם החי, קשר שאבד באלפי השנים האחרונות, וביתר שאת במאות האחרונות בחברה המודרנית, מדעית, טכנולוגית?

בחזרה לצ’רלס אייזנשטיין ומאמרו “חניכה לעולם חי“, שם הוא מתאר את ההתכנסות הנוכחית של משברים (אקלימי, חברתי, כלכלי, רוחני) כטקס חניכה לבגרות קולקטיבית. הציוויליזציה המודרנית נממצאת כעת במצב של סכנת חיים, לפחות לפי מה שאנו מכירים. ממש כפי שנער מתבגר שיוצא למסע ההתבגרות שלו אינו יודע את שעתיד לבוא, אך עליו לצאת בכל זאת מתוך אמונה שיוכל לחזור לשבט שלו אחרי שהתגבר על התלאות והאתגרים, כך גם האנושות יוצאת למסע אל עבר הלא-נודע.

איך בכל זאת מוצאים וודאות בתוך הלא-נודע? איך מתכוננים לעתיד שהוא מאוד שונה מהמציאות שבה אנו חיים? יש מספר שאלות שאני  שואל את עצמי מדי פעם:

> אם חיי היו מסתיימים מחר, האם בכל זאת הייתי בוחר לעשות את מה שאני עושה?

>אם הייתי יודע שלמה שאני עושה יש השפעה על כל  מה שקיים, האם הייתי עושה זאת בכל זאת?

>האם אני פועל מתוך פחד מהעתיד או מה יקרה אם אני לא אפעל כך? או מתוך אהבה?

>איזה צורך עומד מאחורי הפעולה שלי?

התשובות לשאלות האלו יכולות לתת לי מענה גם כאשר חוסר הוודאות קיים. האם אני רוצה לבלות עם משפחתי היום? האם אני רוצה לפתח את הקריירה שלי גם אם אני לא יודע לאיזה שלב היא תגיע? האם אני חי את חיי בצורה שבה אני רוצה? האם אני תורם כעת לעולם יפה יותר ולשאר היצורים החיים או שמא אני מייצר יותר הרס, וזיהום שיישארו גם לדורות הבאים?

היציאה הקולקטיבית למסע חניכה, היא גם מסע חניכה אישי של כל אחד מאיתנו, לעבר ייעודנו כאן מעבר ללשרוד ולהנות, אלא גם בשירות ומילוי תפקידנו בתכנית הקוסמית הגדולה (והדי הזויה חייבים לומר). שינויי האקלים הם רק התזכורת והתמריץ לכך שעלינו לצאת למסע…

אם נרצה…