מן האפלה היא עולה
מחשכת המעמקים
אהבה מרובת זרועות, זנבות ומחושים
בוהקת ומאירה את מה שבפנים
את השדים הרדומים
והיצורים הלא רצויים
את חלקם היא בולעת
את חלקם היא מלטפת
עם חלקם מזדווגת
היא אינה מבחינה בין טוב ורע
כאשר היא פוגשת יצור מופלא
ומה תעשו אתם כשתפגשו אותה?

פרא מבוית

לא להפריע, לא לפגוע, לא להפר את הסדר הקיים
לשבת בכיתה, לעשות שיעורים, להביא ציונים,
לא ללכלך, לא להרביץ, לא לגעת,
לא לצעוק, לא לבכות, לא לצחוק
החיים זה דבר רציני

לא לכעוס, לא לפחוד, לא להיות עצוב
אין לך כח? קח כדור
יש חשבון בנק לשלם, ויש משפחה לפרנס
יש מילואים לעשות, ומישהו צריך להגן
קשה לך? תשיג משהו לעשן

ומבפנים משהו כבר מת
הפרא ישן
הדרקון מנמנם
הוא פוחד שאם ייצא, הכל יישרף
והכל כל-כך עדין
כמו פיל בחנות חרסינה
לא רוצה לעשות סצנה
מפחד להיות מי שהוא
וגם לילית נשארת חבויה
חוששת להראות את גופה, את תשוקתה
שמא תגרום צער לחווה

בתוך המערה

צועד ברגל, בקרוב שקיעה
מעכל את כל מה שעבר עליי ובתוכי ומסביבי
לפתע נתקל בחברה אפלה – מערה
נכנס לתוכה, הפעם לבדי
אין עוד אנשים מסביבי
קרירות, חושך, שקט, פחד
יושב בתוכו, כל הזמן רוצה לצאת,
נשאר עוד רגע
עוד נשימה
ואז עושה את הדרך חזרה
ובדרך המחשבות משתלטות
מרגיש קטן, עלוב, מזויף
מה חושב לעצמי, שאני חופשי
בסך הכל יצור אנושי, קטן ועלוב
מלא בפחדים דמיוניים, מלא בדפוסים
עוצר לישון ליד עץ מת
ומתחיל טפטוף, וברקע סופת ברקים
בשנייה מתקפל, מחפש מחסה, חוף מבטחים
מתקשר לחבר, להגיע למקום מוכר ומוגן
בדרך מחפש סיגריה, אבל לא מוצא
גם בזה אני נכשל
בלהיות עלוב
נשאר עם מה שיש, מנסה לישון
מחכה למחרת שהשמש תעלה
והשמש עולה
אבל גם היא כבר קצת יותר אפלה

אפלה עדינה

מתוכי עולה אפלה עדינה
נוגה ויפה, משחקית ומסתורית
פראית בדרכה, כמו ציפור שחורה
שומרת מרחק, נחבאת בין השיחים
עת תבוא העת לצאת למרחבים
מלטפת את המוות, נושקת לתשוקה
מתמסרת לבריאה, בקול שירה
משנה צורה
פורשת כנף אל תוך הלילה