כאן ועכשיו

אני יושב וכותב, בוקר ערב חג שבועות, המנקה בדיוק מנקה את הבית, טליה וכרמל עם חברה וילדה, מציירים ואוכלים אגס ותפוח בסילאן, הציפורים מצייצות, שקט מסביב, רועש בפנים ובתוך המסכים טילים עד השרון, פצצות בעזה, פרעות ברחובות. הבועה המדהימה שיצרנו מחזיקה, אבל עד מתי וכמה?

אני כמעט ולא כותב, לא מוצא מילים, לתאר את מה שבפנים. יש יותר מדי מהן גם כך אני מרגיש. יותר מדי דעות, פחות מדי רגשות ותחושות. המקום שבו אני מוצא דרך לבטא הוא לפעמים בוואטסאפ, לפעמים בציור, במעשה האהבה, בגינה, ולפעמים גם בטיפול או במעגל. מוקדם בבוקר יצאתי עם כרמל לסיבוב עם האופניים והעגלה לאכול תותים מהעצים במושב. תותים, בוא נאכל עוד תותים, במקום עוד חדשות על מלחמה.

ועכשיו משהו רוצה להתבטא, עוד לא יודע מה, בוא נתחיל ונראה לאן נגיע

איך זה נשמע בערבית?

הרבה אנשים יצאו להפגין בצמתים הפגנות של דו-קיום, ולהראות שיש פה אנשים שחיים ביחד. בתגובה לפרעות ששמענו עליהם בחדשות, של חבורות של צעירים, ערבים ויהודים שצועדים ברחובות עם אלות, כאילו אנחנו בפרעות תרפ"א. במובן מסוים אני הכי מעריך אותם, את אלו שמזכירים שאנחנו חיים פה ביחד. גם אני יצאתי בעבר כמה פעמים לצמתים, הרמתי שלטים, עמדתי לאות סולידריות. אבל מה שמכעיס ומעציב אותי, בנסיון להראות שיש פה דו-קיום, הוא שאנו לא חיים פה בדו-קיום, אנו חיים פה כשולט ונשלט, מדכא ומדוכא. חיים משותפים וא-סימטריים.

כמובן שיש לכך מורכבות, אבל בבסיס יש פה מעמדות היררכיים, ותפיסת עליונות שעומדת בבסיס המדינה. לא התפיסה של "כהניסטים קיצונים", אלא תפיסה שמושרשת היטב בחינוך הציוני ממלכתי, ובנרטיב הדתי, בכל מי ששירת בצבא, ובכל מוסדות המדינה. יש את בעלי האדמות, בעלי הממון, שקובעים את החוקים, ששולטים בתקשורת ההמונים, ומורשים להפעיל כח באמצעות גז מדמיע ואמצעים לפיזור הפגנות, חטיפת מבוגרים וילדים מהבתים באישון לילה, מעצרים אלימים, עינויים, כליאה ללא משפט או עם משפט צבאי, ועד ירי צלפים, והפצצה של בניינים, ושכונות שלמות מלאות באנשים. כל זאת יחד עם מערכת תעמולה משומנת שמספרת איך הם הטרוריסטים, ואנחנו מגנים על עצמנו.

מעבר למעגלי שיח והפגנות משותפות, מעבר ליחסים טובים עם המוסכניק או השיפוצניק או המוכר בחומוסיה או הרופא או הרוקח, עד כמה אנו בכלל מכירים ערבים? מי פה דובר ערבית, שלא היה במודיעין בצבא?? או יודע מה קורה מבחינה חברתית ותרבותית במדינות ערב? עד כמה אנו מכירים את התרבות, את ההסטוריה, את הנרטיב?

כשחייתי באקומי לפני כמה שנים, מרכז אקולוגי ליד יריחו, למדתי להכיר את הפלסטינים כבני-אדם, כאנשים עם אופי וחלומות ופחדים ומלא כאב שנובע מזה שהם נולדו חסרי אזרחות וזכויות לתוך משטר צבאי שרואה אותם קודם כל כאיום, ואחר כך ככח עבודה זול, ובסוף לפעמים, אם הם מקבלים על עצמם את הסטטוס הזה אז גם כבני אדם.

עזה כסימפטום

האם אנחנו מוכנים להסתכל לתמונות הקשות מעזה בעיניים (הנה סרטון קשה מאוד (!!) לצפייה, לא פחות מלינץ בנהג מונית). האם אנחנו באמת מסוגלים להקשיב לערבי שלא מוכן להגיד מה שאנחנו רוצים לשמוע? הנה רמי יונס, כתב שאני מאוד מעריך מלוד, עונה לכתב דב גיל-הר, ששואל האם המשטרה למול פורעים ערבים לא כדאי ש"תחליף מחסנית"? אז עצם זה שערוץ תקשורת ישראלי-יהודי מזמין כתב ערבי לאולפן זה כבר מבורך, ועם זאת האין זו עוד התכסות של גוף שידור מיליטריסטי שלטוני, שמנסה להצטייר כפלורליסטי והומני?

רוב האנשים שאני מסתובב איתם היום עסוקים בהתפתחות אישית ורוחנית, טיפול נפשי, תרבות ואמנות, מיניות, ועוד. דברים חשובים. רובם לא מודעים בכלל, לפחות לפי איך שאני חווה זאת למה שקורה פה מבחינה הסטורית ופוליטית. מקסימום הם בעד "שלום ודו-קיום". לא רוצים לראות חדשות, לא סבלניים להקשיב למה שיש לערבי, בטח כזה שמדבר בכעס ולא בנימוס להגיד. לא מוכנים לראות את האיברים הכרותים והגופות של אנשים בעזה.

האם אנו מוכנים לראות את עזה כחלק בלתי נפרד ממה שקורה בירושלים, בואדי ערה ביפו ובלוד? ממה שקרה ב-1948? ממה שעדיין קורה פה כל הזמן? האם אנחנו יכולים להסתכל על מה שקרה פה במאה שנה האחרונות, על הנישול והדיכוי המתמשכים? לראות בין הירי של הטילים, הפיגועים, וההרג של יהודים/ישראלים בידי ערבים/פלסטינים את הדיכוי המערכתי ארוך השנים שיש פה – את תחושת העליונות, את ההדרה, הגזענות, הבורות, וההתעלמות שאנו כל-כך טובים בהם?

החוויה שלי היא שאני חי בתוך חברה ששבויה בתפיסה מיליטריסטית שבה הצבא הוא גם מייצג את "העם", וגם גוף מוסרי ולגיטימי ששומר עלינו. השאלה שומר על מי? ומי שומר על אלו שהצבא לא שומר עליהם?

מאבק על התודעה

האלימות הזו שעולה עכשיו לפני השטח, נוכחת כל הזמן. הפצצות מחכות להתפוצץ. המחסומים והחומות כאן והדיכוי הממסדי והבירוקרטי כאן, וההשפלה כאן. נתניהו הנאשם בפלילים רק יודע (באמת יודע, או שגם הוא כבר איבד את זה?), מתי להשתמש בזה כדי להסיט את תשומת הלב.

עד מתי נקנה את ההפחדות? עד מתי נמשיך ללכת למלחמות שמנוהלות על ידי עבריינים מושחתים? עד מתי נמשיך לסמוך על הכח הצבאי כמשהו שמעניק לנו בטחון?

נכון, יש את המצב הזה שנוצר שבו כולם חמושים ומי שחמוש יותר לכאורה יותר בטוח. בלי צבא כבר מזמן היו זורקים את כולנו לים. זה אולי נכון. אבל יש גם מבט יותר רחב. האזעקות והממ"דים, כמו גם המסכות והחיסונים לדעתי, הן בעיקר אמצעי שליטה שנותנים אשליית בטחון. יותר מסוכן לנסוע על הכביש מאשר שייפול עליך טיל.

החיים בצל איום הטילים הם משהו שהורגלנו אליו. אנחנו לא אמורים לחיות ככה. אנחנו לא אמורים להמשיך לפתח טכנולוגיה שהמטרה שלה היא לשלוט על בני אדם ולהשמיד אותם במידה והם מאיימים עלינו. לא אמורים זה אולי קצת מוגזם, אבל אולי זה לא הכיוון שאליו אנחנו רוצים ללכת. זה בטוח לא הכיוון שאליו אני רוצה ללכת.

בתקופת האינתיפאדה השנייה לקחתי חלק בעשרות הפצצות וסיכולים ממוקדים על כל תשתית החמאס ואני מצר על כך, על כל ההרוגים והסבל שגרמתי. היום הייתי מסרב, בזמנו חשבתי שזה הדבר הנכון לעשות. את האחריות על מה שהייתי חלק ממנו אני מנסה לקחת. בחמלה, בהכרה שכולנו עושים הכי טוב שאנו יכולים.

כמעט עשרים שנה אחר-כך, המצב לא יותר טוב, חמאס לא פחות חזק אלא יותר, ותושבי הדרום לא בטוחים יותר. מה שהתגבר זה השנאה, היאוש והאלימות. זה לא עובד.

רעיונות יפים, אבל מה עושים?

חבר שאל אותי בעקבות פוסט שפרסמתי עם ציטוט של ג'ורג' אורוול, מה הפתרון? מה אני מציע לעשות?

עניתי לו שאין לי פתרון. שהמצב הזה שבו אנחנו נמצאים הוא מצב ביש. אבל אני כן מאמין שיש דרך החוצה, וכמו האמירה שמייחסים לאיינשטיין – "אי אפשר לפתור בעיה באותה דרך מחשבה שיצרה אותה מלכתחילה".

יש דרך אחרת. יש אפשרות של חיים פה בשלום. וזה הולך מאוד עמוק. זה נוגע בכל דרך החיים שלנו. זה נוגע בתפיסות שלנו והאמונות שלנו לגבי מה חשוב. האם קדושת החיים הוא הדבר החשוב ביותר?

האם חיים מול מסכים, ריאליטי, ובידור, תוך כדי אכילת ג'אנק פוד בכלים חד פעמיים, צרכנות אינסופית, והתעלמות מתמשכת מהגדרות והחומות והממ"דים שאנחנו בונים, וההרס הבלתי נפסק של העולם החי והפראי שמסביבנו ובתוכנו הם חיים ששווה להלחם ולהרוג עבורם?

אם ניקח רגע את הקלישאה, או התאוריה, שהמציאות שבחוץ משקפת לנו מצב פנימי, או אולי מצב תודעה קולקטיבי, אז מה אנו יכולים להסיק מכך? מה אנו יכולים לעשות אם כן? מה אני יכול לעשות?

להתאבל, לכאוב, לכעוס, לבכות. את כל אלו אנו לא עושים מספיק. להרגיש. להרגיש באמת. את הצער של העולם, את הצער של האנשים, את הפחד, את הבלבול. האם אני מוכן להרגיש זאת? האם אני מוכן באמת להתמסר לאימה שיש בקיום האנושי? ליאוש ברחובות עזה ובלוד? לזעם במקלטי אשקלון? לשנאה נגד הערבים, או היהודים או הסמולנים או הביביסטים?

אפילו כשאני כותב את זה עולה בי התנגדות. אני לא כמוהם. אני לא כמוכם. אני מבין יותר, אני מפותח יותר, אני מוכן להרגיש, אני עושה עבודת שלום פנימית וחיצונית. ויש בי קול שאומר בולשיט! אני לא מסוגל להתמודד עם מי שחושב אחרת ממני, אני מתנשא וחסר סבלנות לדעות אחרות. ויש בי קול שגם כן מאמין שיש לי מה להביא, לתת, ללמד אפילו.

וכמובן גם להקשיב. ללמוד להקשיב באמת. לא רק למה שיש לאנשים להגיד במילים ומחשבות ודעות, אלא להקשיב לרצון העמוק, להקשיב לשפה הלא מדוברת, של הגוף ושל הקול. ואת כל זה קשה לעשות דרך מסכים ומקלדות. זה כמעט בלתי אפשרי.

אני יודע שיש לי עוד דרך ארוכה לעשיית שלום. אפילו מול טליה, אפילו מול שכנים שלי. אפילו מול הורים ואנשים קרובים, אפילו מול הבן שלי. עד כמה אני מוכן להיות בהתמסרות ונוכחות לאחר, באינטימיות? עד כמה אני מוכן להיות באינטימיות עם המציאות, שלפעמים יכולה להיות משמימה ומנוכרת, ולפעמים יכולה להיות יוקדת שנאה ואש ותמרות עשן? אולי באמת אין דרך לשלום, שלום זו הדרך.

לשחרר את הארוס לשחרר את האדם

מה זה אומר בכלל להיות באינטימיות עם המלחמה? זו בכלל אמירה של פריביליגי שלא נמצא תחת טילים ואזעקות. נכון, כמו שכבר אמרתי יש גבול למה שאפשר להעביר דרך מקלדת ואותיות.
אבל ברשותכם אמשיך עוד קצת, לשחק ולחפור לתוך מחילת הנחש הזו…

לפני שבוע שלח חבר פלסטיני את ההודעה הבאה:

איך המסע שלי לשחרור וריפוי של הארוס, האהבה והמיניות מפחד (וכל שאר הדברים הקשורים בפחד), משפיע כיצד אני אני תופס וחווה את המצב שבו אנו חיים כיום? האם אני רואה או מרגיש את הקשר? האם יש קשר? האם יש בי תשוקה לחקור זאת עוד?

לפני שלוש שנים ראיינתי את עאידה שיבלי בנושא הזה. המחשבות שלי בנושא הן שהחברה שלנו לא יודעת לקבל ולהכיל חופש מיני, במיוחד כזה של נשים. כדי להכיל חופש מיני, פירקנו את מבנה המשפחה והקהילה, ואלו שיש להם חופש מיני חיים בחברה אינדיבידואליסטית ומבודדת. הנשים, במיוחד בחברות מסורתיות נמצאות כלואות ומדוכאות.

הגברים גם הם מדוכאים, חרמנים ולא יודעים איך לבטא זאת, פעמים רבות כלואים בתוך מערכת נישואים שהמוצא ממנה הוא פורנו או בגידה או גירושין ופירוק התא המשפחתי שמביא איתו הרבה סבל וכאב. סקרנים לחקור אהבה הומו-ארוטית, יחסי שליטה וסאדו-מאזו, ועוד שלל פנטזיות אלימות או סוטות, שלו רק היה להם מקום היו יכולים להביא לריפוי ותחושה גדולה של חופש ואהבה.

במקום זאת התסכול והזעם מצטבר ויוצא בצורה של אלימות קולקטיבית, בין אם של נוער גבעות שמחפש שדות ומסגדים להצית, ובין אם של שבאב פלסטיני שמחפש צמיגים להבעיר ואבנים ליידות. שלא לדבר על הגברים הממוסדים, המפקדים והפוליטיקאים, שמבטאים את כוחם ותסכולם בצורה של סמכותיות וכוחנות, הפצצה ממטוסים, והטרדות מיניות במשרדים.

דיכוי המיניות, דיכוי הנשיות

אבל הסיפור האמיתי הוא הנשים. אלו שיש להן כל-כך הרבה חמלה, ויכולת להכיל. האמהות והאחיות של כולנו. וגם מלאות התשוקה, שמחפשות את הזכרי הבוגר והנוכח שיעזור להן לאבד שליטה.

הנשי קיים בתוך כל אחד מאיתנו. והוא היום מדוכא בצורה קשה. דרך השכל הרציונלי והמדעי, דרך החוקים והכללים והנימוסים ששמנו על עצמנו, בגדים שבוגדים בנו, מלבושים שמכסים על הבושה, וכלי זין שמבטיחים שכל זה לא ישתנה. דרך אלימות במשפחה, רצח, אונס, וגם נישואין וחוקים ואפליה. הנשי אינו חופשי בשום צורה. כפי שעשינו לנשי, כך עשינו גם לאדמה. הכרזנו עליה כשלנו והתחלנו להילחם עליה בינינו.

והנשים כלואות. הנשים הערביות כלואות יותר. אני לא מדבר על אלו שבוחרות לשים חיג'אב או כל בגד או סממן דתי אחר. אני מדבר על החופש לאהוב, לבטא מיניות, וקירבה גופנית. כל זה מדוכא בצורה קשה. נחשפתי גם לכך באקומי, כאשר גיליתי שלגברים אסור לשבת ליד נשים שהן לא קרובות משפחה. החיפוש שלהם אחר מיניות היה כל-כך נואש שכל אשה מערבית היתה, בעיניי חלק מהם בעיקר הצעירים, מישהי שאפשר לגשת אליה בצורה בוטה ולהטריד אותה. שם זה היה קיצוני, האיסורים והריחוקים, ולמול זה הצמא למגע ואיתו ההטרגות שבאו. וזה לא שבחברה היהודית או המערבית חסרות הטרדות.

הנשים הפלסטיניות מדוכאות הן על ידי החברה שלהן הפטריארכלית והן על ידי משטר צבאי. לעתים הן כל-כך מיואשות עד שבוחרות להתאבד על ידי הליכה למחסום צבאי עם סכין או מספריים בידיים בתקווה שיירו בהן, כמו שפעמים רבות קורה.

החברה הערבית, כמו גם רוב החברה היהודית כלואה בתוך חומות הפחד מהמיניות בצורה קשה, בלי לדעת את הדרך החוצה, ועם התעסקות יתרה במה שבחוץ, ולא במה שמעסיק אותנו רוב הזמן – מין, מגע, קירבה, אינטימיות.

יש בחברה הערבית והמוסלמית והיהודית ולמעשה בכל העולם, כל-כך הרבה ארוס שמחכה להתשחרר. תחשבו על החום המרוקאי, על האנרגיה התימנית, ועל השמחה הפלסטינית. תארו לכם מה היה קורה אם היה שם חופש להתבטא מינית?

תדמיינו אורגזמות במקום פצצות. תחשבו על סשן BDSM של חברי ממשלה במקום נאומי תוכחה והתססה בכנסת ובכלי התקשורת, תדמיינו לרגע עולם שבו נשים הן חופשיות על גופן ומיניותן, שגברים אינם צריכים להלחם זה בזה על אהבה ויש מספיק לכולם.

מה נשתנה?

עברו שלושה שבועות מאז שהתחלתי לכתוב. עזה נשכחה, גם עוטף עזה, אפילו הקורונה נראית כמו חלום רחוק. הטראומה נשארה. זו לא ארץ פוסט טראומטית, זו ארץ שהטראומה בה נמשכת כל הזמן. אלפי הפצועים והלומי ההפצצות, והמתאבלים זוכרים. הגוף זוכר.

ממשלה חדשה אולי תקום. "תקווה חדשה לשינוי". אני באופן אישי לא תולה בה תקוות. למרות שזו התחלה טובה להוציא את נתניהו מהמשוואה. רק כדי שנוכל להתחיל לראות דברים יותר בבירור, מבלי שהתכסיסן המדופלם ימשיך לבלבל אותנו.

הבחירות המתמשכות הן לא רק בגלל נאשם אחד בפלילים שיושב בראש המערכת, זו מערכת שרקובה בהרבה רמות, ואלו שמתעדים להחליף אותו לא הרבה יותר טובים בעיניי. אולי הם מצטיירים ככאלה, אבל הכח משחית, והמערכת בנויה להפריד ולמשול ומי שעושה זאת הכי טוב שורד, עד שהמערכת פולטת אותו ומחליפה באחר. אבל גם במערכת יש כשלים. והשינוי שנדרש הוא עמוק מאוד. כתבתי עליו בכמה פוסטים, כמו למשל כאן וכאן וכאן וכאן.

השינוי מתחיל בתוכי זו קלישאה אבל היא נכונה. וההתעוררות חייבת לקרות הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית, הן במערכות יחסים הבין-אישיות בתוך המשפחה והקהילה, והן למול תרבויות שונות משלנו, בין אם זה הערבים, או החרדים או חייזרים. והשחרור מהדיכוי הוא של כולם, וקודם כל אלו שמדוכאים בצורה הכי קשה – בעלי-חיים, להט"בקים, נשים, פלסטינים, אפריקאים. וכן גם גברים לבנים יהודים עשירים ופריבילגים כמוני סובלים מדיכוי קשה, או כמו שאמר אייזנשטיין – "המחיר של הניכור והפירוד שלנו הוא הדיכאון והייאוש, החרדה והשעמום, האנומיה והבדידות, ההפחתה הטרגית של הפוטנציאל האנושי שהופך אפילו את הזוכים במירוץ העכברים לאלו הסובלים ביותר."

להתחבר לכל החלקים שבי

בלימודי אקותרפיה שאני לומד כרגע, אנו יושבים כל שבוע ביער, ומדברים על מנגנוני הגנה. כאלו שפיתחנו בילדות מוקדמת כדי להתמודד עם מצבים של חוסר בטחון וחוסר שייכות. חלקים שלמים של הנשמה והאגו השלם שלנו שנכנסו לתוך מבני הגנה. מבצע "שומר חומות" אחרי מבצע. "חיילים נאמנים" ששומרים עלינו שלא נראה את עצמנו בצורה פרובוקטיבית מדי כי אולי "נחטוף" על כך בזלזול או בהדרה. שלל התמכרויות שעוזרות לנו להתמודד עם הטראומה האישית והקולקטיבית של החיים שאנו חיים – פייסבוק, חדשות, נטפליקס, קנאביס, טבק, סוכר, פורנו, מין, כושר, תארים, ביטקוין ואחרים. אין סוף דברים שיסיחו את דעתנו מהחרדה והדכאון. וכמובן מנגנוני צל שפועלים בעולמות של התת-מודע, מתחת לפני השטח, משכיחים מאיתנו את המפלצות שהננו.

כולם באים לשמור עלינו, כולם שירתו אותנו היטב. ואט אט עלינו לומר להם שלום ולהודות להם כדי שנוכל להיות מי שבאנו להיות. האם אנחנו מוכנים לכך? להיות פגיעים? להיות מלאים בתשוקה? להיות מלאים בקסם? להיות מפלצות? לתת מקום לכעס? האם אנחנו מוכנים להוריד את החומות? להפסיק לשמור? האם אני מוכן להפסיק להיות ארנון שומר?