המציאות ההזויה

שנת הלימודים בפתח. כמה חוסר ודאות יש בה. לא עוד שביתת המורים הרגילה סביב תנאי שכר והעסקה. אלא שאלה לגבי המשך מערכת החינוך כפי שאנו מכירים אותה.

הקורונה היא רק הזרז למערכת ששוחקת את כולם ובעיקר את המורים. מורים שאמורים ללמד, שלושים וכמה ילדים וילדות נערים ונערות שישובים בין ארבע קירות, רגילים למסכים ונגישות למידע שמשתנה כל הזמן, ובמקום זה צריכים להקשיב ולשנן מידע שרובו לא רלוונטי לעולם של היום, להשקיט את הרגשות, לשבת ללא תנועה וקול, להתעלם מההורמונים הגועשים, לשמור על משמעת ולהשיג ציונים. וכל זה בשכר ובתנאים שהם בין סבירים לעלובים.

וכעת אמורים להיבדק /להתחסן /לשבת עם מסיכות, אני אפילו לא עוקב אחרי כל ההנחיות המשתנות, למזלי אין לי ילדים במערכת החינוך הממלכתית כרגע. אני לא מקנא במי שיש לו. מצב מאוד לא פשוט. הזוי למדי.

אני גם התעניינתי בעבודה חינוכית בטבע, במסגרת בית-ספר. הדרישה היתה להיות מחוסן או להיבדק כל שבוע. כמו עוד הרבה אנשי חינוך, לא הייתי מוכן לכך, במיוחד לאחר שאחרי החיסון השני חליתי 3 פעמים בתוך חודשיים בצורה די קשה, מה שקורה לי אולי אחת לשנה או פחות. אז מצד אחד אני רוצה לעבוד עם אנשים, עם נוער וילדים. אבל אני לא מוכן לתכתיבי הטלאי הירוק ומשטר הבדיקות.

המצב הזה שבו רובנו עדיין תלויים במערכת, ובו זמנית רבים יותר ויותר מבינים שהיא כבר לא מתפקדת או משרתת אותנו הוא מצב מאתגר.

לצאת מהמערכת ולחזור לטבע

לשמחתי כרמל עדיין בגיל של גן לא חובה. הוא הולך לגן יער בפרדס-חנה. על אף הנסיעה היומית של 20 דקות כל כיוון במקרה הטוב, אני עדיין מאוד שמח על הגן הזה, על צוות הגננים, ועל הסביבה שבה כרמל גדל. אין שם גדרות, אין מסכות, ואין קירות (חוץ מאוהל גדול שמשמש בימי הגשם). כן יש סכנות – שריטות, נפילות, עקיצות.

זה חלק ממה שהילדים לומדים, איך וממה להיזהר, וגם למה להתחבר. איזה צמחים אפשר לקטוף ואיזה לא, איך להשתמש בכלים, עד לאן אפשר ללכת לבד, ועד איזה גובה מותר לטפס על עצים. וכמובן איך להסתדר אחד עם השני, ולהיות עם הרגשות שעולים בתוכנו. הדברים החשובים. דברים שהייתי רוצה שימשיכו עם כרמל גם להמשך החיים, ולא עד סוף הגן, ומשם לבית-ספר עם קירות, שולחנות וכסאות, טקסטים וציונים….

כעיקרון, בית-הספר הוא הדבר הנורא ביותר עלי-אדמות עבור אנשים חפים מפשע. בתור התחלה, מדובר בבית-כלא. אך במספר מובנים הוא אף אכזרי מכלא. בכלא, לדוגמא, לא מכריחים אותך לקרוא ספרים שכתבו הסוהרים.

– ג'ורג' ברנרד שו { מתוך המאמר "מסה אודות הורים וילדים" (1910) }

איך להתמודד עם המצב אני לא יודע. לשמחתי אני מהפריבילגים שלא חייב משכורת חודשית קבועה כדי להתקיים, בעוד חברים מורים קורסים תחת הנטל, הן במצב "שגרתי" כאמור, ועל אחת כמה וכמה כעת כאשר הם נדרשים לתמרן בין דרישות המערכת ההפכפכות, מוזרות וחסרות הגיון פעמים רבות, לבין צרכי התלמידים וצרכיהם שלהם, בין הזום לכיתה (מה פחות נורא?). בסך הכל נראה שהמערכת בקריסה. איך וכיצד תקום אלטרנטיבה?

תנועת החינוך הביתי, וכיום גם חינוך היער נותנות אפשרות טובה, אם כי היא כיום מזערית ומדברת לאחוז קטן מהאוכלוסיה, בעיקר היהודית-חילונית, שגרה בישובים לא עירוניים. אבל תארו לכם שבכל פאתי עיר או פארק עירוני יהיו קבוצות ילדים שחוקרות יחדיו את הסביבה. מקיימות שיעורים בנושאים רלוונטים ומעניינים, מדברים על קורונה, על חיסונים, על שייכות חברתית, על רגשות, על קשיי התקופה, על העתיד הלוטה בערפל, ועל כיצד להתמודד ולהסתגל. דמיינו…

פחד מהטבע, פחד מהלא-נודע, פחד משינוי

"הוא הבין מדוע אין להרשות לבני המעמדות הנמוכים לבזבז את זמנה של הקהילייה בקריאת ספרים. מה גם שתמיד קיימת הסכנה שיקראו דבר מה אשר יערער באורח בלתי רצוי את אחד הרפלקסים המותנים שלהם, אבל ובכן, אין הוא מבין את עניין הפרחים ומדוע יש לתת שוק חשמלי לתינוקות למול תמונות של ורדים. לשם מה הטרחה הזאת, שמטרתה לגרום לכך שאנשים מסוג דלתא תהיה בהם אי-יכולת פסיכולוגית לאהוב פרחים?

המנהל הסביר באורך רוח. העובדה שמרגילים את התינוקות לצרוח למראה ורד נובעת מן המדיניות הכלכלית. לפני זמן לא רב (לפני כמאה שנים) הֶתנו את סוגי גמא ודלתא, ואפילו את האפסילונים, לאהוב פרחים – פרחים בפרט, וטיולים בחיק הטבע בכלל. המטרה היתה לגרום לכך שיצאו לחיק הטבע בכל הזדמנות ועל ידי כך יצרכו אמצעי תחבורה.

"והאם לא צרכו אמצעי תחבורה?" שאל החניך. "ועוד איך," השיב לו המנהל. "אבל הם לא צרכו שום דבר אחר." ורדים ונופים, הסביר להם, יש בהם מגרעת חמורה: ההנאה מהם, אהבת הטבע, אינה מספקת עבודה למפעלים. הוחלט לבטל את אהבת הטבע, לפחות בקרב המעמדות הנחותים; לבטל את אהבת הטבע אך לא לפגוע בנטייה לצרוך אמצעי תחבורה. כי הלוא נודעת
חשיבות לכך שיוסיפו לנסוע לחיק הטבע, אף כי הטבע שנוא עליהם. הבעיה היתה למצוא לצריכת אמצעי תחבורה סיבה בעלת ממשות כלכלית רבה מזו של יציאה אל הוורדים והנופים. וזו נמצאה בסופו של דבר.

אנו מתנים את ההמונים לשנוא את הטבע," סיכם המנהל. "אבל מתנים אותם לאהוב את כל מיני הספורט הנעשים בחיק
הטבע. הנוסף על כך אנו דואגים לכך שכל מיני הספורט הללו יהיו כרוכים בשימוש במתקנים ממתקנים שונים. באורח זה הם צורכים תוצרת תעשייתית, ולא אמצעי תחבורה בלבד. לשם כך הם עוברים את ההלם החשמלי הזה."

אלדוס האקסלי, עולם חדש מופלא, 1932

החזון הקודר הזה של עולם שחזה אלדוס האקסלי המהפכן, התגשם בצורה מעט שונה. אמנם לא לימדו אותנו לשנוא את הטבע, ולא חשמלו אותנו למראה פרחים, אבל כן למדנו לפחוד מהטבע – מעכבישים ועקרבים עוקצים, מצמחים רעילים, ממים לא מסוננים, משמש מסרטנת, מרוח מצננת, מאדמה מלוכלכת, וכמובן מנוזלי הגוף שלנו, ומחיידקים שמרחפים באוויר ומאיימים להשמיד אותנו. כל זאת הוא חלק מתפיסת הנפרדות ששולטת בחברה שלנו. תפיסה שרואה את עצמנו כנבדלים מהטבע וזה מזה.

אם נרצה אין זו הזיה

אני חושבת שזמנים קשים מגיעים שבהם נרצה קולות של כותבים שמסוגלים לראות חלופות לדרך שבה אנו חיים כיום, ומסוגלים לראות מעבר לחברה המונעת מפחד שלנו והטכנולוגיות האובססיביות שלה. אנו נזדקק לכותבים שזוכרים מהו חופש. משוררים, אנשי חזון – אנשי מציאות, שמסוגלים לראות מציאות רחבה יותר.

אורסולה לה-גווין

לעבור מהחינוך הממלכתי חילוני/ערבי/דתי הממוסד לעבר חינוך אחר זה דבר שיכול לקחת שנים ודורות. ישנם אלפי אנשי חינוך מוכשרים, מסורים וחרוצים בארץ שפועלים כדי ליצור כאן שינוי, ואף מצליחים על ידי פתיחת בתי-ספר אנתרופוסופים, דמוקרטים, דיאלוגים, דו-לשוניים, מבוססי פרויקטים ועוד. ועל ידי יצירת תכניות שאמורות להביא לסובלנות, למידה לערכים, להכנסת כלים טכנולגיים חדשים וכו.

ועם זאת נראה שהקורונה שמה בפנינו בחירה – האם להמשיך במוכר עם התאמות בלתי נעימות – מסכות, בדיקות, חיסונים ואישורים? או שמא להתחיל ולעבור במסות לחינוך אלטרנטיבי, שנמצא ברובו מחוץ לקירות? האם החינוך יכול להיות כמשחק? מרגש ומסקרן? מאתגר ולא משעמם?

בספר "THE 5TH SACRED THING" כותבת הסופרת STARHAWK על סן-פרנסיסקו עתידית, שבה קבוצות של ילדים נעות בעיר בליווי מבוגר, כאשר כל מרחב ציבורי, כל כיכר, כל גינה, הוא גם מרחב למידה. בכיכר אחת בנו אומנים פסלים קינטיים של מערכת השמש. גינה אחת משמשת ללימוד עבודות אדמה בצורה משחקית ומהנה. ישנם משחקי חפש את המטמון שדרכם נלמדת ההסטוריה של העיר, ומשולבים בהם חידות מתמטיות. כך הילדים לומדים ונהנים. כל יום הוא מחקר. כל יום מביא עימו משהו חדש ומרגש. הם לומדים גם לדאוג אחד לשני, ממה להיזהר, איך לנוע בעיר, איך להיות עצמאיים.

גם בספר מדי פעם מגיעות מגפות, הרבה יותר קטלניות מהקורונה. שם מתמודדים איתן הן על ידי מחקר גנטי ומציאת תרופות וחיסונים, והן על ידי שימוש בטכניקות של רפואה משלימה, חיזוק המערכת החיסונית, הילינג אנרגטי, צמחי מרפא ועוד. וגם מקבלים את זה שאנשים מתים. מתאבלים, כואבים, וממשיכים בחיים. כי אלו החיים, קשורים במוות, בחולי, בזקנה ובכאב. זה מה שגילה הבודהה. זה מה שקשה לנו כל-כך לקבל.

אז כאמור יש כאן בחירה ויש כאן הזדמנות, של תנועה אלטרנטיבית שתצמח מתוך שיתוף פעולה וסולידריות. באלונה לבדה קמו השנה שני גני יער מתוך יוזמות של הורים ומחנכים שהבינו שיש צורך ויש רצון. זה מאתגר, זה דורש גמישות מחשבתית וכלכלית ומעורבות של ההורים, ולמידה של הצרכים. ועדיין זה הכיוון וזה ברור. והורים שעד עכשיו התפשרו על מערכת החינוך הרגילה כבר לא מוכנים, ויוזמים ועושים צעדים. וזה מרגש ומעורר השראה.

מה יהא עלינו? האם המציאות היא משהו שמוכתב מבחוץ? האם המערכת כבר כל-כך חזקה שאי-אפשר לשנות אותה? האם יש אליטה כל-כך בעלת כח שאין לנו סיכוי מולה וכל מה שנותר לנו זה למצוא מחסה? האם יש לנו אפשרות להשפיע על הכיוון שאנחנו הולכים אליו?

אני מאלו שמאמינים שכן

אם נרצה

ולכן אני כותב, לכן אני לומד, לכן אני משתדל לעשות טוב בעולם.

ובו זמנית אני מבין שאין לי באמת ידיעה מה ואיך ומתי יהיה. רק המוות בטוח. אני כנראה אמות וגם כל מי שאי פעם אהבתי ואי פעם אוהב.

אז בזמן הזה שיש לי לחיות, אני רוצה להיות קרוב, ולהתחבק, ולשחק, ולנשום בלי מסכות, ולהיות בטבע, ולעזור לרפא ולשקם את אמא אדמה, או לפחות לא להפריע לה להשתקם בעצמה.

בתוך הכאוס שמתרחש כרגע, אני מנסה להיזכר, ולהזכיר – מה חשוב באמת? איך אני רוצה לפעול אם מחר אני אמות? איך אני רוצה לפעול מתוך מחשבה על הנינים של הנינים שלי?

אין לי פתרונות, לאלפים, או למיליונים שכרגע נמצאים במצוקה (ושהיו גם לפני, הקורונה רק החריפה אותה). אבל אני בתפילה שנמצא את הדרך, או שהדרך תמצא אותנו, ושנדע לשחק ולרקוד עם המציאות, ואז נוכל לדמיין ולגלות איזה מין שנה, יפה שונה והזויה הולכת להיות לנו.