לעתים כשאני נזכר בתקופתי כחייל, בהשתתפותי במעשי הרג שנראו לי לגיטימיים ומוצדקים לגמרי, אני תוהה כיצד אנו יכולים להתעורר ולהרגיש, מה אנחנו עושים. לפלסטינים, לנשים, לילדים, לזקנים, לבעלי החיים, לצמחים, לאדמה. לעצמנו. משום שכולנו קשורים זה בזה.
הרבה מהזמן אני מסתובב קהה חושים, נמצא בתוך המיינד של עצמי, חושב לעצמי מחשבות, פילוסופיות, או כאלו שמנסות להצדיק אותי לעומת אחרים. אבל כשאני מצליח לחזור לנשימה, לגוף, לרגש, אני מגלה שבעיקר יש שם כאב, פחד, כעס, עצב שרוצה מקום וביטוי.
וכשאני מסתכל על “המצב” שישראל נמצאת בו, שהעולם נמצא בו, של עוד ועוד חלקים של האנושות עוברים מהקיום הפיזי לקיום וירטואלי בעולם ממוסך ומקוטב ומהופנט, עוד ועוד מכונות הופכות להיות יותר ויותר מרכזיות, כולל כאלו שמנהלות את חיינו ויכולות גם לקחת את חיינו, אני מתמלא ייאוש.
אחד הדברים שאני נהנה לעשות זה לקרוא ספרות מדע בדיוני, רובה דיסטופית, שבה מתוארות מציאויות חלופיות, וגם כאלו שנחזו לפני שנים רבות והיום קמות לתחייה.
הסופרות החביבות עליי, כולן מגיעות מקליפורניה.
אוקטביה באטלר – סופרת המדע-בדיוני השחורה היחידה בדורה, סופרת שדמיינה באופן קודר את העתיד שייעדנו לעצמנו ספר אחר ספר, וגם אחת שהראתה לנו את הדרך לשפר את הגורל העגום הזה. המניפסט של “ספר החיים” שלה הוא אחד שראוי לקרוא ולהרהר בו.
אורסולה לה-גווין תיארה עולמות חברתיים מקבילים, על כוכבים אחרים, שמהם אפשר גם להתמוגג וגם להיחרד מהמראה שהם מספקים לחברה האנושית שלנו.
מי שעוד מתארת עולם שהוא במקביל דיסטופי ואוטופי היא סטארהוק – סופרת, מכשפה, מורה לפרמקלצ’ר, ואקטיבסטית. היא סופרת פחות מוכשרת ופעילה מהשתיים האחרות, אבל הטרילוגיה שלה של “הדבר החמישי המקודש” היא חובה לכל מי שרוחניות ואקטיביזם מעניינים אותו. יש בספרים שלה שילוב מדהים של שניהם.
בספר ישנו תיאור אפל של המציאות בקליפורניה של 2048 – עולם שעבר משבר אקולוגי חריף, זיהום גרעיני ועוד. חיילים שמחונכים מגיל ינקות על ידי הצבא אחרי שנחטפו מאמותיהן שפחות המין, שליטה מוחלטת של המשטר הדתי-תאגידי-צבאי על המשאבים והחיים החל מהמים והמזון וכלה בעבודה, לימודים ותקשורת.
ולצד המציאות האפלה הזו מתקיימת חברה שבה המים והאוכל הם נקיים וחופשיים עבור כולם, שיש בה סולידריות, וחופש דתי ותרבותי, שיש בה מקום לרפואה אלטנרטיבית, לקסם, ויכולת לתקשר ולתמרן את אנרגיות החיים. שבישיבות המועצה שלה נעשה שימוש בטכניקות ילידיות של תקשור עם האלמנטים עצמם – המים, האדמה, האש והאוויר כדי להבין כיצד נכון לפעול באופן קולקטיבי שמחובר למציאות הסובבת אותנו.
בעולם הזה למיניות יש מקום בריא וחשוב. מין בין גברים ונשים (ובין גברים וגברים ונשים ונשים) הוא טבעי ופשוט. אין אונס ואין ניצול. אין בעלות ובלעדיות. יש בחירה. ובחברה הזו יש גם מקדש אהבה. מקום אליו מגיעים אנשים לקבל חניכה וריפוי דרך הגוף, מגע ומין.
בקטע הארוך הבא, שלקוח מתוך ספר ההמשך בסדרה – “עיר מקלט”, אני מביא תרגום שלי לקטע מהספר בו אחד החיילים – ריבר (נהר), שהחליט לעשות שינוי, “ולעבור צד” – פוגש בכוהנת אהבה שמזמינה אותו למקדש, לעבור שם חניכה. הוא נענה עם חשש וסקרנות.
אני מקווה שקריאה בקטע תעורר בכם פליאה, עונג, וגעגוע עמוק, כפי שהיא עוררה בי, למציאות אחרת שיכולה להתקיים ממש כאן בעולם הזה. אם זה מעורר בכם התנגדות, פחד, או משהו אחר זה גם מאוד הגיוני. משום שיש בקטע הזה ובתמונת המציאות שהוא מציג משהו מאוד שונה מתמונת המציאות שאנו מכירים.
בכל מקרה מקווה שתמצאו את העניין והסבלנות לקרוא.
שתהיה קריאה מעוררת.
ריבר אומן כלוחם, עבר אימוני כושר, למד לצעוד בקצב אחיד ולרוץ עד שהיה נוטף זיעה. אבל אף פעם, לפני שהגיע לעיר החדשה, לא היה הולך ומשוטט ברגל. אף פעם לא היה מקום ללכת אליו.
עכשיו הוא גילה את שמחת ההליכה בשבילי העיר הירוקה. ראייתו נראתה חדה יותר, הצבעים היו בהירים יותר, אם רק משום שבעיר תמיד היה משהו לראות. היה עובר פינת רחוב ומוצא ציור קיר בוהק מעטר חומה ישנה. ברחוב צדדי היה פסל נחש ענק מכוסה בפסיפסים בהירים, גדול מספיק כדי שילדים קטנים יוכלו ללכת עליו, ופעוטות מטפסים על גבו.
הוא הרגיש את עצמו מתחזק מהאוכל הטוב. העצמות שלו כבר לא כאבו כפי שהיה רגיל. הבטן שלו לא הרגישה את הכאב העמום מהאוכל המהונדס, המחשבה שלו הייתה פחות מעורפלת. צעדיו התארכו וזרועותיו החלו לנוע בתנועה קלה של אדם חופשי.
ההליכה הקלה את המתח שהרגיש זוחל בתוכו. לא כאב, לא ממש עקצוץ, יותר כמו תחושת אובדן. כאילו הוא לא היה במקום שבו הוא אמור להיות. או מי שהוא היה אמור להיות. הוא השתנה. וזה היה טוב. הכל טוב. אבל לא נוח. לא מוכר. כמו מדים חדשים ושונים שהוא לא היה רגיל ללבוש. או זוג מגפיים חדשות שעדיין לא התעצבו לכף רגלו.
מגפיים שהוא לא האמין שיחזיקו מעמד. הוא חשש להתרגל אליהם יותר מדי, כי עמוק בפנים הוא ידע שמהר או מאוחר הם יתקלקלו וישחקו בשביל מאובק וארוך. חזרה, חזרה אל המקום ממנו בא, שם עדיין יש קרבות להילחם.
האנשים סביבו – הם היו שווים התבוננות, גם כן. הם אהבו להלביש את עצמם בצבעוניות ולקשט את עורם בקעקועים מפוארים. הנשים תמיד היו עם פרחים טריים בשערן – והגברים, למעשה גם כן. שלא לדבר על אלו שלא היה אפשר לדעת אם הם גבר או אישה או משהו בין לבין.
האישה ההיא מולו, עכשיו, עם שערה האדום מתנפנף כמו דגל ברוח, ועכוזה הקטן והעגול מתנדנד שמאלה, ימינה, שמאלה, ימינה. יהיה נחמד לבלות שעה איתה בחדר הפורקן!
אבל הנשים בעיר היו מחוץ לתחום. חברו ‘בירד’ הסביר לו את זה בצורה ברורה. אם הן רוצות אותך, הוא אמר, הן ייגשו אליך בעצמן. אם תנסה, כנראה שתאבד עין.
הוא נאנח. ללוחם יש צרכים, והוא היה מודע לצרכיו. דבר טוב אחד בצבא – תמיד היה חדר פורקן בקצה המסדרון בבניין המגורים, לשם הביאו מישהי שתספק את הצרכים. כל עוד הוא לא היה בעונש, הוא יכול היה לפגוש את הצרכים האלה. עכשיו זה היה מסובך.
אבל כשהוא צפה באישה האדמונית, הוא התחיל לתהות איך זה יהיה להיות עם אשה פראית שלא הייתה שפחת המין של הבסיס. שיכלה לקבל החלטות משלה. מי היא, בכללל האשה הזו?
לפתע, האישה שלפניו נעצרה, בכזו פתאומיות שהוא כמעט נתקל בה. הוא עצר את עצמו, מודע לקרבה בין הגופים שלהם, איך כמעט נגעו זה בזו.”סליחה,” הוא אמר.
היא הסתובבה ובחנה אותו מקרוב. עכשיו הוא יכול היה לראות את פניה, בצבע שנהב מכוסה נמשים. פיה הקטן, כמעט ציני, נראה משועשע. היה לה קעקוע של צדפה על מצחה, ועיניה האפורות היו קרות, בוחנות אותו.
“אתה הסתכלת עלי,” היא אמרה. “יכולתי להרגיש את עיניך.”
“לא היתה לי ברירה. את עומדת לפני.”
היא נתנה לו מבט ארוך בוחן. “האם אתה מחשיב את עצמך לאדם אמיץ?” היא שאלה בקול נמוך עם גרגור כמעט כמו חתול.
ריבר הביט בה, מבולבל. “אף אחד לא יקרא ללוחם הזה פחדן!”
היא פיזרה את שערה הארוך ברוח, והחלה לאט לאט להתיר את הכפתור העליון של חולצתה הדקיקה.
“כמה אמיץ?”
ריבר בלע רוק. הוא היה פתאום מבולבל, אף על פי שלא ידע למה. העיקול של שדיה משך את עיניו כמו קרן ביות, והוא לא יכול היה שלא להביט, אפילו שחשב שאולי לא צריך. הם היו באמצע רחוב ציבורי. אנשים יכלו לעבור ולראות. האם לא אכפת לה? לא נראה שכן. מה הוא אמור לעשות?
“ובכן?” חיוכה העמיק, כאילו היא נהנתה מחוסר הנוחות שלו. היא בחנה אותו מלמעלה עד למטה. הוא יכול היה להרגיש את החום גובר בבליטה שבמכנסיו ומבט עיניה עצר עליו. תחת מבטה הוא המשיך לגדול.
“מישהו אי פעם לימד אותך את אומנות האהבה?” היא שאלה.
“לא צריך ללמד שום דבר. טבעי.”
“אכילת אוכל זה טבעי, אבל בישול משובח דורש ידע,” היא אמרה, עדיין מחייכת אבל רצינית. “האם היית רוצה שאני אהיה אחראית להשכלתך?”
ריבר הרגיש פניקה עמוקה. מה היא מציעה?
“אני בדרכי לשוק – לקנות קצת פירות טריים,” הוא התחמק.
“אני יכולה לתת לך אפרסקים, ותותים,” היא אמרה ודחפה את שדיה לעברו, הפטמות הקשות תחת חולצתה נדחקות. “ואפילו פירות אם אתה מעז. אלא אם כן אתה מפחד?”
“מעולם לא פחדתי משום בחורה!”
היא צחקה בשקט. “אז בוא. תן לי לקחת אותך אל מקדש האהבה והעונג.”
“רגע, מי את?”
היא עצרה, והסתובבה לעברו. “אני משרתת של אפרודיטה גבירת האהבה וכוהנת של אושון אלת הנהר”.
“נהר הוא שמי” הוא סיפר לה בגאווה.
“אני יודעת”, היא הנהנה. “כעת תן לו להיות הגורל שלך”.
מקדש האהבה שכן ממש מעבר לחומה גבוהה שתחמה את שביל החצר. האישה האדמונית פתחה שער נסתר והובילה אותו פנימה. החצר נדפה ריח יסמין ושושנים שמילאו כל פינה. בתוכה היו בריכות כחולות, חלקן חמות מאוד, חלקן צוננות קריסטליות, וחלקן עם עשבי מרפא המתחממים בתוכן.
חדר קטן נפתח מפינת החצר. בתוכו היה כיסא רך עליו הוא התיישב. הקירות היו מקושטים בציורי עירום ארוטיים ובסצנות אהבה בסגנונות שונים. לא ממש כמו הפורנוגרפיה שחיילים יכולים לקנות עם הכסף שלה. אלו היו מצוירים, מצולמים או מפוסלים, מה שהאנשים העשירים כינו “אמנות”. עדיין, הם עשו זאת מקדימה, מאחורה, הפוך ובכל דרך אפשרית, פה על הזין, לשון על הכוס. ריבר לא היה בטוח מה לחשוב.
הדלת נפתחה ואישה נכנסה. היה לה שיער אפור ובטן מלאה ועגולה, עם שדיים עצומים נפוחים מתחת לגלימת משי זורמת. לא מה שריבר היה חושב עליו ככוהנת אהבה, יותר כמו מפקדת עם אווירת הסמכותיות שלה והפנים העתיקים שלה.
“חייל,” היא פנתה אליו. עיניה סרקו אותו מלמעלה למטה כמו זרקורי חיפוש. “אז אתה רוצה ללמוד את דרכי האהבה?”
“אה, כן,” הוא אמר, אם כי רוב הזמן הוא הרגיש רק עצבני. אולי כל זה היה טעות גדולה.
“אתה מוכן לשלם את המחיר?”
“מה זה עולה?” הוא שאל בחשש. תן לה לנקוב בתשלום, והוא יגיד שאין לו כסף, וזה יהיה הסוף של זה. אולי עדיף כך.
“בלי כסף,” היא חייכה כאילו קראה את מחשבותיו. “אפילו לא האשראי שלך. אלא הזמן שלך, והנכונות שלך להיכנע למשמעת שלנו ולהסכים לכללים שלנו. תבין, אם תעבור את זה לא תהיה אותו אדם בסוף.”
“אה… כמה זמן?” הוא השפיל את עיניו. “אמור להביא הביתה אוכל לארוחת ערב.”
“לא תחזור הביתה לארוחת ערב. לא לכמה לילות. אבל אנחנו נאכיל אותך.”
“האנשים של הלוחם הזה – אנשים שלי – יהיו מודאגים.” ופתאום הוא הבין שזה נכון. זה גרם לו להרגיש מוזר לחשוב על חבריו, בירד ומאדרון והאישה הזקנה, כולם דואגים לו אם הוא לא יופיע לארוחת ערב. כמעט כאילו היה חלק ממשהו, יחידה מסוג אחר. כמעט כמו אדם אמיתי.
“אנחנו נשלח להם הודעה.”
ריבר לקח נשימה עמוקה. זו הייתה בחירה, הוא חשב, כמו שמאיה אמרה, תגיד כן והוא יכול להפוך למישהו מסוג אחר. תגיד לא… – לעזאזל עם זה, רק זין עלוב ראש כרוב יגיד לא לאישה האדמונית ההיא.
“כן?” הוא אמר עם טון של תשובה שהפתיע אותו פתאום, כי הוא למד משהו נוסף על עצמו. הוא היה בוחר. סיכון. הוא היה צריך ללמוד לעזוב את חייו כחייל שגודל מילדות להיות חייל, ולהגיד כן לעיר החדשה, כן לריפוי שהציעו לו, למקום ליד השולחן של הקהילה החדשה שחי בה. הוא אמר כן לילדים כשהם ניסו להדריך אותו במסלול הלמידה החדש. עכשיו הוא אמר לעצמו זאת, ומה שזה לא יהיה, זה היה חלק מהעצמי שהוא בנה, שלב אחר שלב.
הוא לעולם לא יוכל להרגיש בנוח עם העצמי הזה, לא כמו הילד הקטן שהיה רק מספר בלי שם, וחי פשוט. זה תמיד היה אומר יותר סיכון, יותר סכנה. הוא נולד וגודל ונועד לסכנה. הם החדירו בו חוזקות נוראיות שהוא יכול להשתמש בהן רק למען עצמו.
רק לרגע, הוא הרגיש שהוא אוהב את העצמי החדש הזה. הרעיון הדהים אותו. לאהוב את עצמו – זה היה כמעט מגונה, כמו לשפשף את עצמו בלילה, פעילות שהצבא דיכא כיוון שהיא הפריעה לשקט של המגורים בלילה. ועם חדר פורקן תמיד זמין, לא היה צורך רב כל כך.
“הנה הכללים,” אמרה האישה הזקנה. “אתה תיכנע למה שיעשו לך. חלק מזה ייראה מוזר, וחלק מזה עשוי להיראות בלתי נסבל. אם יש רגע שבו אתה רוצה שמשהו ייפסק, אתה צריך לומר לא. אבל אנו מעודדים אותך למתוח את הגבולות שלך. ככה אנו לומדים.
“אם אתה עושה משהו למישהו אחר, והם אומרים לא, אתה מפסיק. מייד. בלי ויכוחים. ותאמין לי, נבחן אותך בזה. אם אתה רוצה לעשות משהו שלא הונחית לעשות, שאל. אתה תלמד איך לתת עונג, ואיך לקבל עונג שמעולם לא דמיינת. אתה מסכים?”
ריבר בלע רוק והנהן.
“אמור כן בקול.”
“כן,” הוא אמר בקול כמעט כמו לחישה.
“בוא איתי.”
היא הובילה אותו לחדר הלבשה קטן, שם הונחה להוריד את בגדיו ולהתקלח. חלוק רך המתין לו על הדלת, והוא לבש אותו ויצא. האישה האדמונית בירכה אותו ומזגה לו כוס יין באור אדום עמוק.
“שתה את זה,” היא אמרה. היה לזה טעם מתוק ופירותי, ואפילו כשהוא בלע, הוא התחיל להרגיש זרמים של חום בתוכו כשעיניו הכהות הפכו מרוכזות יותר. הוא שם לב עד כיצד החלוק הרך מלטף את עורו החשוף והרגיש את אבני השביל החמימות תחת רגליו היחפות בעודה מובילה אותו בחזרה אל החצר.
היא בעדינות הורידה את החלוק מכתפיו והוא הרגיש את הצמרמורת של מגע האוויר הקר על עורו. הוא עשה צעד אחד מטה לעבר הבריכה האמצעית, ועוד אחד, לאט לאט מתמזג בתוכה. המים הרגישו חמימים ונעימים כמו משי, והריחו כמו תבלינים ופרחים.
“עצום את עיניך ושכב אחורה,” היא אמרה, מחליקה את החלוק שלה ומחליקה איתו פנימה. “תן לי לערסל אותך.”
הבריכה הייתה עמוקה מספיק כדי לצוף, והיא החזיקה אותו ונענעה אותו הלוך ושוב בעודה מהמהמת בקול המזכיר שיר ערש. ידיים רכות ליטפו אותו, משפשפות קרם חלק לתוך עורו, מלטפות כל חלק. היה פה על הזין שלו, לא מוצץ אבל משמיע קול עמוק, רטט חושני. ואז היו פיות נוספים רבים מהמהמים מנגינה אחרת לתוך בטנו ופטמותיו ומצחו. הוא הסתכן בהצצה חטופה ונדהם לחזות בקהל של כוהנות, נשים וגברים וכאלו שאי אפשר היה לדעת מה הם. הוא קפא, אבל הרטט והליטוף נמשכו.
“תרגע,” אמר קול גברי עמוק. “אל תפחד מהעונג שאחים ואחרים יכולים לתת זה לזה. קח נשימה עמוקה, ושחרר את הפחדים שלך.”
הוא נשם עמוק. הרטט והליטוף המשיכו.
“תן לנו לקדש אותך, כי זו העבודה שלנו,” לחשה לו האישה האדמונית באוזנו. “אנחנו עובדים את האלה החיה בתוכך. תן לנו להחזיק אותך ולרחוץ אותך כמו שאמא רוחצת ילד.”
הוא לא זכר את אמו. הוא הטיל ספק אם היא אי פעם רחצה אותו חוץ מאשר בדלי בתא שבו כלאו אותם. ובכל זאת אולי היא הוקירה אותו, בדרכה שלה, כפי שנשות המין בכלא אוהבות את ילדיהן. אולי היא בכתה כשהם לקחו אותו ממנה, משום שהוא שמע כל כך הרבה בכי. פתאום זה נראה עצוב לו, כל כך עצוב. עיניו התחילו לדמוע דמעות שהוא מעולם לא בכה לפני כן. הליטוף וההמהום הביאו את המחסום שבפנים להפתח לרווחה, גופו ביקש אוויר והוא בכה ובכה, גונח בכאב, כל הכאב שמעולם לא היה יכול להרגיש.
“ילד טוב, ילד אמיץ,” לחשה הכוהנת. “תן לזה לצאת. תן לעצב לזרום, כי אם תחזיק אותו בפנים, הוא יחסום את העונג. נשום.”
“שְׁתֵה את זה,” אמרה הכוהנת האדמונית זמן רב לאחר מכן. היא נתנה לו לשתות משהו כהה וקטיפתי, מריר אך לא בלתי נעים. הם עזרו לו לצאת מהאמבטיה והשכיבו אותו על שמיכה בתוך טלאי של אור שמש. רוגע נפל עליו. הוא לא יכול היה להזיז את גפיו. הוא שכב משותק, כל כך רגוע שלא יכול היה אפילו להרים זרוע או להזיז רגל. אפילו המאמץ להצליח לבטא מילה היה לו יותר מדי. הם שמו לו כיסוי עיניים רך על פניו.
“כעת תלמד מחדש את החושים הראשוניים ביותר”, הם לחשו ושמו לו כיסוי אוזניים.
בחשיכה ובשקט, היה רק מגע. הם החלו ללטף אותו, תחילה בבהונות ועלו משם במעלה הגוף. לעסות, ללטף, לגרות, כל חלק וחלק מגופו. הוא היה מגורה אך חלוש מדי מכדי להתרומם. הוא שכב רופס ופסיבי כמו תינוק. המגע לעתים היה כואב, כאשר האצבעות חדרו עמוק כדי לשחרר שריר תפוס. אך לרוב זה היה עונג צרוף, המגע הקטיפתי של ידיים מלטפות עור משומן.
כאשר השמש החלה לשקוע הוא הרגיש ידיים רבות מרימות אותו ונושאות אותו פנימה למיטה רכה. הוא הרגיש שכל אחת מרגליו נתפסת על ידי זוג ידיים שעסו ושפשפו את כפות הרגליים. המגע שלח זרמים חשמליים דרך גופו. לאחר מכן הוא הבחין בריח טעים. עשיר ומתוק ופירותי, הוא נראה לו כמו נכנס דרך נחיריו ומלטף אותו מבפנים. בדיוק כשהאף שלו התרגל לכך, אצבעות רכות פתחו את שפתיו והחליקו פנימה תות בשל. הטעם התפוצץ בפיו כמו פרץ של אור אדום, בזמן שיד רכה אחרת העבירה את המגע הרך ביותר של נוצה משפתיו למפשעתו. אז משב רוח רך חלף דרך החדר, האוויר התבהר וריח חדש הקיף אותו. פרחוני, טעים, מתובל… הם לימדו אותו את כל מגוון הריחות, ובין ריח הוורדים לארומה של נענע טרייה הגיעו ריחות של עוררות, של עור מחומם בשמש, של המקומות הלחים והסודיים של הגוף.
ואז הם גלגלו אותו על הבטן והסירו את האוזניות מאוזניו. מוזיקה רכה הקיפה אותו, בעוד הוא הרגיש שמישהו מתיישב על ישבנו ומתחיל לעסות את השרירים משני צדי עמוד השדרה שלו. האצבעות נעו בקצב המוזיקה, אוספות אנרגיה ומעלות אותה מעלה מעלה ככל שהשרירים בגבו נדמו להינמס. המוזיקה התגברה בקצב ובעוצמה, והידיים איתם באותו הקצב, בעוד קולות לחשו לו דברים שמעולם לא שמע קודם. “אתה קדוש. אתה מקודש. יש לך נשמה זוהרת ואלמותית.”
המוזיקה נגעה בעצב ששכב בתוכו, והוא התחיל לבכות שוב, הפעם בשקט, הדמעות נספגות בכרית, בוכה על האבל של אמו כשהוא נקרע מזרועותיה, בוכה על העולם הגדול היפה שכל כך הרבה זמן היה מוסתר ממנו, בוכה על כל מה שמעולם לא ידע לפני. זיכרון עלה במוחו, ברור וחי. הוא היה קטן, מאוד קטן, והוא התגעגע אליה, החום של זרועותיה, הריח שלה, הרכות של שדיה עם החלב המתוק שלה. הוא עמד בתור עם קבוצת בנים קטנים, והשמש הייתה חמה מדי והוא היה עייף והיה צריך להשתין. הוא פתח את פיו והתחיל לילל, ויד ענקית הכתה אותו על פניו. הכאב וההלם גרמו לו לבכות יותר, והיד הכתה אותו שוב. ככל שהוא בכה יותר, כך היכו אותו חזק יותר, עד שלבסוף הוא הבין ועצר את הדמעות.
הוא לא היה הילד היחיד שבכה: כולם בכו. כולם הוכו והוכו. ואז הם לקחו את הקטן שבהם, זה שלא הצליח לעצור את דמעותיו, ונתנו מקלות בידיהם של האחרים, ואמרו להם להכות את הילד בעצמם. עם חבטה חזקה, הוא היה זה שכיבה את האור בעיניו המבוהלות של הילד, כי הוא לא יכול היה לסבול להסתכל בהן, מלאות בכאב ובאימה ששיקפו את הכאב והאימה שלו. הוא זכר את הרעש של שבירת העצם. ואז כאילו רעש עצום נפסק, והיה שקט ושלווה.
הם נתנו לו סוכריה, על שהנחית את המכה הקטלנית. הסוכריה הייתה רכה ומתוקה, ומשהו בתוכה הרגיע את צערו וגרם לו להרגיש קצת כמו שהוא הרגיש בזרועות אמו.
אז הוא למד להיות רוצח. ועם הזמן, הוא למד ליהנות מזה.
עכשיו הזעם הציף אותו ועלה בתוכו. הוא דחף אותו לרכון על ברכיו ואז לעמידה. המילים יצאו ממנו בשצף. הוא צרח אותן, בצעקות ובשאגות. מישהו דחף משהו לידיו. אלה. הוא ניסה לרסק אותה שוב ושוב. היא היתה רכה איכשהו, והכל מסביבו היה רך. עדיין כבול עיניים, הוא לא יכול היה לראות. הוא לא יכל להרוס שום דבר, וזה עשה אותו יותר ויותר כועס. ויחד עם זאת הוא הרגיש בטוח ושמור. הוא צעק והשתולל והכה בקירות עד שלבסוף הזעם הגדול אזל ממנו. הוא זרם ממנו החוצה, ותחתיו הגיע זרם של אבל עמוק עוד יותר. כל השנים של דמעות שלא זלגו כעת השתחררו, בעוד המוזיקה שוטפת אותו בצלילים שנשמעו כמו מחילה.
” אתה תהיה שלם,” לחשו הקולות. “יש אבן יקרה בתוכך שמעולם לא נמחצה. שמור עליה. טהר אותה. רחץ אותה בנהר של אהבה.”
לבסוף, מותש, הוא נפל לתוך שינה עמוקה, נטולת חלומות.
הוא התעורר בבוקר, עדיין כפות עיניים. ידיים בלתי נראות הנחו אותו למעלה, אל השירותים, ומשם למקלחת חיצונית שבה מים חמים שטפו את זיעת הלילה, ואז לשולחן שניצב תחת אור השמש, שבו הניחו לפניו ביצים רכות וחלקי טוסט עם ריבה מתוקה והחזיקו לפניו ספל תה צמחים מהביל ללגימה. אז לבסוף הסירו ממנו את הכיסוי עיניים והושיבו אותו על ספסל נוח ועמוק.
“הבוקר,” אמרו לו, “אתה רק תנוח, ותצפה.”
הוא היה מוקף בקשת ורדים, ריחניים-מתוקים אך קוצניים. דרך הענפים הייתה לו ראייה ברורה של תלולית מוגבהת, ושם עמדו אישה צעירה וגבר צעיר, עיניהם נעוצות זה בזה, ידיהם מורמות, כפות נוגעות. הם לבשו בגדי גוף מבריקים ומכנסיים צמודות שהראו כל עיקול ושריר של גופם. שוב הוא שמע מוזיקה. הם התחילו לרקוד.
תנועותיהם היו נוזליות ואלגנטיות, לא חושניות מדי, אך הייתה תחושת ארוטיקה בכל מה שעשו, הדרך בה ידיהם ליטפו את האוויר, הדרך בה עיניהם עקבו זו אחרי זה. כאשר המוזיקה התחלפה, ירדו הרקדנים מהבמה והתחלפו לשילובים אחרים: גבר עם גבר, אישה עם אישה, רקדנים שנראו כאילו אינם גבר ואינם אישה, שחיו באיזה מקום קסום שבין-לבין. היו שם רקדנים מכל הגילאים הצורות והצבעים, התנועה התחלפה מבלט עדין לפלמנקו מלא חן לריקוד אפריקאי קצבי.
בהתחלה, ריבר הרגיש רגוע אך מעט משועמם מהמחול. הוא עדיין היה מטולטל מבפנים מסערות הרגש של היום הקודם, ועייף מאוד. הוא נמנם, נכנס ויוצא מהתעוררות, ונפל לתוך חלומות ארוטיים שבהם הרקדנים הפכו לאוהבים עירומים. אך כשהוא פקח את עיניו, הוא הבין שהמחול השתנה.
הרקדנים כבר לא לבשו בגדי גוף. אלא טוניקות שחשפו גופות חשופים תחתיהם. עכשיו מבטים הובילו למגע, מגע לליטופים, ליטופים לנשיקות. ואז הריקוד הפך למעשה אהבה איטי וחינני. הוא היה ער לגמרי עכשיו, מרותק מהתצוגה של כל מגדר, כל שילוב, כל תנוחה. היו ריקודים איטיים וריקודים פראיים, מחוספסים ומהירים יותר, אקרובטים שהשתלבו אחד עם השני בתנוחות לא ניתנות לתיאור, ורקדנים אוויריים שהתנדנדו על חבלים, מתמזגים באוויר. הוא היה כמעט המום מדי מכדי להיות מגורה, אבל במהרה איברו התחיל להזדקף וידו גיששה אחריו. ואז מאחוריו הוא הרגיש גוף עירום של אישה נלחץ אליו. היא השחילה את ידיה מתחת לכתפיו ותפסה בידיו.
“התנגד לפיתוי לתת לעצמך פורקן,” היא לחשה. “אתה חייב ללמוד להכיל את העונג.”
אצבעותיה השתלבו באצבעותיו. אגודליה עיסו את גב ידיו, כפות ידיו, מהדהדות את תנועות הריקוד לפניהם עד שנדמה היה שידיו החלו להתנפח מתשוקה. הוא רעד מעונג עם צורך לפרוק שהיה כמעט מעבר ליכולתו לשאת אותו.
“נשום לתוך זה,” היא לחשה לאוזנו. “למד את כוח הריסון, כי זה יגביר את העונג האולטימטיבי שלך. נשום איתי.”
הוא יכול להרגיש את נשימתה עולה ויורדת, לוחצת את שדיה לתוך גבו, הלחות שבין רגליה משתפשפת מעל בסיס עמוד השדרה שלו. היא דחפה אותו חזרה למטה על הכיסא ולפתה את רגליה סביב ירכיו. הוא לא יכול היה לראות מי היא, וזה איכשהו עורר בו התרגשות בצורה אחרת.
“נשום,” היא לחשה, ושיניה בעדינות נשכו את תנוך אוזנו. הוא לקח נשימה עמוקה, תואם את הקצב שלה, והם נשמו יחד, שאיפתם מביאה אותם קרוב יותר לחוצים זו אל זה, נשיפתם נותנת מספיק מקום כדי ללצפות לשאיפה הבאה עוד יותר. והיא צדקה – זה היה עונג חזק יותר, עמוק יותר, פי אלף יותר חזק מכל מה שהוא חווה אי פעם בפורקן המהיר של חדר הפורקן.
ואז הוא הרגיש את ירכיו מתנדנדות מול שלה, מתנדנדות ודוחפות, והוא הבין שהיא מענגת את עצמה עליו. הוא הרגיש את התנועות הקטנות, כאילו שפתיה התחתונות מנשקות את בסיס עמוד השדרה שלו, ושלחו זרמים במעלה עמוד השדרה שלו. הוא רצה לראות אותה. לקחת אותה אותה ולעזור לה. אבל היא הייתה חזקה באופן מפתיע, מחזיקה אותו במקומו, מהדקת אותו למקומו ורק לוחשת “לנשום, לנשום” בעוד נשימותיה מגבירות קצב יחד עם שלו. הם נשמו יחדיו, נשימה אחת, בעוד המוזיקה התגברה והרקדנים רקדו באיחוד מושלם.
זרם אנרגיה עוצמתי עבר דרכו. המוזיקה הגיעה לשיא. הוא לא יכל להכיל את תחושותיו עוד, ובזעקה גדולה ומלאה ברעד, הוא הרגיש את הזרע פורץ מהכלי שלו, בעודה משחררת אנחה עמוקה, בעודה לוחצת את עצמה חזק, חזק לתוך גבו.
“תני לחייל הזה לראות אותך” הוא התחנן כאשר הנשימה המשותפת שלהם החלה להירגע.
“אז אתה רוצה לראות?” היא שאלה בשקט.
“כן!”
היא שחררה את זרועותיו וסובבה אותו בעדינות שיתייצב מולה. הוא הביט בעיניה והבין שהיא לא הייתה הכוהנת האדמונית אלא האישה הזקנה שראה בהתחלה. היו לה קמטים בפינות העיניים. החזה השופע שלה היה שמוט. אבל הוא עדיין היה מלא תשוקה כלפיה, וברגע זה היא הייתה האישה היפה ביותר שהוא ראה אי פעם.
“אני אושון, אלת האהבה,” היא אמרה. “אני עתיקה ועמוקה כנהר.”
הוא הרגיש דברים שמעולם לא הרגיש לפני כן: רוך והודיה ותחושה עמוקה של פליאה. שום דבר בחייו לא לימד אותו איך לבטא אותם. הוא עשה משהו שהוא ראה את חברו עושה לאהובתו. הוא התכופף ונישק אותה בעדינות על המצח. הוא נזכר איך, כשהביט בהם, הוא הרגיש כאב שהיה קבור עמוק בפנים שהוא בקושי היה מודע לו. אבל עכשיו הוא ידע מה זה היה, זו הייתה התשוקה לקבל רמז כלשהו על הדבר הזה. הדבר הזה שהיה לאנשים אמיתיים.
“תודה לך,” הוא לחש.
הוא הביט בעיניה והרגיש את עצמו צף, זורם במורד נהר, שוטף באהבה שלה. עמוק יותר מאשר רק בן-אדם, היא ידעה אותו, ידעה את כל מה שהוא עשה, והיא סלחה לו. יותר מזה, היא ראתה משהו בו, אפשרויות וכישרונות שהוא עדיין לא ידע שיש לו.
הם השאירו אותו לבד באותו אחר צהריים, להתרחץ במעיינות החמים או לשחות בבריכה הקרירה שהיתה בחצר ליד. “נוח,” הם אמרו, “עבד את מה שלמדת עד כה. אם אתה רוצה לדבר, בוא לחלון הזה וכוהנת תבוא אליך. אם אתה רוצה להיות שקט, זה גם טוב. כי מחר, ההוראה שלך תתעצם. זה ידרוש ממך מאמץ וריכוז.”
הוא לא רצה לדבר. הוא לא יכול היה לדבר. הוא נמנם, ושחה, ונמנם שוב. הוא לא צריך להפוך למשהו אמיתי, הוא חשב. אני אמיתי. תמיד הייתי. הם ניסו להפוך אותי לדבר, מכונת הרג. והם עשו את זה. אבל כל הזמן, האיש האמיתי היה תחת זה.
אלו לא מדים שונים. החייל הזה – אני הסרתי את הישן, זרקתי אותו. זה אני, העור האמיתי שלי.
“תקרא לזה פרח,” אמרה הכוהנת האדמונית. היא ישבה לפניו, רגליה פרושות לרווחה. “וכאן יש את עלי הכותרת של הפרח. וזה היהלום שבתוך פרח הלוטוס. ואתה עכשיו תדע את הדרכים השונות למרק את היהלום. אתה תצפה קודם, ואז נתרגל .היום אתה תלמד להיות נותן עונג.”
וכך התחיל תהליך ההדרכה שלו. לאורך אותו יום ארוך, הוא למד את כל נקודות העונג של הגוף, שלה ושלו. היא לימדה אותו את הדרכים הרבות לגעת וללטף, לפעום ולרטוט, להריח ולטעום, איך לקרוא את סימני העוררות, איך להחליף בין העדין והחזק כמו תנועות של סימפוניה. אחרי השעה הראשונה, נכנס גבר צעיר בעל עור כהה והתחיל להדגים אפשרויות של הגוף הגברי שריבר מעולם לא דמיין. הוא צפה, נושם דרך העוררות שלו, ואז עשה את מה שהראו לו, מתוגמל כאשר עשה טוב על ידי קולות נשימתה המואצת, ומראה פיה הפעור.
הוא לא קיבל מגע בתמורה. הזמן לקבל יגיע. כעת הזמן להשתמש בידיו ובפיו, הם אמרו, משום שכאשר יגיע הזמן להשתמש במוט העינוג שלו הוא יהיה נותן ומקבל באותו הזמן.
מעת לעת הם בחנו אותו. “עצור!” הם היו צועקים, והוא היה אמור לעצור באותו הרגע, לא משנה מה הוא עושה. פעם אחת הוא לא הצליח לעשות זאת, הם פשוט עזבו את החדר, והשאירו אותו לבד במשך חצי שעה. כשהוא כן עשה זאת, הוא היה מקבל שבח ומתוגמל על ידי האפשרות לתת עוד יותר.
אף אחד מעולם לא אמר לו שהבנות בחדר הפורקן היו אמורות לקבל הנאה, או אפילו מסוגלות לכך. הם היו שם לשרת חיילים, אמצעי לשימושם, לא שותפים באהבה. אבל להיות עם אשה בשביל לתת, לראות את עיניה מתערפלות, נשימתה מתעצמת, ואת הפרח שלה נפתח מילא אותו בתחושת עוצמה. הוא היה אמיתי! שפתיה הפעורות הוכיחו זאת: “אתה נותן עונג, אומן, אלוהי.” לחשו באזנו, והוא התחיל להאמין להם. לתת ולתת עד שהבין שלתת זה לקבל, עד שההנאה גאתה בתוכו ולא ניתן היה להכילה.
ביום הרביעי, הם הובילו אותו לחצר פנימית, גינה פראית, עם מעגל עצי תפוח במרכזה. במרכז המעגל היה שקע באדמה מלא בבוץ. שוב כיסו את עיניו והשכיבו אותו בבוץ. הוא התחיל להיכנס לפאניקה – האדמה מכסה אותו, נוגעת בו, קוברת אותו בחיים!
“נשום,” אמרו הקולות. “אל תפחד מחיבוק האם.”
הוא נשם עמוק. אבל הפחד נשאר. הם יקברו אותו בחיים. ליבו התחיל להכות חזק. הוא לא יכול היה לשלוט בידיו, בגופו. בעזרת מאמץ עצום הוא הרים את עצמו, התגלגל על ידיו וברכיו. לפחוד פירושו להיות פחדן הוא חשב. לא ראוי להיות חייל. הוא רעד כמו חיה שמחכה למכת המוות. הם יכו אותו והדם שלו יתערבב עם הבוץ. נשום הם אמרו לו, אבל הוא לא יכל לנשום עוד, החזה שלו זז בעוויתות ריקות.
ואז היו גופים לחוצים אליו, חזה עולה ויורד, שדיים רכים נלחצים אליו. הם נשמו עבורו, הוא יכול היה להרגיש את פעימות הלב האיטיות שלהם נגד החזה המכווץ שלו. הגרון הקפוץ שלו השתחרר, וקול פרץ ממנו, נהמה שהפכה לצרחה חדה של ילד. הוא צרח ורעד בזמן שידיים עיסו אותו, זרועות חיבקו אותו, קולות מלמלו, “הכל בסדר. הכל בסדר.”
הסערה של הפחד שככה ונשימתו החלה להיות עמוקה ומלאה, מגיעה למקומות שלפני כן תמיד היו חסומים בפניה. זה הרגיש רענן וקריר, מלטף את ריאותיו, מביא עמו את הריח של אדמה חיה.
“תן לעצמך אוויר,” הם לחשו. “הראשון מבין ארבעת היסודות הקדושים, אלמנט החיים שלנו, האהוב ביותר. האוויר יחלחל לדם שלך ולכל תא בגופך. הפתח לזה. הפתח עמוק.” והוא נפתח, ממלא את החלל הריק שבו הפחד היה בנגיעה של אוויר, פותח כל נקבובית וכל פתח עד שהוא כבר לא ידע מה נוגע בו, מלטף אותו, חודר אליו מלבד שזה היה הכל חי, המתנה הגדולה של החיים.
הם השכיבו אותו שוב, ידיים מכסות אותו בבוץ, משפשפות אותו לתוך עורו, מפסלות אותו מחדש מחימר. הוא הרגיש את האדמה מחבקת אותו, והוא כבר לא פחד.
“נשום. תן לעצמך לאדמה, עוד אחד מארבעת הדברים הקדושים שלנו, אמנו. הרגש את כובד המשקל, את האהבה שלה המושכת אותך אליה.” זה הרגיש כאילו האדמה, עכשיו, נושמת איתו, ישות חיה שמחזיקה אותו בזרועותיה, קול עמוק שלחש, “אני אמך. הם לא יכולים לקחת אותך ממני, אני מחזיקה אותך קרוב, אני לעולם לא אעזוב אותך.”
הוא נח שם זמן רב, מרגיש תחושה עמוקה של שלווה. המחסומים נפלו. הוא כבר לא היה צריך לתחזק אותם או לפחד מה נמצא מאחוריהם. בפעם הראשונה מאז שנקרע מזרועות אמו לפני זמן כה רב, הוא יכל לנוח באמת.
לאחר זמן מה, הם הרימו אותו, משפשפים אותו במים חמים, עוד סוג של ליטוף. זה המשיך עם זרמי מים שירדו לאורך עמוד השדרה שלו וניקו את השקעים בעורו. ואז הזעזוע של גל פתאומי של קור. הוא התנשף, אבל פתאום כל הגוף שלו הרגיש חשמלי, חי.
“שְׁתֵה,” הוא שמע, וכוס הונחה על שפתיו מלאת מים קרים וצלולים. לפתע הוא הבין כמה הוא צמא. הוא שתה ושתה, וכאשר רוקן את הכוס הופיעה אחת נוספת. ואז הוא הרגיש שהוא צריך להתרוקן. זה כאב לו, אבל פתאום הוא לא ידע איך לבקש זאת. זה נראה צורך כזה לא הולם, הוא לא רצה לשבור את הלחש. אבל אם הוא לא יעשה זאת, הוא ישתין על עצמו או על מה שהוא עמד עליו.
“חייב להשתין,” הוא סוף סוף הכריח את עצמו למלמל. עכשיו הם הביטו בו. לא בצורה רעה, אבל כאילו הם הבינו.
“כמובן שאתה חייב. אל תתבייש, כולנו משתינים,” לחש הגבר הכהה.
הם הדריכו אותו לנקודה שבה הרגיש את האדמה מתחת לרגליו, הוא הריח את עשבי התבלין והפרחים. “אתה יכול לשחרר,” הם אמרו. הוא לא יכל, לא ידע לאן לכוון עד שידיים הושיטו יד ותפסו אותו וכיוונו את הזין שלו. הוא רטט עם המגע, ואז פרץ שתן, וזרם דרכו בהקלה ובחושניות. באותו הזמן ידיים אחרות החזיקו את הכוס לשפתיו. מים זרמו פנימה וזרמו החוצה.
“תן עצמך למים,” הם מלמלו. “תן עצמך למים, מים קדושים, רחם החיים. תן לה לרפא אותך ולטהר אותך.”
ואז פתאום הוא רעד. רועד, הם הנחו אותו החוצה, אל השמש. הוא הרגיש את חומה, והפנה את פניו אליה.
“פתח את עצמך לאור, לשמש,” הם אמרו. “תן עצמך לאש, ניצוץ החיים, האחרון מארבעת הדברים הקדושים. תן לה לחמם אותך, לרפא אותך.”
הוא פרש את זרועותיו, פתח את פיו, הרגיש את החום החושני על עורו החשוף. הוא הסתובב, לאט, לתת לה ללטף כל חלק ממנו. המוזיקה התנגנה, איטית ומלודית, והוא החל לנוע בקצב שלה. הקצב נהיה מהיר יותר, המנגינה יותר עוצמתית, והוא החל מתפתל ומסתובב.
הוא רקד!!
כן, ריבר, שמעולם לא עשה דבר כזה לפני כן!
הייתה מוזיקה בחדרי החיילים, פעימות חזקות שנועדו להדליק אותם לקראת הקרב, אך שום דבר לא דומה למה ששמע והרגיש עכשיו.
ואז ידיים משכו את כיסוי עיניו. הכוהנת האדמונית עמדה לפניו. הם היו לבד בגן. היא לבשה משהו בוהק ושקוף, שעקב אחרי תנועות גופה כשהסתובבה ועמדה והושיטה את ידה. ואז הם רקדו יחד. היא עשתה תנועה, והוא חיקה אותה. היא התנדנדה, והוא עקב. הריקוד היה הבטחה, התגרות. הוא למד אותה, והיא אותו, לבסוף לא היה יותר מוביל, לא עוקב, רק גופותיהם זזים יחד בהרמוניה.
הוא לא היה צריך לקחת אותה, הוא חשב. הוא אפילו לא היה צריך לגעת בעורה החלק. זה היה מספיק. אבל אפילו בעודו חושב כך, הוא התחיל לדמיין איך גופה ירגיש, מתנדנד נגדו, איך שדיה ירגישו בידיו. הוא התחיל לפעום ולהזדקף, והיא חייכה, מושכת אותו קרוב ונצמדת אליו כך שגופיהם נעים יחדיו, ואז מתגרה בו ומתרחקת ממנו. ואז חזרה, עוד יותר צמוד נלחצת אל האגן הפועם שלו, עושה סיבובים בירכיה. הוא משך אותה קרוב אליו, עוטף את זרועותיו סביבה, מחפש את פיה.
היא שמה אצבע על שפתיו.
“אתה יכול לקבל כל מה שתרצה,” היא אמרה. “אבל עליך לבקש את זה ולומר ‘אני, ריבר. ואת'”
“אני יכול לנשק אותך?”
“כן.”
טעמה היה מתוק. עיניה היו פתוחות כאשר לשונו נגעה בשלה, והיא הייתה משהו אחר, כאילו הוא יכול להסתכל דרך עיניה ולראות נשמה, אדם אחר עם מחשבות ורגשות וחשקים משלה. אני אדם אמיתי, הוא חשב. וגם היא.
הוא רצה יותר, פתאום, יותר מאשר לטעום אותה, ולענג אותה, ולקבל את העונג שלו. הוא רצה להכיר אותה.
“מי את?” הוא שאל, מתנתק ממנה.
“אני לילית,” היא אמרה.
“אבל מי את? אני רוצה – אני רוצה לדעת מי את.”
“אני כוהנת.” שוב היא העניקה לו את החיוך היודע ההוא, את העיקול הזה של השפתיים כאילו היא מחזיקה בסודות עמוקים. זה עורר אותו יותר מכל דבר אחר, החיוך הזה.
היא נגעה במצחו. “אנחנו מתאמנים לשים את העצמי האישי שלנו בצד, כך שנוכל להפוך לכלי ולהביא את הכוח המרפא. במקדש הזה, אני אלה.”
הוא ישב למטה, לפתע, על ספסל אבן. הוא יכול היה להריח את הלבנדר, ויכול היה עדיין להריח את ריח הורדים שלה, מתוק וחריף. אבל הוא הרגיש את הזין שלו מתכווץ. הוא לא היה יותר מעורר, אלא מבולבל, מרגיש תשוקה שונה, לא לקחת אותה כמו שעשה בעבר בחוסר מחשבה, עם הנשים בחדר הפורקן. הוא גם לא רצה לתרגל את הידע החדש שרכש על עונג וסיפוק גופני. הוא רצה לדעת מה היא אוכלת לארוחת בוקר, ומה מכעיס אותה. הוא חשב על בירד ומאדרון, איך הם היו מתווכחים ורבים ומתפייסים. זה הרגיש לו כמו להיות איש אמיתי.
“אני לא רוצה את האלה,” הוא אמר. “רק רוצה לדעת מי את.”
“אה, מתוקי, אתה רוצה את הדבר האחד שאני לא יכולה לתת לך.” היא חייכה אליו. “אבל אם זה מה שאתה באמת רוצה, אז עשינו את העבודה שלנו היטב. אתה נרפאת. מצאת את הנשמה האלמותית שלך.”
“לא מבין.”
“כאן במקדש הזה, אנחנו עובדים את הכוח הראשוני של האהבה. זה מעבר לאישי. כאשר אנו לוקחים את שבועת הכוהנת, אנו מסירים את הסימן של אהבה רומנטית אישית. הנה הסמל שלי, סימן ההבטחה שלי, הצדפה של אפרודיטה. אז אתה לא יכול להתאהב בי, וגם אני לא בך. אבל מה שאתה לומד כאן במקדש יכול לפתוח את לבך למצוא אהבה בחוץ.”
הוא נענע את ראשו, אפילו יותר מבולבל. אבל הוא הרגיש שאלה בוערת עולה בתוכו. “רק תגידי לי דבר אחד. את רוצה לעשות את זה? מישהו מכריח אותך?”
“כן, אני רוצה,” היא נשענה קדימה ונגעה בשפתיה קלות בשלו, מחייכת. “זו הקריאה שלי, ותענוגי הגדול לתת שירות כזה ולפתוח לבבות.”
“למה הבאת אותי לכאן?” הוא שאל.
“אהבתי את המראה שלך,” היא הקניטה, ואז קולה נעשה רציני: “אבל זה לא כל הסיפור. האמת היא שאנחנו דנים הרבה על כולכם, חיילים ונשות חדר הפורקן. אנחנו יכולים לראות שהייתם פצועים עמוקות, והפצעים היו כמו פצעים כואבים שהלכו וגדלו. חשבנו שאולי יש לנו משהו להציע. אז החלטנו לעשות ניסיון.”
“איתי? זה היה הניסוי?” הוא אמר, עכשיו כועס. הוא הרגיש נבגד. לא, זה לא מה שהוא רצה. הוא רצה את מה שראה בעיניה של מדרון כשהיא הסתכלה על בירד. הוא היה מלא כמיהה שמישהו יסתכל עליו כך.
“אנחנו יודעים את הסיפור שלך,” אמרה לילית, נסוגה מעט לאחור כאשר הרגישה את הכעס שלו. “אנחנו יודעים שהרגת רבים, ובחרת להפסיק, שאתה מסוגל להשתנות. ושגרמת לצבא לעבור לצד שלנו. לרבים מהחיילים שבו. אנחנו חייבים לך הוקרת תודה.”
“איך את יכולה לדעת את זה… להכיר אותי? אני אפילו לא מכיר את עצמי!”
“אני יודעת הרבה עליך,” היא הבטיחה לו, מריצה את קצה אצבעה לאורך זרועו. “צפיתי בך, במשך ארבעה ימים עכשיו. הייתי אומרת שאתה אולי הגבר האמיץ ביותר שפגשתי אי פעם.”
“אני?” ריבר הביט בה בהפתעה. “הלוחם הזה? רק אדם שבור שבכה כל הבוקר.”
“אומץ לא קשור לאי-תחושת פחד,” לילית אמרה. “זה קשור להתמודדות מול הפחד, להרגיש אותו אך לא לעצור. במשך ארבעה ימים צפיתי בך נוגע במעמקים עמוקים של כאב, אך אף פעם לא פנית לאחור, לא אמרת שנפסיק.”
היא לקחה את ראשו בידיה וסובבה בעדינות כדי שהוא יביט בה. “אתה אמיץ. ואני מרגישה שעמוק בנשמתך אתה אדיב.”
“לא,” ריבר אמר. “לא אדיב. אף פעם לא הייתה לי הזדמנות להיות כך.”
“ועכשיו יש לך,” היא אמרה. “אז השאלה היא, האם אתה רוצה להמשיך?”
הוא לקח נשימה, ואילץ את עצמו להוציא משפט עם “אתה” ו”אני.” זה עדיין הרגיש לו לא נכון. אבל זו הייתה הדרך היחידה לשאול מה שהוא רצה לדעת.
“את רוצה אותי?”
אף אגרוף לא נחת עליו. הוא פלט נשימת רווחה.
“כן, אני רוצה,” היא אמרה בהחלטיות.
“רוצה לראות את הניסוי מצליח?”
“אני רוצה אותך, ריבר. האלה רוצה אותך לעצמה. אבל יותר מזה, מתחת לזה, אני מודה שאני, כאישה, רוצה אותך. אני רוצה לטעום אותך ולהכיר אותך באינטימיות העמוקה ביותר. אני מאמינה שזה יהיה מתנה עבורי, אחת מחוויות השיא של חיי.” היא הביטה בו בעיניים שהיו עכשיו רחבות ורכות ומעט דומעות. “אז, האם אתה רוצה אותי?”
“או, כן!” הוא חייך.
היא חייכה בחזרה, עיניה מתגרות שוב. “אז נשחק משחק. אני אשאל אותך על משהו, ואז אתה יכול לשאול אותי. אחד מאיתנו יכול לומר ‘לא’ בכל עת, או ‘כן’. אבל אני רוצה שתתאר בפירוט כל מה שאתה רוצה לעשות לי, וכל מה שאתה רוצה שאעשה לך. זה יגביר את התשוקה. אתה מסכים?”
“מוכן לנסות את זה.”
“אז תבקש ממני משהו,” היא לחשה לתוך אוזנו. “ותאמר אני, תמיד תאמר אני.”
“אני יכול לנשק אותך שוב?” הוא לחש ברכות.
“כן.”
להתנשק. הם אף פעם לא טרחו להתעסק בדברים כאלו בחדר הפורקן. אבל הוא אהב את זה. שפתיו נגעו בשלה, לשונו הנועזת חקרה את מערת פיה, הכנה לטעם של המערה העמוקה יותר.
אחרי רגע ארוך, היא נסוגה ובקול חושני ביקשה ממנו , “האם תוכל ללטף את הפיטמה שלי באצבעות שלך דרך הכותונת שלי?”
הם שיחקו בדיאלוג של בקשות וההגשמה.
“את יכולה לנשק אותי עוד פעם אחת? עם העיניים שלך פתוחות?”
“ועכשיו פתח את הכותונת שלי, אם תחפוץ ועשה את אותו הדבר על העור החשוף שלי… בבקשה…”
“ואני יכול לגעת בתחת שלך?”
“והאם עכשיו תלטף גם את קצוות הפרח…”
המשחק נמשך שעות. השמש שקעה, ולילית הובילה אותו פנימה, אל חדר מואר בנרות עם מיטה גדולה, רכה, במרכז ומראות על הקירות. ריבר מצא שהדיבור והתיאור האטו את האהבה שלהם לקצב שהטריף אותו. אבל אז הוא נרגע בתוכו, והתחיל ליהנות ממנו. הוא חווה הכל פעמיים, פעם אחת בתיאור, פעם אחת במימוש.
עד שלבסוף היא שאלה אותו, “האם אני יכולה להכין את המוט שלך להיכנס למערה?”
“הו כן!”
היא החליקה קונדום מעליו, מלטפת אותו תוך כדי, ולוחשת מה שנשמע כמו תפילה: “אני מניחה את זה כאן כסימן לאהבתנו ולכבוד העמוק שלנו לכח הגדול ביותר של יצירת חיים. אני מניחה את זה לכבוד המעשה שאנחנו עומדים לעשות עם יראת כבוד ודאגה זה לזה, לבריאות שלנו והבטיחות שלנו. כל מעשי האהבה והתענוג הם הטקסים שלי.”
היא משכה אותו פנימה לתוכה. עיניהם ננעלו אלו באלו.
“לא עוד דיבורים,” היא אמרה. “אין צורך לבקש עוד. אני שלך. אתה שלי.”
עיניהם נעולות, גופיהם נעים, מתעקלים בריקוד הריקודים. הוא חדר לתוכה, מחפש את עומקיה, עומקיו, העונג שלו שלה, כוחה שלה שלו, מחפש דרך הבשר לגעת בנשמה שלה ומתוך הקשר החזק שלהם לשקם את נשמתו. היא נשמה איתו כמו שהאדמה נשמה איתו, גופה חם וקורן כמו השמש. הוא נע בתוכה כמו שאוויר זורם לתוך ריאות, מתמוסס בתוכה, עונג שוטף דרכו כמו נחל רוקד מלא זרמים וגועשים, פרץ של מים רוקדים, מפל ענק שנופל מקצה העולם ונשפך אל תוך האוקיינוס שלה.
הוא ישן, והתעורר רעב מאוד. הוא הבין שהוא לא אכל כל היום. היא התעוררה יחד איתו, והביאה לו מגש מלא פירות ולחם וגבינה. כשהוא השביע את הרעב הראשוני שלו, היא האכילה אותו במנות קטנות מהאצבעות שלה. אז הם עשו אהבה שוב, לאורך כל הלילה, עד עלות השחר.
כשהבוקר הגיע, היא נישקה אותו בפעם האחרונה.
“תישן עכשיו. היום הוא יום מנוחה, לעבד את מה שלמדת.”
“אני אוכל לראות אותך שוב?” הוא שאל, פתאום מבועת בפחד.
“אל תתאהב בי.” היא נישקה אותו על המצח. “תתאהב בעצמך.”
הוא בילה את היום בגן, הולך וחושב, מריח עשבים ומסתכל על פרחים בעיניים חדשות. הוא היה מלא בעצב נוגע ללב. הוא קיבל יותר ממה שדמיין אי פעם. עולמות חדשים נפתחו בפניו. אבל למרות מה שאמרה, הוא אהב אותה. היא הייתה האישה הראשונה שרצתה אותו אי פעם, שידעה מי הוא ועדיין רצתה אותו. האם תהיה אי פעם אחרת? הוא כבר התגעגע אליה, התגעגע למגעה, לריחה, לקולה.
למה הוא לא יכול למצוא אותה ולהחזיק בה ולשמור עליה? למה כל דבר מתוק צריך להסתיים?
עם זאת, הוא הבין איכשהו שהוא לומד את השיעור הסופי. כי כל דבר מתוק אכן מסתיים. אלו החיים. או שאתה נלחם בזה, ומנסה לקשור ולכלוא את הדבר המתוק, להרוג אותו לפני זמנו, או שאתה מקבל את זה, וזה גורם לכל רגע של אהבה להיות יותר אינטנסיבי.
“ובכן, מה למדת?” שאלה הכוהנת הזקנה. הם ישבו בגן, מעל שולחן עמוס עם ארוחת צהריים שופעת. הוא היה רעב שוב, גופו זקוק נואשות לאנרגיה כדי לפצות על כל מה שהוציא.
הוא הביט בעיניה והבין בהלם שגם היא הייתה אדם אמיתי. היו לה מחשבות ורגשות ושיפוטים שהוא לעולם לא יידע.
הוא חייך ומשך בכתפיו. הוא לא יכול היה להתחיל לענות על שאלתה, לשים את כל מה שחווה במילים מועטות בלבד.
“עכשיו כשעברת את זה, האם אתה חושב שהחוויה תוסיף לאחיך החיילים?” היא שאלה.
הוא הביט עליה בחיוך ארוך, איטי, יודע.
“הצבא שיודע את הדבר הזה, הם לא צריכים נשק אחר.”