היום בבוקר, בדרך חזרה מהבית העגול, בית הספר (אם אפשר עדיין לקרוא לזה כך, אין שם ספרים, חוץ מאלו בפינת הקריאה שהילדים מבקרים בה לעתים רחוקות. ובואו, מי מאיתנו היום עדיין קורא ספרים…?) שבני הולך אליו. חשבתי על ההבדל בינינו לבין הנאצים.על כך שיש הבדל. שהמטרה שלנו איננה השמדה של הפלסטינים, אלא העלמה שלהם מהמרחב. המרחב הקטן "שלנו" שניתן לסבא של סבא שלנו (שהוא גם סבא של סבא שלהם לטענתם), על ידי אבינו שבשמיים (נכון, אותו אבא, בשם אחר).
המניע שלנו הוא שנאה ופחד שקשורים לעשרות שנים של אלימות, מלחמות, טילים, פיגועים, חוסר אמון, וזעם, וגם טראומה בין דורית שנמשכה מאות שנים באירופה, והגיעה לשיאה בזמן השואה. ואילו הנאצים פעלו מתוך תחושת תיעוב ובוז, קרת רוח בגרמניותה.
אך יש גם מן המשותף לנו ולנאצים. שנינו חשים עליונות, בין אם זו עליונות תרבותית דתית (היהודים כעם הנבחר, המערב המשכיל לעומת האיסלם הפרימיטיבי והאלים), ובין אם זו ממש עליונות הגזע (הארים כגזע עליון, הערבים/ היהודים כסוג של גזע ברברי ונחות), וביטול האנושיות של האחר, תוך איפשור ואשרור פנימי (אין לנו ברירה, הם כאלה, אין חפים מפשע, ניסינו בדרכי שלום, זה המזרח התיכון) של דיכוי בלתי פוסק של אנשים, שלילת זכויותיהם, ועד פגיעה בגופם ורציחתם באופן המוני וחסר הבחנה.
למי קראת נאצי?
הביטוי נאצי הפך להיות שגור למדי בקרב כולם. החמאס הפכו להיות הנאצים החדשים. עבור חמאס וחלק מהמערב הציונים הם הנאצים. יש כאלו שמשווים את ביבי וטראמפ להיטלר. אחרים קוראים לשמאלנים נאצים. כולנו נאצים מסתבר. וזה נכון…
"ביחס לבעלי החיים, כל בני האדם הם נאצים וכל יום הוא טרבלינקה", כתב הסופר הנודע זוכה פרס הנובל יצחק בשביס זינגר ב"כותב המכתבים" מ-1978 וממשיך "כל שאר היצורים לא נוצרו אלא כדי לספק לו מזון, עורות ופרוות; הם ערוכים לשימושו, והוא רשאי לענותם ולהשמידם ככל שיחפוץ".
הבנאליות של הרוע
במאמרה המכונן "הבנאליות של הרוע" חנה ארנדט מתארת את אדולף אייכמן כבירוקרט שעשה את עבודתו. לא כמפלצת. בראיון לוואלה שנעשה לרגל 50 שנה למשפט אייכמן, מספר גבריאל בך, מי שהיה התובע במשפט של אדולף אייכמן, על כך שרודולף הס, מפקד מחנה ההשמדה באושוויץ, כתב בספר שלו שהיו פעמים רבות שהם הרגו אלף ילדים יהודים ביום. הוא סיפר כיצד הילדים כרעו ברך והתחננו לנאצים שיצילו אותם. הס כתב כמה קשה זה היה לו אבל שלאחר ששוחח עם אייכמן, הוא תמיד התבייש בחולשה שלו. הס כתב שאייכמן הסביר לו שדווקא את הילדים צריך להרוג קודם, משום שאין שום הגיון בכך שהורגים דור של מבוגרים ומשאירים בחיים דור של נוקמים אפשריים, שיכולים אחר כל להקים את הגזע הזה מחדש.
ישראל לא הורגת אלף ילדים ביום. רק 20 אלף בשנתיים לפי הנתונים "הרשמיים" (והלא אמינים לטענת המסבירים הישראלים משום שהם נתונים שמספק חמאס. גם לא מדובר בילדים אלא בקטינים, חלקם בני נוער, יתכן שאפילו לוחמים של חמאס).
ועדיין מי שמסתכל על התמונות והסרטונים, שמשודרים בלייב מעזה, וכל העולם רואה – בעוד ישראל מתנקשת בעיתונאים, מצנזרת מראות בערוצי החדשות הרשמיים, וטוענת לפייק ולחוסר אמינות לכל ילד קטוע איברים או עם כדור צלף בגולגלתו – לא יכול שלא להיות מזועזע עד עמקי נשמתו ולקבל בחילה בכל תאי גופו.
ועם זאת, רבים לא. מעדיפים שלא לראות, ומספרים סיפור על למה זה לא נכון או פשוט משהו הכרחי בגלל מה "שעשו לנו". ושהמוות בעזה נותן להם תחושת בטחון.
זו גם בנאליות של הרוע. זו גם דרך להמשיך את מצעד ההרג. ולא כמו במקרה של אייכמן שאמר זאת במפורש, שעדיף שלא יישארו צאצאים שירצו לנקום, כאן יישארו הרבה שירצו לנקום. בעזה, ומחוצה לה, ובעולם כולו.
לכן יש פה גם את שאלת הנקמה, ושאלת הסכסוך, ומעגל הדמים.כי הרבה ממה שמניע אותנו הוא הפחד. מה יקרה כאשר נניח את נשקנו? מה יקרה כאשר נסכים לחיות כשווים?וזו באמת מחשבה מטרידה. משום שבמזרח התיכון, ובעולם כולו, החזק שולט, מי שבידיו הכסף, ההשפעה, וגם כלי הנשק המעקב והשליטה החזקים והמתוחכמים ביותר.
וזאת השאלה האמיתית בעיניי. לא רק איך להפסיק את הטבח בעזה, שיכול להיפסק מחר, ברגע שמדינות העולם יפסיקו לתמוך בכך על ידי קניית נשק ישראלי ואספקת נשק לישראל, אלא איך אנו משתחררים מתפיסת עולם שרואה באחר, אחר שעליי לפחד ממנו. להשתחרר מתפיסת עולם של מלחמת כל בכל, שסופה ידוע מראש והוא השמדה עצמית.
איך אנחנו משתחררים מהנאצי שבתוכנו, שרוצה להרגיש בשליטה – על ידי הסרת האיום, על ידי העלמתו של האחר, בין אם בגירוש, בכליאה, או בקבירתו בחיים תחת ביתו שהופגז?
בעיניי, (ואולי זה בגלל שבשנים האחרונות אני עובד עם ילדי גן), הנאצי הזה הוא בסך הכל ילד, שרוצה להרגיש נאהב, מוצלח, חזק, בטוח, נראה, ייחודי ובעל השפעה. וזה ממש בסדר. הדרך לשם לא עוברת דרך השמדת האחר. היא גם לא עוברת דרך הכחדת הנאצי שבתוכי. היא עוברת דרך חמלה, דרך פעולה, דרך הצבת גבול, אוהבת.
לדמיין
בסרט התיעודי "השיבה מהפלנטה האחרת" על דמותו של הסופר יחיאל די-נור, הידוע יותר בשם ק. צטניק, ששרד את מחנה אושוויץ. בסרט יש תיעוד של עדותו במשפט אייכמן, ולפתע יש שם רגע שבו הוא כאילו חוזר למחנה, הוא מתאר בזמן אמת את מה שהוא חווה. החלל כולו מחושמל, ואחרי כמה רגעים הוא מתעלף. זה קטע חזק ומצמרר, שמצליח להעביר את הטראומה ואת גודל הזוועה.
לעתים אני מנסה לדמיין איך זה להיות ילד בעזה, שכל גופי רועד מהפחד של ההפצצות. לא לדעת לאן נלך, איפה נאכל, מי ימות מחר, ומתי כל זה ייגמר….
לעתים אני מנסה לדמיין איך זה להיות בשבי, בתוך המנהרות, ללא אוויר לנשימה, מעלי מתרחשות הפצצות וקרבות, ולי אין מושג איזה יום היום, איך ומתי אמות, ומתי כל זה ייגמר…
לעתים אני מנסה לדמיין איך זה להיות חייל בעזה. יורה לכל כיוון שממנו אני שומע רעש, כי אולי זה מחבל מציב לי מלכודת. לא יודע בדיוק מה אני עושה, לא יודע מאיפה יבוא המטען, לא יודע אם אחזור מכאן, ומתי כל זה ייגמר…
כאשר אנו מותקפים מכל עבר באמירות שנאה, בידיעות של מוות, ובפרשנויות נאציות, קשה לדמיין איך זה ייגמר.
אולי במקום לחיות בתוך סטאלג של יחסי שליטה סדיסטים, זה ייפתר באמצעות אורגיה אחת גדולה, שתערבב את הכל, ותבלבל את כולם. לא אורגיה של גופות ודם, אורגיה של אהבה ושל חיבור ושל הסכמה, להכיר בפשעים של כולנו, להכיר בנאצים שבתוכנו ולעשות איתם אהבה.
עד אז נמשיך לחיות בפחד, ולחזות בזוועה המתהווה לנגד עינינו, ולחבק את הנאצי שבתוכנו.
אם נרצה…
זאת מציאות מאוד קשה. ובאמת אף אחד לא יודע מתי התקופה הזאת תיגמר.