"הי ארני, אנחנו בתל-אביב, יש שריפה גדולה בנטף ופינו את כל הישוב, אנחנו יכולים לבוא להיות אצלך כמה שעות?" זאת ההודעה שקיבלתי מחברה ביום רביעי. כמובן שעניתי בחיוב, שמחתי על הביקור שלה עם בן-זוגה והתינוק שרק נולד. מיד גם רצתי למחשב להתעדכן במה שקורה. אבל אתרי חדשות עושים מה שהם בעיקר טובים בו – לזרוע פאניקה, ופחות לספק מידע מהימן ושוטף על המתרחש.

לקח בערך יומיים עד שהתחילו השמועות/חדשות על הצתות, ככל הנראה של ערבים. לקח בערך עוד חצי שעה עד שהתחילו השערות על ספין של נתניהו כדי להתחמק מפרשת הצוללות שמרחפת מעל ראשו. אחרי עוד כמה שעות התחילו עוד ועוד קריאות – על כך שמתנחלים מציתים שריפות כל הזמן אך אף פעם לא נעצרים (מה שאכן קורה), על שינויי האקלים, על בעלי החיים שנשרפים, על הסופרטנקר שהובא שלא לצורך, על מערך הכיבוי שלא טופל כראוי אחרי השריפה בכרמל, וגם על הסולידריות של אנשים שהביאו חפצים לעיריית חיפה, ועל המוכנות של אנשים לפתוח את ביתם עבור מי שאינם יכולים לחזור לביתם.

כל-כך הרבה נקודות מבט, על אירוע אחד, כל אחד רואה זאת בדרכו, כל אחד מכניס לתוך הסיטואציה את הדעות והאמונות שלו. אם יש משהו שראיתי, ואני רואה זאת גם על עצמי, זה שיש לנו נטייה לחפש אחראים ואשמים. אנחנו מאוד רגילים לכך שצריך להיות אחראי (שהוא לא אנחנו), שיש את מי להאשים (שהוא לא אנחנו). ניתן לראות את זה היטב בפייסבוק ובחדשות, וביתר שאת בזמן משבר ומלחמה. הספינים של התקשורת מקבלים תגובה בצורת ספינים חוזרים שמציגים את הציניות והניצול שנעשים בשימוש של אנשים כואבים, פצועים, מתים, כדי ללבות שנאה, בורות, וצדקנות. אבל מה שחסר בתוך השיח הזה, השיח הפוליטי, הצדקני, העובדתי לכאורה, זה הלב.

שכחנו איך לשוחח מהלב, איך להסתכל על המקרה ולראות איך אנחנו מרגישים לגביו. וכן, יש מקום לשאול למה זה קרה, ומה היינו יכולים לעשות יותר טוב, אבל רגע להיות עם מה שקורה ועם עצמנו. עם הכעס, עם העצב, עם הפחד. לראות אותו בתוכנו, מזדחל, משתקע, מאבן.

בשנים האחרונות אני מתרגל שפה שנקראת "תקשורת מקרבת". מדובר בשפה שפיתח איש מקסים ומופלא בשם מרשל רוזנברג, ומשתמשים בה בכל העולם כדי לגשר על סכסוכים – אישיים, וגם פוליטיים וחברתיים – וכדי ליצור יותר קירבה בין אנשים שאינם בהכרח מסכימים בדעותיהם. השפה מכוונת אותנו לשוחח דרך הצרכים והרגשות שלנו, משום שהצרכים והרגשות שלנו הם אוניברסליים וקיימים אצל כל אדם (גם אם לעתים נראה לנו שהאדם שמולנו הוא חסר רגשות, כלומר פסיכופת). כאשר  אנו לומדים להשתמש בשפה הזו אנחנו גם יותר פתוחים להקשיב לאחר, וגם מאפשרים הקשבה כלפינו.

השריפות שקרו, שעוד יקרו, יחד עם עוד אסונות שעשויים להתרגש עלינו בשנים ובעשורים הקרובים, מזמינים אותנו להתקרב, להיפתח, להתאחד. האש אינה מבדילה בין ערבי ליהודי, בין אדם לפרה, בין חורש ים תיכוני לאורנים של קק"ל. היא שורפת ומאכלת כל מה שעובר בדרכה, ורק דרך שיתוף פעולה אנחנו יכולים להתמודד איתה. אבל איך נשתף פעולה אם אנחנו רואים אחד את השני דרך זהויות ודעות והבניות חברתיות? איך המתנחלת והשמאלנית ישתפו ביניהן פעולה? איך הכבאים הישראלים והפלסטינים ימצאו דרך לשתף פעולה? האם חייב להיות לנו אינטרס משותף?

הלב שלנו קורא לנו למצוא את המכנה המשותף, את הרגש האנושי הפשוט, להתגבר על השיפוט ועל חוסר ההסכמה, להביט מעבר לנסיונות לסכסך ולמצוא אשמה, ולהגיע למקום של צדק דרך עבודה עם הלב, דרך חמלה, נדיבות, נתינה. כאיש אחד בלב אחד. לכולנו יש לב, בכולנו אש בוערת. הגיעה העת לשים את הלב שלנו במרכז. לחיות את האהבה.

בתוך הלב נמצא חור שחור
ריק ששואב לתוכו את הכל
מנסים למלא את החלל בדברים
בגדים ומכוניות וציורים וסמים
אבל הריק רק שואב ושואב
לעולם לא מתמלא
האם החור השחור לעולם יישאר?
אם נצלול פנימה לתוך המעמקים
ונשהה שם בשחור לכמה רגעים
נחווה את אי הנחת את הלחץ את הפחד
נרגיש את החיים במלואם
יפים וכעורים קסומים ואכזריים
אולי כבר לא נרגיש צורך למלא את החלל
נצוף בתוכו בלי לנסות לאחוז
נרגיש את הנועם נחווה את הכאב
וכך הריק והכל האין והיש
יתקיימו בהרמוניה
ילבו את האש
אש התמיד שבקרבנו בוערת
מתוך הריק היא יוצאת
אותנו שורפת בלהבה של אהבה
לעפר ואפר נשוב בשלווה