אחד המשפטים שהכי מעוררים אצלי התנגדות זה המשפט – אין מה לעשות! ככה זה!

אין מה לעשות, אי אפשר לשנות את העולם. אין מה לעשות, מלחמות תמיד היו. אין מה לעשות, חייבים כסף. אין מה לעשות, יש ילדים שצריכים רטלין. אין מה לעשות, גברים תמיד יטרידו נשים. אין מה לעשות, גם אריות אוכלות איילות. אין מה לעשות…

אני שומע את זה מההורים שלי, אני שומע את זה מחברים, אני אפילו שומע את עצמי אומר את זה לפעמים.

אז מה בכלל יש לעשות?

כפי שחלקכם יודעים, השנה התחלתי ללמד פריזבי בבית-ספר יסודי ממלכתי. המנהלת שם עושה שיעורי בחירה שבועיים לתלמידים, והיא החליטה שאחד משיעורי הבחירה יהיה פריזבי. למה? לא יודע. בתחילת השנה קיבלתי טלפון, דרך חברה שמלמדת באותו בית ספר שיעור בחירה בתאטרון, והסכמתי לבוא לנסות. אחרי משא ומתן קצר, הגענו להסכמה שאני אבוא עם חבר, עומר, שנינו בעלי נסיון הדרכה וחינוך בלתי פורמלי, הוא בתור מדריך ורכז שבט בצופים, אני מדריך כדורסל, ונלמד שבוע-שבוע.

אחרי חודש וחצי של שיעורים נפרדים, גילינו שאנחנו די חסרי אונים למול התלמידים. מתקשים להסביר להם תרגילים, לא מצליחים לגרום להם להתרכז במשחק ולוותר על הריבים, מתעסקים הרבה במשמעת במקום בלימוד, ובעיקר שאנחנו לא נהנים. והרי אחת הסיבות שאנחנו מלמדים פריזבי זה כי אנחנו נהנים מהמשחק הזה, ורוצים להעביר אותו לאחרים. הבנו שמשהו לא בסדר…

ישבנו ביחד וקיבלנו החלטה שלפחות לתקופה הקרובה אנחנו באים ללמד ביחד. בכל פעם אחד מאיתנו מתעסק ב”משמעת” ונותן תשומת לב לילדים שלא מתחברים למשחק, או שמתחילים לריב, או “מפריעים”, והשני מלמד תרגילים, ועוזר לאלו שרוצים לשחק וללמוד. במקום לנסות ללמד את הילדים תרגילים וזריקות אנחנו נותנים להם לשחק ולטעות. במקום להעמיד אותם בשורות, אנחנו ממציאים ביחד איתם משחקים כמו לקלוע לסל או לשער. ותוך כדי אנחנו שמים להם גבולות: לא להרביץ בזמן השיעור – בהפסקה אפשר בצורה חברית, לא לשחק על מתקנים שהם יכולים ליפול מהם  – הם באחריותנו, ואנחנו לא רוצים שהם ייפגעו ואז אנחנו נסתבך עם ההורים, ולא להפריע לילדים אחרים, אם רוצים אפשר לעשות משהו אחר בצד. אנחנו מסבירים שהכללים האלו נועדו כדי שלכולנו יהיה נעים, גם לנו, כי גם אנחנו חשובים, ואנחנו אומרים להם שאם יש להם רעיון אחר שיכול לעבוד אז שיגידו לנו. אנחנו בעצם מעודדים אותם לקחת אחריות על המעשים שלהם.

את ההשראה לפעול כך קיבלתי משני ספרים שקראתי לאחרונה – אחד זה “החופש ללמוד” של קרל רוג’רס, והשני זה “עץ היוגה” של איינגאר. בשניהם הם מדברים על גבולות ומשמעת אצל ילדים, על הדרך לרתום את הסקרנות והמשחקיות הטבעית של הילדים ולא לנסות לאלף אותה. וגם על הצורך לתת לילדים את האחריות למעשיהם, במקום להגיד להם “ככה זה – אין מה לעשות”. מאז שהתחלנו לבוא ללמד יחדיו אנחנו נהנים יותר (ומרוויחים פחות), לומדים יותר (וצועקים פחות), ומרגישים את השינוי גם אצל הילדים, שבשיעור האחרון פשוט לא רצו ללכת. זכינו ללמד מקצוע שלא הרבה אנשים זוכים ללמד, וזכינו לחופש לעשות זאת בדרך שאנחנו רואים לנכון כמעט ללא אילוצים של ציונים ותכנית לימודים. וככה לדעתי צריכים להיות לימודים. וזה אחד הדברים שכן אפשר לעשות, ושייקח עוד שנים רבות לשנות.

למרות ההצלחות הנוכחיות, עדיין קרו מקרים שבהם אמרנו לילד שהוא לא יכול להמשיך לשחק, או שצעקנו, או שאפילו לקחנו לחדר המנהלת ילד שהיה כל-כך נסער שלא היינו מסוגלים להמשיך את השיעור. אני מבין את האילוצים של המבוגרים, של המנהלים, של ההורים, של המורים, של מקבלי ההחלטות. ברור לי שבתוך סד האילוצים של המערכות שיצרנו קשה מאוד לשנות או לפעול כפי שאנחנו מאמינים. אך אני מאמין שבכל מקום יש בחירה, ועם הרבה סבלנות (משהו שאני בהחלט צריך לעבוד עליו), יצירתיות ואהבה אפשר למצוא דרכים להתמודד עם תופעות שונות של ילדים.

אחרי אחד השיעורים שאלנו את המנהלת על ילדים שלוקחים רטלין, והיא אמרה שיש כמה שלוקחים, ושזה עוזר להם, כי אחרת הם לא מסוגלים להתרכז, ונשארים מאחור ומרגישים מתוסכלים. אני מאוד מבין את התחושה הזו, על אף שאני תמיד הייתי תלמיד יחסית “מתקדם” שהצליח והבין, ועדיין אני חושב שאין סיבה לסמם ילדים כדי שירגישו טוב עם עצמם, ושיש דרך אחרת לעזור להם, שקשורה יותר בתפיסה שלנו של מהו חינוך, ולא בכך שהם ירגישו שהם מצליחים לעמוד באיזשהו רף ששמו אנשים במשרד החינוך ואמור להתאים לכל הילדים. החינוך בארץ מפותח – יש חינוך דמוקרטי וחינוך אנתרופוסופי ובתי ספר מבוססי פרויקטים. ועדיין יש שינוי גדול לעשות, והעולם של היום שונה מהעולם של הורינו כמו “ימי הביניים לעומת הרנסנס” כמו שתיאר זאת חברי פלג בראיון שערכתי איתו לפני שבוע.

והרי כל מי שהולך לחינוך בתוכו מאמין ש “יש מה לעשות” אחרת הוא לא היה טורח. הלא כך?

מה בעצם באנו לעשות?

אחרי שיעור הפריזבי אני נוסע לצד השני של הארץ, למרכז אקומי שבצומת אלמוג (צפון ים המלח, על כביש 1), מרכז למפגשים של ישראלים ופלסטינים ובינלאומיים שאני חלק מהצוות הפעיל בו בשנים האחרונות. המרכז ממוקם על שטח חקלאי שבבעלות תושב ההתנחלות ורד-יריחו, ולכן המרכז נחשב כהתנחלות בפני עצמו (נושא שהוא רגיש ובעייתי לכל הנוגעים בדבר). במרכז פעילים וחיים ישראלים, פלסטינים ובינלאומיים אשר רוצים ליצור מפגשים ולימוד משותף של תקשורת מקרבת, לימודי שפה, ואקולוגיה, ולחיות חיי קהילה. מדובר במרכז ייחודי וקטן, אשר מנסה להבין ברמה ההוליסטית מה זה עשיית שלום, משום שברור לכל מי ששם שעשיית שלום אינה רק בחירה בקלפי של מפלגה שאומרת שהיא תומכת בהסכם, ושעשיית שלום קשורה גם ביחס שלנו לאדמה ולבעלי החיים, ביחסים בין המינים, ברב-תרבותיות, בראיית האחר, ובשלום פנימי בתוכי. ואת כל זה אנחנו מנסים לתרגל במרכז באופן יומיומי תוך התמודדות עם מציאות של אלימות ושל דיכוי שמתקיימת מסביבנו וגם בתוכנו כל הזמן.

כחלק מהנסיון שלנו להיות מעורבים בסביבה, התחלנו לפני שנה פרויקט משותף עם לוחמים לשלום, שבו אנחנו בונים גן משחקים לילדים ליד הכפר פסאיל, באזור שנתון להריסות בתים בידי צבא הגנה לישראל. בשנה האחרונה, מאז שהתחלנו לעבוד במקום, התבצעו שלוש הריסות של בתים, ויתכן שעל שום מעורבותנו במקום הוגברו ההריסות, כדי ליצור לחץ על התושבים המקומיים שלא לשתף איתנו פעולה ולא לקבל את “עזרתנו”. ביום חמישי הגענו למקום פעילים מארגונים שונים, הבאנו איתנו בגדים וצעצועים לילדים, והתחלנו לפנות את ההריסות. התושבים המקומיים לא ממש ידעו מה הם רוצים. בעיקר הם רוצים לחיות ושיעזבו אותם לנפשם. התחלנו בפינוי של אדמה מעל היריעות, במיון של יריעות שמישות וקרועות ושל ברזלים עקומים וישרים. עשינו כל מה שיכלנו כדי להרגיש שאנחנו עוזרים. ועדיין האם אנחנו באמת עוזרים?

אחד הפעילים שהגיע, בחור ירושלמי מזרחי, שאינו המתנדב הטיפוסי במקרים כאלו (רובנו אשכנזים – שמאלנים), בא אליי בשלב כלשהו ושאל אותי – “טוב מה עושים עכשיו?” אמרתי לו, לא עושים כלום. הוא ענה לי “מה זה לא עושים כלום? אני יודע ששמאלנים לא עושים כלום, רק מדברים, אבל אני פה, תן לי משהו לעשות”, חייכתי לעצמי ושמחתי על כך שהוא פנה אליי בבקשה שאני אהיה זה שאומר לו מה לעשות (גם בגלל ההכרות הטובה שלי יחסית עם השפה הערבית והיכולת שלי לתקשר עם המקומיים), ועניתי לו שמבחינתי אנחנו כאן בביקור הזדהות, ושאם אין לו אפשרות להתחיל לבנות עכשיו אוהלים חדשים (שכנראה יהרסו שוב בקרוב), אז אין לנו באמת מה לעשות. אין מה לעשות. ככה זה.

כחלק מהיותי אקטיביסט אני מאמין בעשייה. אך עשייה שהיא ממוקדת, שבאה מהלב, שיש בה אי-עשייה, שיש בה הבנה שאנחנו פועלים מבפנים החוצה, ולא רק מנסים לשנות בעולם החיצוני, אלא גם לשנות משהו בתוכנו.

התבוננות

אני ממשיך ואמשיך להגיע לפסאיל ולאקומי, כי אני מאמין שיש מה לעשות. קודם כל להתבונן, ולהיות עד. להרס ולחורבן. לסבל ולעצב. וגם ליופי ולקסם.

אחד הדברים שאני אוהב להתבונן בהם זה התושבים האחרים של המקום. אלו ששקופים יותר אפילו מבני האדם ששקופים לנו. הנמלים המכונפות שיצאו למעוף כלולות אחרי הגשם הראשון שירד. הכלבים, התרנגולות, העזים, החמורים, החלזונות, עצי הדומים, הנמלים, וגם את מעוף הכרוון המצוי (כך גיליתי שקוראים לעוף המופלא הזה):

 

 

 

 

 

 

 

 

חמלה

דבר נוסף שאפשר לעשות הוא לגלות חמלה.

גם לאלו שאנחנו לא מסכימים איתם. גם למפוני עמונה וגוש קטיף. אפילו אם אנו חושבים שהם צריכים להתפנות, עדיין אפשר לגלות חמלה אליהם ואל מה שעובר עליהם. עדיין אפשר להזדהות איתם, ולהבין שבמובן מסוים כולנו מתנחלים (כי גם הבתים של רבים מאיתנו נמצאים על הריסות של בתים ערבים), וגם כי כולנו מבינים בליבנו שלאבד בית זה דבר מאוד לא נעים:

 

 

לעתים, זה נראה שאין מה לעשות, שהגענו למבוי סתום, ושאין לנו איך להשפיע על האחר או על המצב,

אבל תמיד יש לנו אפשרות לבחור איך לראות את הדברים, איך להגיב, ואיך לדבר.

האם לגלות אמפתיה זה עשייה? האם להיות מסוגל לראות את האחר זה עשייה? האם לשנות את עצמנו זה עשייה?

ייתכן, וייתכן שלא.

אני מאמין שאנחנו יכולים להשתנות, ושבכל סיטואציה יש לנו בחירה.

“כי קרוב אליך הדבר מאוד. בפיך ובלבבך לעשותו”, דברים, ל, יד

אם נרצה…