לרגל חג החירות וליל הסגר
כמה סיפורים על חופש ושלילתו, על פלסטינים, נשים, טרנסג'נדרימיות, חיות ושאר זהויות

"כל אחד בחברה חופשיה עם חוקים לא צודקים – מחובתו להפר את החוק" – הנרי דיוויד ת'ורו
הסיפור של סמי
אחד הסיפורים העצובים ששמעתי לאחרונה הוא של חבר שלי סמי. סמי הוא פועל מוכשר, איש טוב לב, איש של כבוד, שעובד 6 ימים בשבוע 52 שבועות בשנה, ומרוויח פחות מ-3000 שקל בחודש שאמורים להספיק לו, לאשתו ולארבעת ילדיו שאותם הוא רואה פעם בשבוע כאשר הוא חוזר לכפר שלו ממקום העבודה המרוחק.
לאחרונה קיבל סמי אישור לעבוד בהתנחלות גדולה, דבר שאיפשר לו לקבל הצעות עבודה פרטיות ולהרוויח עוד כמה מאות שקלים בחודש- הבדל משמעותי מאוד עבורו. מכיוון שאין לו אוטו, הגיע סמי לעבודה עם עובד נוסף (עם אישור) בטרמפ עם חבר, לבית הלקוחה, לקח מדידות והכין את מה שהוא צריך. כאשר סיים, יצאו ברגל הוא והעובד הנוסף שהיה איתו לכיוון הכניסה להתנחלות כדי לתפוס טרמפ או מונית שירות.
בעודם צועדים לעבר הכניסה, עצר אותם השומר של הגן ילדים שלידו עברו ואמר להם להציג לפניו תעודות זהות. סמי שדובר עברית טובה, אמר לו שהם בעלי אישור לעבוד בהתנחלות ורצה להציג לו את האישור. השומר, שהיה עם נשק, לקח את תעודות הזהות, ואמר לסמי להיות בשקט ולעמוד בצד ולא לדבר איתו. סמי זעם מבפנים על הפגיעה בכבודו ובאנושיותו אבל ידע שאין לו מה לעשות.
אחרי כמה דקות ארוכות הגיע איש הבטחון של הישוב – הרבש"ץ – והסתכל על התעודות של סמי וחברו. הוא שאל אותם למה הם צועדים בישוב לבדם ללא ליווי בניגוד לנהלים. סמי הסביר לו שהם בלי רכב והם היו בדרכם מחוץ לישוב כדי לתפוס מונית חזרה. הרבש"ץ אמר לו שזה בניגוד לנהלים ואסור להם ללכת לבדם ללא ליווי של תושב המקום (יהודי). סמי שאל אותו אם גם כאשר הוא יוצא לרחוב כדי לזרוק את הפסולת של העבודה שלו הוא זקוק לליווי והרבש"ץ ענה שכן. הוא ליווה אותם ליציאה והחרים להם את אישורי העבודה. סמי ניסה לפנות למשטרה ולמכרים הרבים שלו באזור, אך עד כה ללא תועלת. אישור העבודה שלו הוחרם.
הסיפור הזה מעלה דמעות בעיניי. כאשר אני שומע את הדיון על האם קיים אפרטהייד או לא בישראל, אני נזכר בסיפורים כאלו ואחרים ותוהה לעצמי כיצד אנו יכולים להיות כל-כך עיוורים וחסרי אנושיות כלפי אנשים, וכמה פחד שוכן בתוכנו בפנים.
להשתחרר מנהלים
הנהלים שסמי לא עמד בהם, הם חלק משורת נהלים ארוכה ומפוזרת שקיימת כלפי פלסטינים ושמאוד קשה למצוא אותה ולדעת אותה, אפילו אם אתה עובד בתוך המערכת עצמה. שמעתי מספר דוגמאות מאוד מוזרות למה שאסור לפלסטינים – עד הסכמי אוסלו היה אסור לפלסטינים לנסוע על אופנועים. אסור לפלסטינים להשתמש בפרוזקטורים ומערכות הגברה שלא באולמות אירועים, אסור לפלסטינים לנסוע על חלק מהכבישים בגדה המערבית, לפני כעשור בוטל צו אלוף אשר אוסר על ישראלים להסיע פלסטינים ברכב ישראלי, כאשר פלסטיני עובד עם ישראלי בהתנחלות, על הישראלי לשאת נשק, ועוד ועוד איסורים ונהלים מורכבים ומסובכים שקשורים בחופש תנועה וחופש בכלל.
בזמן האינתיפאדה הראשונה, אשר זכורה לרוב הציבור הישראלי כאינתיפאדה של זריקת אבנים ובקבוקי תבערה, היו גם מהלכים אזרחיים נרחבים של יצירת תשתיות אזרחיות, וכן פעילות של התנגדות כלכלית כמו מרד המסים בבית-סאחור. חלק מהמרד כלל הקמת רפת פלסטינית, אשר עד אז היתה אסורה. הקמת הרפת גרמה לשלטונות הישראלים לרדוף אחרי הפרות, דבר שהוליד לפני כשנתיים סרט אנימציה דוקומנטרי שמתאר את ההשתלטות של הצבא על הפרות שמאיימות על בטחונה של מדינת ישראל:
מעניין מה חשבו הפרות על כל הסיפור?
הפחד של חנין
השבוע יצא לי להשתתף בסדנת אקרו-יוגה שבה לקחו חלק גם נשים פלסטיניות. ביצענו תרגילים של אקרו יוגה שבהן אחת שוכבת על הרצפה ונושאת את השנייה על רגליה, ומשתתפת שלישית משגיחה כדי שזו שבאוויר לא תיפול. הסדנה כללה גם שיתופים שלנו לגבי איך הרגשנו בתרגילים שדורשים אמון זה בזה ושחרור משליטה. השיתופים של אותם נשים לגבי התחושות שעולה בהן מהפעילות הזו שהיא מאוד לא רגילה עבורן, נגעו מאוד לליבי.
אחת מהן שיתפה שהיא מאוד סומכת על עצמה, אבל לא סומכת על אף אחת אחרת שתוכל באמת להחזיק אותה. שיש תחושה מאוד חזקה שאפשר לסמוך רק על עצמך בחיים, ואי אפשר "לשחרר".
אשה אחרת, נקרא לה חנין, עטופה בחיג'אב, סיפרה על חוסר היכולת שלה לפעול שלא על פי הכללים. עליה לדעת מה הכללים כדי שהיא תוכל להרגיש בטוחה שהיא עושה "מה שצריך". בלעדי אותם כללים היא מרגישה אבודה. בו-זמנית היא סיפרה על הרצון העמוק שלה להשתחרר מאותם כללים, והפחד שלה שאם היא לא תלך לפי הכללים היא תאבד את זהותה, ולא תדע יותר מי היא.
מאוד הזדהתי איתה ונדהמתי מהכנות שלה. הפחד לאבד את עצמנו, הוא אולי הפחד הגדול ביותר שעלינו להשתחרר ממנו. הזהות שלנו היא בו זמנית הבסיס והקרקע שממנה אנו צומחים, אבל היא גם הכלא שלנו, שמשאיר אותנו בתוך גבולות המוכר, ולא מאפשרת לנו לגלות מי אנחנו באמת כאשר אנו נותנים לעצמנו דרור וכנפיים להיות מה שבאמת חבוי בתוכנו.
נזכרתי בסרט ווג'דה שבו נערה סעודית צעירה רוצה לרכב על אופניים. החברה הסעודית אוסרת עליה לעשות זאת, אבל היא מוצאת דרכים ערמומיות ללמוד מחבר שלה. נשים מדוכאות כיום בצורות כל-כך רבות, ולרכב על אופניים או פשוט האפשרות להסתובב לבד ברחוב הוא לא משהו מובן מאליו בעולם שאנו חיים בו.
אני אומר תודה בכל פעם שאני עולה על אופניים, והלוואי ויכולתי לאפשר לעוד ועוד אנשים לרכב על אופניים ולהרגיש את תחושת החופש שבאה, כאשר יוצאים מקופסת המתכת המזדחלת בפקק, ועוברים להרגיש את הרוח ואת הגוף ואת האיזון הטבעי שברכיבה על אופניים. מוזמנים לפנות אליי כל מי שרוצה שיעור רכיבה 🙂
דימוי עצמי
השחרור מזהות הוא גם שחרור מהדימוי העצמי, מאיך אנשים תופסים אותי. אחת הזהויות שהכי קשה לנו להשתחרר מהן היא הזהות המגדרית – גבר ואשה, ואיך אני אמור להראות, להתנהג, להיות בהתאם לכך.
אני יודע זאת על עצמי, וגם כותב על כך. לעתים אני נראה לעצמי רזה מדי ולכן לא גברי מספיק. לעתים אני ילדי או נשי. לעתים דווקא הגברי שבי מפחיד נשים או גברים אחרים מלהתקרב ולגעת. משהו קשוח שמגן על עצמי מפני קירבה.
בשיחה שהייתי בה לפני שבוע עם אוהד אזרחי, שמאן מיני שהיה בעברו רב, הוא דיבר על כך שרוב המלחמות והמאבקים שמתקיימים כרגע בעולם ובהסטוריה האנושית בכללותה הם מאבקים שמקורם בצד זכרי לא מפותח שמרגיש מאוים מהצד הנקבי. המאבקים האלו לרוב מנוהלים על ידי גברים, אך גם נשים לוקחות בהן חלק. והמאבק הזה הוא בעיקרו פנימי, והביטוי החיצוני שלו הוא מה שאנחנו רואים כיום בסוריה, סודאן, אפגניסטן, ניגריה, אוקראינה, מכסיקו, ברזיל, ארצות הברית, סין, ישראל-פלסטין, ובכל מקום אחר שבו קיים דיכוי קשה כלפי מיעוטים, חלשים וכאמור – נשים.
מי שמצליח לשחרר אותנו מעט מעולם הדימויים הזה הוא אפק – טרנסג'נדר מקסים שפגשתי לפני שנתיים, שהוציא לאור לאחרונה סדרה מאלפת (בקטע משחרר כאילו…) שנקראת – על הרצף. עד כה ראיתי רק את הפרק הראשון, שבו הוא עצמו מופיע, אבל מומלץ מאוד לכל מי שמעניין אותו נושא המיניות והמגדר (כאילו כולם):
לחזור בסוף תמיד להתחלה
לרגל חמישים שנות שליטה צבאית בגדה המערבית ובעזה, הוציאו קבוצה של רבנים ואנשי רוח את הגדת היובל, בעריכת תומר פרסיקו, אשר מביאה פרשנויות לטקסטים של ההגדה. על הגדת – " רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר, כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלּוּ הֵן, פֶּסַח, מַצָּה, וּמָרוֹר." – כותבת אווה אילוז בהגדת היובל:
"בקריאת ההגדה אנו מגלים שתבוסת המצרים היא אירוע מינורי בסיפור גדול הרבה יותר. מה שתופס את מרכז הבמה הוא הגילוי המוסרי והפוליטי של בני ישראל: הם מסוגלים לקבל ולאמץ את התורה, הם מסוגלים להיות 'קדושים', לכונן מערכת יחסים אם אלוהים – רק כאשר הם זוכים בחירות ומתוודעים לה. התגלית הזו לעולם אינה יכולה להיות פרטית או פרטיקולרית. מרגע שמתנסים בחירות היא מציבה את עצמה כציווי אוניברסלי. בכל מקום בעולם נזכרו עבדים בדבריו השקטים של משה: "שלח את עמי". ההגדה היא אפוא סיפור גילויה של זהות מוסרית, פרטית ואוניברסלית בעת ובעונה אחת, שיכולה להוות את המצע לכל זהות דתית שתבוא אחריה.
אולם לטקסט הזה ייחודיות נוספת: אין זה רק סיפור. ההגדה מבקשת להיות שחזור של זכרון חי. אולם למה לזכור? למה לא פשוט לחגוג את החירות? זאת משום שהחירות עלולה להביא איתה את את כבלי השכחה. החירות עלולה לעשות אותנו ליהירים. החירות יסודית כל-כך שברגע שהשתחררנו אנו יכולים בקלות לשכוח מה פירושו של שעבוד, כיצד ניתן להיעצר במחסומים, לראות את אדמותיך נגזלות ומוחרמות, לחזות בבתי משפט המצדדים בחזק ולא בצודק, להיות משולל אישור לעבוד או לנוע. אכן החירות יכולה להביא ליוהרה ולשכחה.
לזכור את המתנה הגדולה שהאל נתן לבני ישראל פירושו לזכור שאסור לנו לעולם להפוך לבוני פירמידות, מכורים לעוצמה, חסרי רגישות לבכיים וסבלם השקט של בני אדם אחרים החיים בקרבנו."
אם נרצה…
מתסכל, מרגש, מעורר. תוהה לגבי הגבול הזה שבין להתרכז בסביבה המיידית שלי, בחיי והתפתחותי ה"אישיים", לבין להפתח לסבלם וחייהם של אחרים, אלה שאינם קשורים אליי בקשר חברי/משפחתי. כרגע, נדמה לי שהייתי רוצה למצוא את הדברים שאני אוהב לעשות ומעוניין לעשות בחיי האישיים, ודרכם להשפיע ולהפתח לחייהם של אחרים. תודה ארני!
תוהה למה אתה מתכוון?
אני יודע שאתה כבר עושה זאת בעבודה שלך עם בני נוער ועם פגועי נפש (או מוגבלים שכלית… שכחתי וגם השמות מבלבלים קצת).
אני גם בעד לעשות מה שאוהבים. אין לי איך לעזור לסמי או לחנין, אני רק יכול להיות חופשי בעצמי וגם לזכור שהחופש שיש לי אינו אמיתי כל עוד הם לא חופשיים.
לרכב על אופנים זו דוגמא לחופש – חברתי, תרבותי, סביבתי, תודעתי, בריאותי – ולכן אני רוצה לתמוך בעוד אנשים להיות מסוגלים לייצר את החופש הזה לעצמם.
אין בעיניי הבדל בין האישי לחברתי. בכל מקום אנו יכולים להשפיע.