תייר בניכר

חזרתי לפני כמה ימים משלושה שבועות בקרואטיה.
זו היתה הפעם הראשונה שטסתי לחו"ל מזה שש שנים.
היו לי הרבה הצעות לטוס לחו"ל לפני זה אבל עד עכשיו סירבתי.

הפעם החלטתי להענות להזמנה, משום שזו היתה הזמנה מאבא שלי לשייט משפחתי לכבוד יום-הולדתו ה-70. מה שנקרא, הצעה שאי אפשר לסרב לה.

בהתחלה עוד בדקתי אפשרויות להגיע לקרואטיה דרך הים והיבשה במקום לטוס, אבל לבסוף החלטתי שהזמן, הכסף, והמאמץ שזה דורש, גדולים עליי כרגע, והתפשרתי על עקרונותיי וטסתי יחד עם הוריי, אחי, אחותי ובעלה, וזוגתי טליה.

הטיסה עצמה היתה מפחידה. למרות שטסתי מאות פעמים בחיל-האוויר, וגם עשרות פעמים לחו"ל בעבר, הטיסות תמיד קצת הפחידו אותי, והפעם במיוחד. התחושה של להיות בתוך חתיכת מתכת שמשייטת לה בגובה עשרים אלף רגל היא די הזויה. שרתי "שיר למעלות" החזקתי חזק ונשמתי.

החופשה המשפחתית היתה חלומית. ערוץ החיים הטובים מבית יאיר וחוה שומר הפקות. יאכטה קטמרן, עם ארבעה תאי שינה זוגיים עבורנו, ועוד תא קטן לדומו הסקיפר החביב שהיה איתנו, פינת ישיבה אחורית, פנימית וקדמית, מטבח מפנק, רשת ישיבה קדמית (שהפכה לפינת השיזוף של טליה), סאפ מתנפח לשעות הפנאי, ודינגי (סירת מנוע קטנה) לירידה מהסירה במקומות שאי אפשר להגיע לחוף עם היאכטה.

ההפלגה היתה רגועה, שעתיים עד ארבע ביום, מפרצים קסומים, כפרים ועייירות קטנים, ברים ומסעדות, יערות אורנים. ישנים על הסירה, וגם אוכלים עליה בוקר וצהרים, ובערב יוצאים לאיזה מסעדה. הים היה חלק למדי, כמעט בלי רוח, (את אבא יאיר זה קצת איכזב כי לא הפלגנו כמעט עם מפרשים), ומזג אוויר שמשי וחמים. גן-עדן. כל הצרות נשכחות.

ההפלגה יוצרת שקט מבורך, אבל בפנים עדיין משהו גועש וחסר נחת:

הים הכחול הים הגדול
הים השקט הכל-יכול

לשוט זה פשוט
על פני הימים
שבאים וחולפים
וחולפים ובאים
תחת שמיים תכולים

עוצרים בנמל
אוכלים ושובעים
מטיילים ושותים
אל הים אנו שבים

אל האופק נפליג
לעולם לא נשיג
השלווה היא נמצאת
במעמקים

 

 

ציפיות זה לכריות

כר וכרית יוצאים לדייט. הדייט הולך נהדר, שניהם מאוד מחבבים זה את זו ובסוף הערב הכר שואל את הכרית אם היא רוצה להיכננס אליו ל"כוס משקה", הכרית נענית בחיוך, ואז  שואלת אותו – "ותגיד, יש לך אמצעי הגנה?" אז הכר עונה לה – "למה ציפית?"….

 

זה היה הזמן שבו בילינו הכי הרבה זמן ביחד כמשפחה מאז טיול משפחתי בארצות הברית ב-1983 כשהייתי בן שנתיים. את הטיול ההוא אני לא זוכר, רק מהתמונות. את הטיול הזה אני לא אשכח.

הבילוי המשפחתי הוא לא מובן מאליו. למזלנו (לא לדעת הוריי) עוד אין לנו ילדים (למרות שבקרוב תהיה לאחותי ילדה, שיהיה במזל…), אז יכלנו להיות ביחד על הסיפון בנוחות יחסית. מעט החיכוכים שהיו בינינו עברו די מהר, ובמקרה הכי גרוע זרקנו מישהו למים… סתם… עברנו לצד השני של הסירה. וכך העברנו שבוע ימים בנעימים, בשבץ נא ומשחקי קלפים, ארוחות, חתירה בסאפ, טיולים בכפרים ומקרה אחד של כמעט תאונת שקשוקה שהסתיים בשלום בעזרת התושיה והסבלנות של אבא יאיר.

 

 

 

שמתי לב שהחיכוכים שכן היו לנו, נובעים מציפיות שיש לנו אחד כלפי השני, פנטזיות על איך אמורה חוויה משפחתית להראות, מתי אמורה להיות ארוחת בוקר, כמה זמן אמורים להפליג, או כל מיני דברים אחרים שאמורים לקרות. ולכן גם בהפלגה, כמו בחיים, יש חיכוכים. והדבר הכי פשוט ומתבקש זה לדבר על הדברים. כשלא דיברנו עליהם אז היו היו כאלו שנעלבו, התעצבנו או התמרמרו, והיו כאלו שנשארו להשתזף על הסיפון 🙂

באופן כללי בחיים, טוב שנוריד ציפיות, או לפחות שנבין שאלו רק "אמצעי הגנה", משהו שנותן לנו מושג "למה לצפות", אבל שלא נתאכזב אם הציפיות האלו לא מתממשות, או יותר נכון שנהיה פתוחים להפתעות ושינויים, כי אלו טבעם של החיים.

 

להיות תייר

 

 

גם במהלך ההפלגה כאשר ירדנו לעיירות והסתובבנו וגם בהמשך הטיול שלנו היו לי רגשות מעורבים לגבי היותי תייר. מצד אחד זה מאוד נחמד להיות בניכר, להיות לא מוכר, לא להיות חייב לאף אחד, להיות מוזר, ממקום רחוק ואקזוטי כמו ישראל, לשבת ולהתבונן בתרבות המקומית, להאזין לקרואטית, ולהיות מסוגל לרכל על המקומיים מבלי שיבינו.

מצד שני חוויית התיירות היא חוויה צרכנית מטבעה. אתה בא לצרוך חוויה, תרבות, מאכלים ומנהגים, חלקם מקומיים, רובם כבר הפכו למסחריים וגלובליים כמו בכל עיר אחרת בעולם. וצרכנות היא לא רעה בפני עצמה, אבל היום כאשר הצרכנות הפכה לצרכנות יתר, זו בעיה.

"העולם המודרני החל ביום בו הטבע הפך לנוף"

גם את הטבע אנחנו צורכים. כך הייתה ההרגשה בפארקים הלאומיים של קרואטיה – מפלי קרקה, ואגמי פלטביציה. טבע יפה ומרהיב, אך כזה שבו עליך ללכת בשבילים המסומנים, לראות ולא לגעת. הרעיון של לשמור על הטבע, גם הוא יוצא מנקודת הנחה שאנחנו בני-האדם הורסים את הטבע. מה שנכון כיום, אך רק משום שאנחנו רואים את עצמנו כנפרדים ממנו.

 

מפלי קרקה. מותר לשחות עד הקו של המצופים

הולכים על המסלול עוצרים ומצטלמים

אגמי פלטביציה. אחד המקומות היפים

 

רק על הקווים. שגם הם יפים

 

כולם עם מצלמות. צורכים את הטבע. גם אנחנו

 

הייתי חייב… המים קפואים ומרעננים

 

חוויה מקומית

כדי  לחוות חוויה שהיא לא לגמרי צרכנית, יצרתי מבעוד מועד קשר עם "עמק השלום" , מרכז אקולוגי – רוחני, (דרך אתר שנקרא WORKAWAY, שמאפשר לאנשים לבוא ולהתנדב בכל מיני מקומות עבור לינה ומזון). המרכז, שעדיין נמצא בבנייה, מנוהל על ידי בחורה מקסימה בשם סניה, שיחד עם עוד חברים החליטו לקנות שטח עם כמה מבנים בפאתי כפר במרכז קרואטיה, וליצור שם מרכז לסדנאות מדיטציה, ושאר פרקטיקות רוחניות, יחד עם גידול מזון אורגני מקומי, ועבודת פרמקלצ'ר.

במשך שבוע עבדנו אני וטליה בגינה, עישבנו, שמנו מוטות תומכים, זרענו ושתלנו, שמנו חיפוי, ואכלנו מזון מקומי בעיקרו, עלים מהגינה, ולחם שנאפה במקום, וגבינה (היינו לא טבעונים בעליל בחו"ל) מאחת החוות בסביבה. בנוסף סידרנו מחסנים, פינינו חדר כדי שיהפוך להיות גן ילדים, ואפילו עשינו שיחה על אקומי, ושיעור של תקשורת מקרבת כדי להעלות על פני השטח את כל החיכוכים שלא תמיד מדוברים. בניתי גם בהצלחה חלקית שירותי קומפוסט, ולמדתי לעבוד עם פטיש ומסמרים במקום עם מברגה וברגים שלא היו זמינים.

במשך השבוע התחברנו לאנשים מקומיים, שמענו ולמדנו קרואטית, ויצרנו חברים. הכרנו צמחים דרך חוש הטעם והריח, טיילנו בסביבה ברגל ובאופניים, נסענו בטרמפים כולל במשאית עם אנשים חמודים שבקושי מדברים אנגלית, שמענו את הצבאים וחזירי הבר ביער הסמוך, וגם את הבומים מהמטווח של בסיס נאט"ו שנמצא מעבר לרכס, ראינו שקיעות, וזריחות ירח מרהיבות, והרגשנו חלק מהמקום ומהקהילה למשך כמה רגעים. לרגע לא היינו תיירים. אפילו שעדיין הרגשתי שאנחנו זרים, ומחשבותי וליבי היו רובם עדיין עם אנשים רחוקים.

מי שרוצה לברוח מהקיץ הישראלי לשבוע או יותר, לבלות עם אנשים מקסימים, לעבוד בנחת ולחוות חוויה קהילתית , וגם לעזור למקום המקסים הזה להבנות, מוזמן ליצור קשר עם סניה.

 

 

עירוניות וזוגיות

מהחווה המשכנו לזאגרב העיר הבירה. טליה מאוד שמחה.

 

גרפיטי מקומי

 

התוספת הקטנה שלנו לנוף המקומי

 

גינה עירונית מדהימה

 

עוד שני גיבורים ב- NO POLLUTION REVOLUTION

 

שזיפים מלוקטים וחיוך של היפה בנשים

בזאגרב חזרנו להיות תיירים. הלכנו למסעדות (טבעוניות בעיקר), מוזאונים, ועשינו שופינג (אפילו הלכתי ביוזמתי לקנות מכנסיים בבנטון, אחרי שהמכנסיים שקניתי לפני 11 שנה בגואטמלה נקראו לי, שוב…).

את חווית הצרכנות איזנו על ידי זה ששכרנו אופניים לשלושה ימים וטיילנו איתם כל הזמן, ליקטנו דובדבנים, שזיפים ואוכמניות מעצים ושיחים עירוניים, ביקרנו בפארקים ובגינה עירונית מדהימה, ועשינו גרפיטי.

קצת חששתי מהטיול הזה, עם טליה. בהתחלה חשבנו לעשות טיול ארוך, ואז חשבתי לטייל טיול קצר לבד, ובסוף יצא ששנינו נסענו ביחד. חששתי שיהיה לנו משעמם, שיהיה לנו צפוף. אבל חששותיי התבדו. טליה הייתה סבלנית ומתוקה, אני הייתי נכון להגביר את צעדיי כדי לעמוד בקצב הליכתה/ריצתה, ומאוד נהננו מהביחד, מהטרמפים, מהפינוקים, מהאנשים. צחקנו ואהבנו.

טוב לחזור אחרי ביקור קצר בניכר, לארצנו הקטנטונת למודת החום הצפיפות והאלימות, עם אנשים אהובים, ולהרגיש בבית…

עכשיו רק נותר להביא כאן את השלום.

אם נרצה…

תגובה אחת “תייר בניכר

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *