הולכים אל הלא נודע
אל הלא נודע
אל הלא נודע
הולכים אל הלך תדע
אם זה טוב או רע
שם בלא נודע
בלי לדעת את גורלנו
או מה יהיה
כל אחד מנחש קדימה
עד היכן שהוא רואה
תנסו לדמיין אותנו
עוד שנים רבות
לא פחות מסובך לקבוע
מה יהיה עוד שתי דקות…
עצירה
נתחיל עם החלק החיובי והמרגש של כל מה שקורה.
העולם עוצר. או לפחות האנושות עוצרת. או לפחות העולם המערבי עוצר. אירופה המערבית, ארצות הברית, יפן, סין (למרות שבינתיים הידיעות מספרות שכבר חזרו לתפקוד והמכונה חזרה לעבוד), וגם ישראל ביניהן, ועוד כמה עשרות מדינות שנמצאות כרגע בעוצר.
אין טיסות, אין תיירות, אין מסעדות, אין קניונים, אין אירועי ספורט, אין בתי-ספר.
ב-2012 כאשר עמדתי יחד עם עוד 7 שותפים על הגשר זה בדיוק מה שקראנו לו – לעצור!
אולי לקח לקוסמוס 8 שנים לשמוע את תפילתנו ובצורה קצת מוזרה לשלוח את הוירוס הזה. הקורונה. הכתר שתוקף את הריאות.
אבל אליה וקוץ בה.
אמנם הוירוס הזה גורם בעיקר לבני אדם לעצור, ויחסית הורג מעט, ובעיקר מסוכן לזקנים, שבתרבות שלנו זה פחות נורא מלהרוג ילדים, אבל הוא גם גורר איתו כל מיני דברים פחות משמחים, כמו צרכנות און-ליין, מעבר לתקשורת דרך מסכים, הרבה פחד, חשדנות וחוסר אמון, הרבה חוסר ודאות כלכלית לכל העצמאים, האנשים שפוטרו מעבודותיהם, שוכרי הדירות, והרבה הפחדה של אמצעי התקשורת, שימוש יתר בסמכויות השלטון, וצייתנות של ההמונים. (אולי זה יקומם כמה אנשים לקרוא את המשפט האחרון, אני עוד ארחיב עליו בהמשך).
ובכל זאת, העצירה הזו אמנם היא רק לחלק מהאוכלוסיה , אבל חלק גדול. בתי-החולים, בתי-המרקחת, הסופרים עובדים פול טיים עם סכנת קריסה, ועוד המון עבודות ממשיכות לעבוד. אבל אנשים בבית, לא נוסעים כל הזמן, לא מחפשים את היעד הבא לחופשה.
מי פה הוירוס?
זהו זמן טוב להתבוננות ברמה האישית והקולקטיבית, היכן אנו נמצאים ולאן אנו צועדים, כיחידים, כחלק מקהילה, חברה ואנושות. מצד אחד פיתחנו טכנולוגיות מדהימות והגענו לאפשרות למגר סכנות קיומיות כמו רעב, מגפות (כן הקורונה כנראה לא תשמיד אותנו), ואפילו המלחמות שלנו הן עם הרבה פחות קרבנות.
מצד שני חיינו הפכו להיות לחוצים, מדכאים, ממוסכים, ומנותקים מהעולם החי שסובב אותנו. העצירה הזו היא זמן טוב לבחור מחדש היכן וכיצד אני רוצה לחיות את חיי, ומה חשוב באמת.
אותי פוגשת עצירה הזו בשלב מעניין, שאחרי שנים של נדודים וחוסר מסגרות, התחלתי מסלול לימודים של שנתיים במכללה (אקותרפיה במכללת כרכור), אני גר בבית קהילתי עם שותפה לחיים וילד, ואפילו התחלתי לעבוד על לייצר לעצמי הכנסה יציבה. ואז מגיע וירוס וטורף את הכל. ועם זאת אני אומר תודה.
ואולי העצירה הזו היא לא כל-כך משמעותית כמו שאני חושב, ובסך הכל כמה שבועות עד שנשתלט על המצב ונחזור לעסקים כרגיל? נחזור אנחנו להיות הוירוס?
לפני כמה חודשים, כתבתי פוסט בשם "המכונה נעצרת". דיברתי שם על מכונת העבודה הפלנטרית, ועל כך שכולנו חלק ממנה. בספר (משנת 1909!!), שעל שמו הפוסט, מסופר על חברה שיושבת מול מסכים, מבודדת בבתים, וכל צרכיה נענים על ידי המכונה. עד שבשלב כלשהו מישהו מבין – המכונה נעצרת. הוא יוצא החוצה ומביט על העולם שמחוץ לחדר ומחוץ למסך. כשהמכונה כבר נעצרת הוא רואה עוד ועוד אנשים שיוצאים מחדריהם, אך מכיוון שאינם יודעים כיצד להתמודד עם העולם "האמיתי" כמו חיות בכלוב שיצאו לטבע הפראי, הם כולם לאט לאט מתים להם מרעב.
בעולם שלנו אנו גם חיים בסוג של בידוד עוד לפני הבידוד שנכפה עלינו. אחוז אחד מהאנושות מגדל את המזון עבור שאר ה-99% בעיקר בעזרת מכונות. ואחוז אחד מהאנושות שולט בערך בחמישים אחוז מהכסף והנכסים בעולם. אנו משועבדים לשיטה שבה עלינו להרוויח כסף כדי להשיג מזון, ואנו תלויים באלפי פועלים, זרים לנו לחלוטין, כדי שיפעילו את המכונות שחוצבות וכורות מחצבים, שבונות עבורנו בתים, שמכינות עבורנו רהיטים ומכשירי חשמל, שמנקות, מבשלות, מתקשרות, ומובילות עבורנו. אנחנו לא יכולים לשרוד בלי המכונה.
בזמן טיול קורונה ספונטני למצפה רמון לפני הסגר הגדול
והנה היא נעצרת. כולם נכנסים לבידוד. האם יש פה מזימת קונספירציה מכוונת כמו שטוען הקונספירטור הידוע דיוויד אייק? או שמא אנחנו כרגע במאבק סולידרי של האנושות כדי להגן על עצמה? בין אם יש פה מזימה, ובין אם המנהיגים והמומחים שלנו מנסים להגן עלינו (מה שאני מאוד בספק לגביו, כפי שכתב השבוע ד"ר עופר כספי, וגם לאור המצב הכלכלי, בטחוני, חברתי וסביבתי השורר באופן רגיל, שלא לדבר על ביבי…), נראה שהמנטליות של לנסות לשלוט במצב, או לפחות לדמות מצב של שליטה היא זו שמכתיבה את העניינים.
אין ספק, גם אני מנסה למצוא ודאות. גם אני קורא את החדשות, מסנן, מחפש חדשות אלטרנטיביות שיותר תואמות את השקפת עולמי. גם אני מנסה למצוא עוגנים בתוך מציאות שהופכת יותר ויותר הזויה ובלתי צפויה, ולעתים מפחידה.
אבל המנטליות של השליטה, היא מנטליות שמונעת מפחד. היא נובעת מתוך תפיסה של נפרדות, מתוך ראיית העצמי הנפרד כנמצא תחת איום, ובמצב הישרדותי.
המנטליות של שליטה והמלחמה בחיידקים
בספרו המצויין "עליית האנושות" מתאר צ'רלס אייזנשטיין כיצד תפיסת העצמי הנפרד ששולטת כרגע בתרבות הדומיננטית בעולם ומעצבת את חיינו, גורמת לנו ליצור עוד ועוד מבנים של שליטה. שליטה באחר, שליטה בטבע, שליטה ביקום, בניסיון למזער את הסכנה הנשקפת לקיומנו. קיומנו כעצמיים נפרדים בעולם קר ועוין. הוא מקדיש פרק שלם בספר ל"מלחמה בחיידקים". כך הוא כותב:
"אנו עשויים לשקול את האפשרות שגם למחלות יש את מטרתן, אם ברמה הפיזית, הגנטית או הרוחנית. לדוגמה, מסורות רפואיות קדומות רבות טוענות כי הצטננות ושפעת עוזרות לנקות תוצרי לוואי שהצטברו מאורח חיים רעיל. כמו כן, מחקרים עדכניים מצביעים על כך שנגיפים מעבירים מידע גנטי לתאים שלנו…
… אם אורגניזמים של מחלה נמצאים בסימביוזה מועילה והדדית עם המין האנושי, אז המלחמה בחיידקים היא מוטעית בצורה קשה… …המלחמה בחיידקים היא אפוא היבט נוסף של הבלבול בין ה'עצמי' ל'אחר' של התרבות שלנו, הבלבול סביב מי שאנחנו. אין זה מפתיע שהמגפות הגדולות של זמננו הן המחלות שקשורות למערכת החיסון (auto immune). במערכת הבסיסית ביותר שלה, המערכת החיסונית מבחינה בין עצמי (הגוף) לאחר (גוף זר). הבלבול הקולקטיבי שלנו ביחס למי שאנחנו, בא לידי ביטוי בגוף כהפרעות במערכת החיסון. לפעמים הקשר הסיבתי הוא די ספציפי, למשל הקשר בין האוניברסליות ההולכת וגוברת של חיסונים בילדים לבין העלייה בהפרעות חיסוניות שונות הפוגעות בילדים… … מניסיוני האישי, ההפרעה הבולטת ביותר היא העלייה העצומה בשכיחות האלרגיות בילדים. כשהייתי ילד בשנות השבעים, היו לנו ילד אחד או שניים בכיתה שלנו שהיו אלרגיים למשהו כזה או אחר, אבל זה היה די יוצא דופן. היו הרבה פחות חיסונים שניתנו אז, במיוחד בשנתיים הראשונות. כיום, אתה כמעט לא מעז לתת לילד משהו לאכול בלי לשאול תחילה את ההורים מהן האלרגיות שלו.
ומה עם רוצחים קטלניים כמו כולרה, טיפוס, אבעבועות שחורות ושאר מגפות ידועות? לא קל לראות אותם חברים סימביוטיים של האנושות, לפחות ברמה האישית. עם זאת, מחלות אלה עשויות להיות בעלות תפקיד מועיל ברמה האקולוגית, הגנטית או הרוחנית. בכל מקרה, מחלות מגיפה חריפות קטלניות הן בעיקר נחלת העבר. אנרגיה רבה לבריאות הציבור מבוזבזת בהכנות למגיפה הבאה, שכן הרשויות מעלות את רוח הרפאים של אבעבועות שחורות, מגפת שפעת ארסית חדשה, משהו אקזוטי כמו אבולה, או מחלה חדשה כמו SARS. בהתמקדות באלו, אנו נלחמים במלחמה האחרונה עם כלי הנשק של המלחמה האחרונה. אלה הם סוגים של אויבים שעבורם הטכנולוגיות של שליטה (חיסון, אנטיביוטיקה, הסגר וכו ') יכולות להיות יעילות."
לחזות את העתיד
הספר יצא ב-2006, מעט אחרי התפרצות הסארס ושפעת העופות. צ'רלס כבר אז הבחין במגמות השולטות וביטא אותן היטב בהקשר למגפה הנוכחית שאנו חווים:
"המחלות החדשות של התקופה המודרנית הן מסוג אחר. סרטן, דלקת פרקים, תסמונת עייפות כרונית, מחלת אלצהיימר, מחלת קרוהן, טרשת נפוצה, סוכרת, איידס וכדומה, המתריסים נגד רפואת השליטה, אשר כמעט ולא התקדמה במציאת רפואה עבורם למרות ההוצאות המחקריות המגמדות את אלה של עידן החיסון / אנטיביוטיקה. באופן משמעותי, רוב, אם לא כל, המחלות החדשות האלו כרוכות בתפקוד לקוי של מערכת החיסון. הם משקפים את אותו בלבול עצמי-אחר המגדיר את מערכת היחסים שלנו עם העולם.
חסרי אונים מול המחלות של המאה ה -21, אנו במקום זאת נוקטים צעדים קיצוניים יותר ויותר נגד עולם החיידקים. ביטוי אחד למלחמה בחיידקים הוא התפשטות סבונים אנטי-בקטריאליים, כפפות לטקס לכל עובדי שירות המזון ושומרי פה עם רצועות שהופיעו (ובמקרים מסוימים קיבלו הוראה חוקית) במהלך "מגפת" הסארס האסיאתית. מכשירים אלו מהווים מחסום פיזי בין העצמי והעולם, ונותנים ביטוי ממשי למרחק הפסיכולוגי המפריד בינינו לבין הטבע. לפעמים יש לי חזיונות של סיוט על עתיד בו עצם הרעיון לנשום את האוויר הבלתי מסונן של האחר הופך לדבר דוחה ולא חוקי, ובמציאות הזו כולם לובשים מסיכת גז וכל מגע אנושי מתווך דרך כפפות לטקס או מסופי מחשב.
מפחידה לא פחות היא ההיסטריה הנוכחית בנושא שפעת העופות. מכיוון שהוירוס מפוזר על ידי עופות בר לעופות לבשר, כמה רשויות מיישמות בקרות חדשות האוסרות על "תרנגולות חופש". עם זאת, התרנגולות המקורות בכלוב עם מערכות החיסון המואטות שלהן, הן הרגישות ביותר, והלולים התעשייתיים לגידול העופות ההמוני לבשר וביצים הם אלו שמפיצים את המחלה. בנוסף ישנה הצעה בארצות הברית לתבוע כי יהיה מוטבע תג דיגיטלי תחת עורם של כל בעלי החיים. בכל מקום, טכנולוגיות השליטה זהות: הפרדה, כליאה ומספור כל הדברים.
כל עוד הביסוס האידיאולוגי שלהם יישאר על כנו, אף אחת מהמגמות הללו לא תופחת. כבר קיימים מיקרו-שבבים רפואיים הניתנים להטמעה מתחת לעור האדם כדי לפקח על מצבים פיזיולוגיים שונים. באסיה במהלך SARS, נלקחו קריאות בטמפרטורת הגוף כתנאי לכניסה למתקנים ציבוריים מסוימים. מגיפות אפשריות מציעות רציונל להסגר אוכלוסיות ושליטה בתנועותיהן – מערכת דרכונים פנימית המוצדקת בתואנות רפואיות. כל האמצעים האלו הגיוניים לחלוטין מההיבט של ההפרדה והשליטה."
כדאי להאזין לראיון שצ'רלס עשה בתחילת מרץ עם חוקר הרפואה האלטרנטיבי סאייר ג'י. בראיון הם משוחחים על הוירוס, עוד לפני ההגבלות המחמירות שיצאו בשבועיים האחרונים, ומרחיבים את השיחה לנושאים רבים של בריאות, מציאות חברתית ופוליטית, הממסד המדעי, והאפשרויות המדהימות הגלומות בביולוגיה האנושית.
הפחד קיים, אבל לא מהוירוס
אני לא יודע אם הבידוד והסגר העולמיים יעזרו לנו להתמודד עם שפעת הקורונה. אני אפילו לא יודע מה באמת חומרת שפעת הקורונה, ועד כמה היא יותר חמורה מבחינת הסבל והתמותה שהיא גורמת לעומת המחלות שצ'רלס מציין.
אני כן חושש מאובדן החופש שלנו, מהחשדנות והחוסר אמון שהמצב הזה יוצר בין אנשים, מכך שקשה לדעת למי להאמין ולהקשיב, וחוסר שיקול הדעת והנטייה להקשיב ולציית לבעלי סמכות ומומחים. חשוב להבין, אני כן הולך לרופאים ואני כן שירתתי בצבא ובעד שיתוף פעולה בין כל הגורמים, אך אני גם בעד הטלת ספק ובחינה ביקורתית של הדברים בעיקר לאור הגיחוך שמעלים המופעים של נתניהו בתקשורת, ושל שאר הפוליטיקאים, ומסכת ההפחדות סרת הטעם של ערוצי החדשות (ביום-יום וכעת בפרט).
תודה לטבע, למדבר ולמים
ומצד שני יש בי תקווה ואמונה שאנחנו צועדים לעבר משהו חדש, שהוא מסתורי ומסקרן ואנחנו גם נדרשים לגלות אותו וגם ליצור אותו. הטבע בתקופה הזו הוא הפראי ביותר שחוויתי מזה שנים רבות.
בשבוע שעבר התבטלו לי הלימודים במפתיע, וטרם התחילו השיעורים המקוונים, הקורונה היתה בפתח וכולם היו במתח אז החלטנו לצאת לטיול יומולדת לאזור שדה בוקר ומצפה רמון. העמסנו עגלה מלאה בציוד שטח ואופנים ונסענו למדבר לארבעה ימים. פריחת הצבעונים, כמות המים בגבים, וזה שהמדבר היה שוקק מטיילים כך סתם באמצע השבוע ולא בחג, היו מפעימים.
הטבע, שאנו לא נפרדים ממנו כזכור, הוא שותף שלנו, מתקשר איתנו בדרכים רבות ונסתרות. במהלך שיעורי אקותרפיה שאני לומד, (שהשבוע כמובן הפכו להיות מקוונים), אנו לומדים על היכולת שלנו לתקשר עם האלמנטים השונים. הים, השמים, המדבר, הסלע, העץ, החרק, האיילה, כולם כאן איתנו, עבורנו, ואנחנו עבורם. גם הוירוס הזה, הקורונה הגיע מסיבה כלשהי. מה היא בדיוק? עוד נגלה, אבל טוב שנקשיב לו ולא רק נילחם בו, כמו שאר ה"האויבים" שאנו רגילים להלחם בהם – המלחמה בטרור, המלחמה בסמים, המלחמה באלימות, המלחמה במלחמה….
כאשר נפתחים לתפיסה והתחושה שהטבע כאן איתנו, ושיש כוחות נוספים שפועלים שהם לא רק הפעלת כוח, וסיבה ותוצאה, אלא צורות יותר מסתוריות ומעודנות של יצירת המציאות, אז אפשר להיפתח לאפשרויות נוספות מעבר ליאוש, או למרד ומאבק. אפשר לדמיין את המציאות שאנו רוצים, להתפלל אליה, ולעשות עבודה פנימית וחיצונית כדי ליצור אותה, ולהיזכר שאנחנו לא לבד. יש לנו הרבה שותפים ושותפות. אנושיים ולא -אנושיים, כאלו שאנו יכולים לתפוס ולפגוש בחמשת החושים, וכאלו שהם מעבר.
להתמסר אל הלא נודע ולהתחבר לכוונה
איני יודע מה יוליד היום. אני יודע שיש כאן משבר, ואני זוכר שמישהו אמר פעם שבסינית משבר והזדמנות הן אותה מילה. אבל גם כאן, לא בסין, משבר הוא הזדמנות. גירושין, מחלה, או מצב כלכלי קשה הם הזדמנות ליצור שינוי בחיים.
המשבר שאנחנו חווים, שברור לי שאנו רק בתחילתו, ויגרור משבר כלכלי עמוק וארוך (כל חבריי העצמאיים עובדי עצות וחסרי יכולת לשלם שכר דירה), הוא הזדמנות להתחיל ליצור שינוי קולקטיבי עמוק.
אני הייתי רוצה לראות את השינוי הזה מגיע בצורה של יציאה מהמירוץ, מעבר לאורח חיים טבעי יותר, קהילתיות ומקומיות במקום לאומיות וגלובליזציה, יצירתיות במקום צרכנות, אחריות במקום אשמה, עשיית אהבה במקום התמכרויות לדברים חיצוניים. אלו אולי רק חלק מהדברים שאני רואה כמשמעותיים.
איך השינוי הזה יגיע? כל אחד יבין בעצמו. אני רק מזמין אותנו לקחת את זמן העצירה הזה ואת חוסר הודאות כדי להתבונן ולחשוב כיצד היינו רוצים לחיות את חיינו כך שיהיו מלאי משמעות, ואיזה עולם אנו רוצים להשאיר או ליצור לילדינו ולאחינו ואחיותינו בממלכת החי והצומח.
אני מנצל את הימים כדי לזרוע זרעים של תקווה. בגינה ובלב ובתודעה. אפילו לקחת את הזמן כדי לכתוב את הפוסט הזה, מה שלא עשיתי כבר כמה חודשים.
עוד דבר שטוב לעשות הוא לנשום אל פלג הגוף התחתון – האגן, פי הטבעת, הבטן התחתונה. לקחת כמה נשימות טובות ולשחרר אותם עוד ועוד. אפשר גם להגדיל לעשות ולתת להם עיסוי טוב. זה משחרר הרבה מתח ופחד.
כי כל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר והעיקר, לא לפחד כלל, ולעשות את שחפץ ליבנו …
אם נרצה…