לפעמים אני קצר רוח, רוצה שדברים יקרו, שפרויקטים יתחילו או יתקדמו, שהמחשב יפסיק להתקע, להתמלא בעונג או רגש, ולהפסיק לחכות שמשהו יקרה. ואז אני נזכר לנשום…

הרהורים על ביטוי, התנגדות, תסכול, עבודה ביחד ולחוד, ותפיסה בין-הוויתית שבה אנחנו אף פעם לא באמת לבד

לעתים נראה שהכל כל-כך רדוד וחסר עומק. האם אפשר להיות גם מעניין וגם מעמיק?
או שיש מקום רק לססמאות קליפים ודחקות?

פעמים רבות ואולי כל החיים אני מסתובב עם התחושה שאני לא מספיק טוב. שלא משנה לכמה אנשים אעזור, כמה אנסה להיות תומך, מכיל, שמח, זה לא מספיק. אני לא אהיה לעולם בן מספיק טוב. בן-זוג מספיק טוב. אדם מספיק טוב. מהיכן מגיעה התחושה הזו? והאם ואיך ניתן לשנות את האמונה הזו?

שבת עם עצמי, הזדמנות להתחבר ולהיזכר מה חשוב לי, ולשאול שאלות מהותיות כמו – מי אני?

המשפט "אין מה לעשות, ככה זה" הוא משפט שצורם לי לשמוע. כאקטיביסט אני מאמין בעשייה וביצירת שנוי. אבל כמה מהדברים שאנחנו עושים באמת יוצרים שינוי וכמה הם נעשים פשוט כדי לגרום לנו להרגיש טוב עם עצמנו? עבודת חינוך עם ילדים ואקטיביזם עם פלסטינים הן שתי דרכים שאני מנסה ליצור שינוי, וגם לבחון את עצמי ואת דרכי העשייה שלי.