פוסט קצת מבולבל ואסוציאטיבי…

מקווה שהוא יהיה טוב מספיק עבורכם 🙂

לפני כחודש כתבתי כאן פוסט על מיניות. לפוסט היו צפיות רבות, ותגובות, גם כתובות וגם בשיחות עם אנשים.

ניהלתי לראשונה שיחה פתוחה בסלון עם משפחתי בנושא. גיליתי שעוד אנשים התחילו לשוחח על כך. וזה חימם את ליבי. גם אני וטליה מנהלים על כך שיחות רבות. אך לפעמים זה לא עוזר, אלא רק מתסכל יותר.זה מתסכל, משום שבמקום לדבר על מיניות, שנינו היינו מעדיפים פשוט לעשות אהבה.

אבל לפעמים מעשה האהבה מעלה כל-כך הרבה משקעים ופחדים, שפשוט לא מצליחים להגיע למקום הפתוח והמכיל שדרוש כדי לעשות אותו (בהנחה שמעשה האהבה הוא גם רגשי ולא רק פורקן פיזי כפי שגברים רבים משלים את עצמם לפעמים, כולל אני כמובן). אחת הסיבות המרכזיות שנושא המיניות הוא כל-כך טעון, היא שבזמן המין אנחנו מאוד חשופים, ובתוך זה עולה האמונה המאוד מושרשת בתרבות שלנו  – שאנחנו לא מספיק טובים.

 

 

אני לא מספיק טוב.

האמונה הזאת קיימת ומתוחזקת כל יום באלפי דרכים שונות.

בבית-ספר – אם לא תעשה שיעורי בית אתה תיכשל.

בפרסומות – אם לא תקני את השמלה הזו את לא תהיי יפה.

בבית – אם לא תצא לעבוד אתה תהיה עני ברחוב.

בחוקי המדינה – אם לא  – תשרת בצבא/ תצביע/ תשלם מיסים/ תשמור על החוק –  אתה אזרח רע.

אנחנו כל הזמן פועלים במושגים של עונש ותגמול, בביקורת בשיפוט ובהאשמות כלפי העולם ואחרים, הכל כדי להוכיח לעצמנו שאנחנו כן מספיק טובים, שאם האחרים יהיו פחות טובים מאיתנו, אז אולי אנחנו בסדר. או שאם אנחנו מצטיינים – בעסקים, בלימודים, באמנות – אז אנחנו כן טובים. אבל אם פתאום הולך יותר חלש, אז כבר לא…

בפודקאסט שצ’ארלס אייזשטיין מראיין את סבינה ליכטנפלס, ממקימות קהילת תמרה בפורטוגל, היא מדברת על כך שכל סיפור האלימות האנושי, הוא בבסיסו תחושת נחיתות של הגבר אשר מרגיש לא מסוגל לספק את האשה, ומתוך נסיון להרשים אותה, הוא מנסה להוכיח את עליונותו בדרכים כוחניות ואלימות.

זו אולי הכללה די רחבה של כל סוגי האלימות שקיימים כיום בתרבות שלנו, אבל אני בהחלט מתחבר להגדרה הזו, ברמה העמוקה שלה.

דיכוי גברים

כגבר אני מדוכא בכמה דרכים:

• אני צריך להוכיח את הערך שלי באמצעות עבודה ופרנסה. אם איני עובד ואיני מפרנס, איני ראוי להיות בעל, אבא, או גבר. אני חסר ערך.
• עלי להראות לאשה שאני מוצלח ומצליח כדי לכבוש אותה. נשים אוהבות גברים מצליחנים. אם אני לא מצליח, כנראה שאני לא טוב, ולא מגיעה לי אשה טובה.
• עלי להיות אדון לאשה (תפיסה מקובלת יותר בחברות מסורתיות, פחות בחברות מערביות בדור שלנו, אבל עדיין נוכחת), להראות לה את מקומה, ולדאוג שלא תעשה דברים שאינה אמורה (לפלרטט עם גברים אחרים, לדבר בחוסר כבוד אליי, להפגין עצמאות).
• אסור לי להפגין רגשות. רגשות הן סימן לחולשה, לילדותיות. בכי הוא  דבר אסור בפומבי. הגברים בוכים בלילה או בצד.
• עלי להיות המגן והלוחם, וככזה אני אמור להרוג גברים אחרים (אבל לא נשים, ילדים וזקנים). כך זה היה משחר הימים, אין מה לעשות, זה טבע האדם והגברים.

הדיכויים התרבותיים האלו כאמור מושרשים מאוד חזק בתרבות שלנו (התרבות האנושית). ובבסיס שלהם יושבת ההנחה – אנחנו לא מספיק טובים.

אתמול הבעתי את התחושה הזו בפני טליה ומיררתי בבכי. בכי הוא מאוד משחרר. לרוב אני עושה אותו בטבע עם עצמי, או בסשנים של יעוץ הדדי, שם הפורקן הפיזי הוא מבורך, ונחשב כמקור הריפוי שלנו. הבכי שלי עורר חוסר נוחות מאוד גדול בטליה ובחברה נוספת שהיתה בבית באותו זמן. הבכי שלי מעורר חוסר נחת גם אצל ההורים שלי ואצל חברים. לא מבינים למה אני בוכה. מה לא בסדר?

אני מנסה להסביר, להם ולעצמי שהכל בסדר. הבכי הוא מנגנון פורקן טבעי שהגוף האנושי משתמש בו כדי לפרוק רגשות. עם השנים אנחנו לומדים לדכא את המנגנון הזה – אתה כבר ילד גדול, תפסיק לבכות. מה אתה בוכה כמו אשה? קח את עצמך בידיים ותתחיל לפעול במקום לבכות כמו ילדה קטנה.

זה לא בסדר לבכות. רק ילדים ונשים בוכות. בתור גבר מותר לבכות רק אם מישהו קרוב אליך מת או משהו כזה. אחרת זה סימן לחוסר יציבות, לכך שאי אפשר לסמוך עליך.

לפעמים אני בכלל לא יודע למה אני בוכה, אני לא יודע לתת לזה שם. פשוט זה עולה מתוכי – התרגשות, עצב, כאב, שמחה. הבכי הוא ברכה.

                 

 

העצמי הוא טוב או רע?

התפיסה שלנו את עצמנו כנפרדים יוצרת את האשליה שאנחנו לא מספיק טובים. אם אני נפרד מכל האחרים שסביבי, והעולם הוא מקום תחרותי, עלי להוכיח את עצמי, כי אחרת אני לא אהיה טוב מספיק. עלי להתגבר על כל החולשות שלי ועל כל הצדדים הרעים, לחנך אותם ולאלף אותם, להתגבר על ההתמכרויות, למחוק את האנוכיות, ואז אהיה אדם טוב.

התרבות ההרסנית שלנו בנויה על מאבק בין טוב ורע, אנחנו הטובים – נגד אלו שלא טובים מספיק – הרעים. הערבים, החרדים, האמריקאים, המוסלמים, הגברים, העשירים, השחורים, הציונים. לכל אחד יש את הרעים שלו, אלו שלא מספיק טובים. אלו שמתנהגים מתוך כוחנות או תאוות בצע או פשוט טפשות.

אם במקום לנצח את הרעים, נחפש ריפוי, אולי נגלה שהריפוי הוא ריפוי של עצמנו. העצמי הנפרד רוצה ריפוי דרך חיבור, לא דרך הכנעה של הרוע, של החלקים הרעים שבתוכנו. הריפוי שלנו דורש את ההפך: קבלה עצמית, אהבה עצמית, ואמון עצמי. בניגוד לכוונות הטובות ביותר שלנו, אנחנו לעולם לא נחסל את הרוע והאלימות של התרבות שלנו על ידי נסיון  להתגבר, להסדיר, ולשלוט בטבע אנושי שאנו סבורים שהוא רע. המלחמה בטבע האנושי, לא פחות מאשר המלחמה שלנו בטבע עצמו (דרך נסיון להנדס ולשלוט בו), מייצר רק יותר הפרדה, יותר אלימות, עוד שנאה.

“אתה יכול להרוג את השונאים,” אמר מרטין לותר קינג, “אבל אתה לא יכול להרוג את השנאה.” הכלים של האדון לעולם לא יפרקו  את בית האדון. אי אפשר בפחד לנצח פחד. אי אפשר באלימות לנצח אלימות. גם במובן הפנימי. אני יכול לצאת למלחמה נגד חלקים של עצמי שאני חושב שגרועים, אבל גם אם אני מנצח, כמו הבולשביקים או המאואיסטים, הציונים או האמריקאיים, המנצחים הופכים להיות הנבלים החדשים. אני מנצח את עצמי, אבל אני לא הופך להיות שלם. במקום זאת אני מקרין את השתלטנות שלי כלפי עצמי, החוצה על העולם.

כן, בטח, קבלה עצמית. . . הרעיון הוא פחות או יותר קלישאה בימים אלה. אבל הביטוי המלא של קבלה עצמית, אהבה עצמית, ואמון עצמי הוא רדיקלי לחלוטין, ומאתגר דוקטרינות רבות של איך להיות אדם טוב. כן, כן, הפוך ממה שחשבנו פעמים רבות (גם אני) הנתיב לגאולה עבורנו כפרטים וכחברה טמון בהיותנו אנוכיים יותר, לא פחות.

איך זה יכול להיות? האין זה בדיוק אנוכיות ותאוות בצע שהכניסו אותנו לבוץ הזה מלכתחילה?

להיות אנוכי באמת

אולי מה שאנו רואים כאנוכיות נובע ממצג שווא של העצמי. ההנחות התרבותיות שלנו לגבי מי אנחנו, מתחזקים את האשליה שאנחנו נפרדים. שהעצמי שלי נפרד מהעצמי שלך. ושהחלקים הטובים שבתוכי נפרדים מהחלקים הרעים.

כיום הבנה חדשה של העצמי מתעוררת, האנוכיות מתפרשת כמשהו שונה לגמרי. אנוכיות שמחזקת את הטוב שבתוכי, שהנחת היסוד שלה היא שאנו רוצים להיטיב, עם עצמנו, ולכן עם העולם, כי אנחנו איננו נפרדים.

הרצון להרע, הוא הרצון לשלוט ולמגר את הרוע, למגר את היהודים, להשמיד את המוסלמים, לסרס את הגברים, לאלף את הנשים והילדים, לביית את החיות. דווקא שחרור השליטה של היצרים האנוכיים הוא המפתח ליצירת האחדות המיוחלת.

אבל אז האם לא נשב בבית, נאכל ממתקים, נבהה בטלוויזיה, ונשלם לעבדים שיעשו את כל עבודותינו? ובכן מנסיון אישי, בתור מי שלא ממש עבד בשנים האחרונות, אני יכול להעיד שזה לא המצב. אני יותר פורח, יוזם, עוזר, ויוצר ממה שהייתי כאשר הייתי בתוך מסגרות, גם חיוביות, שבהן כל שחשבתי הוא איך להתחמק מהמטלה או לסיים כמה שיותר מהר את העבודה.

להיות טובים לעצמנו, להבין שכפי שאנחנו זה מספיק, לאהוב את עצמנו, זה אולי הדבר הכי רדיקלי שאפשר לעשות בימינו. איך מתחילים? – אפשר להגיד את זה בקול רם (אולי יעלה צחוק או גיחוך, במיוחד אם עושים את זה בנוכחות אנשים אחרים), אפשר לגעת בעצמנו מגע אוהב (יכול להיות גם מיני אבל לא חייב), אפשר לפנק את עצמנו בממתקים או שאר עינוגים חומריים, אפשר לפרגן לעצמנו על הקשיים והכאב והסבל שאנחנו לפעמים חווים ולהבין שזה חלק מהחיים. אפשר לאפשר לעצמנו לבכות.

אם נרצה…