מחשבות על מיניות

כמה נכתב על מין, ועל מיניות?

מה כבר יש לחדש?

טנטרה וקונדליני, ליבידו וחרמניני, הכל כבר נכתב ונאמר (ומי שלא חקר, הגיע הזמן),

ועדיין קיים בי תסכול מיני.

אני כותב כאן עם חשש וגם שמחה, שאני יכול לשתף כאן בתחושות ובמחשבות שלי,

ושקיבלתי אישור מהאישה.

מצחיק אה? שאנחנו צריכים לקבל אישור מהאישה?

אבל האישור לא נובע מתוך הצורך שלי באישור, אלא מתוך רצון לכבד אותה ואת פרטיותה.

ולכן אוסיף ואומר שמה שאני כותב על התסכול המיני שלי, אמנם יתכן וקשור לזוגתי טליה,

אבל גם ובעיקר משהו שקיים בתוכי, ומשהו שקיים אצל גברים רבים, וגם נשים, וזוגות.

ולכן חשוב לי לשתף.

כי הגיע הזמן להפסיק לשתוק. ונכון שאולי לא לכולם מתאים לחשוף את המחשבות המיניות למול כל העולם,

אבל אני מרגיש שהיום כמעט ואין לי עם מי לשתף את התסכול המיני שלי.

לא עם אבא שלי, לא עם אחי, לא עם חברים (למרות שלאט לאט אנחנו נפתחים לזה), לא עם אף דמות גבר שקרובה אלי.

ואיפה בכלל מתחילים?

 

                                    walk of shame

 

מה כל-כך מתסכל?

אתם יודעים מה, אני אפילו לא יודע להגיד…. מה מתסכל אותי?

אולי שאני נמשך להרבה נשים אבל לא יכול להביע את זה כלפיהן מכל מיני סיבות – כי בדמיון שלי זה יצער את טליה, כי לא נעים לי, כי אני צריך להסתיר את זה, כי יש כל-כך הרבה הטרדות מיניות שלהחמיא לאשה היום זה סכנת תביעה, כי מה אם היא תענה בחיוב לכך ואז הדמיון שלי יתחיל להתל בי? כל-כך הרבה סיבות למה אני לא יכול להביע את מה שאני באמת רוצה, ואולי זה בכלל לא מה שאני רוצה?

אולי התסכול שלי נובע מהסיפור שאני מספר לעצמי על כך שהתשוקה ביני ובין טליה היא לא הדבר הכי חזק בעולם, ושזה בסדר כי יש בינינו כל-כך הרבה חיבור ברמות אחרות, ברמה החברית, ברמה האינטלקטואלית, ברמה הנשמתית, ברמת הלב. אז מה אם הצ'אקרה השנייה שלנו לא הכי מסונכרנת. אפשר לעבוד על זה לא?

אז זהו שכן, ועדיין זה כל-כך קשה לפעמים, ומתסכל. כי איך עושים את זה? ואיך יודעים שזו אכן הדרך הנכונה? והאם המסורת צודקת בכלל ורק נישואין והתכווננות להקדיש את חיינו זה לזו יכול להביא אותנו לחיבור מקודש גם ברמה המינית? ואולי דווקא לפתוח את היחסים  זה מה שיביא אותנו להיות יותר קרובים? ואולי אם החיבור המיני לא כזה חזק אז בכלל זה אומר שאנחנו לא אמורים להיות ביחד? ומה זה בכלל חיבור מיני חזק. ולמה אנחנו משווים? לתשוקה שלנו למה שלא שלנו? לפורנו? לסיפורים שאנחנו שומעים? לסרטים רומנטיים? ואולי מין זה לא כזה דבר חשוב ואפשר להתעסק בדברים אחרים?

מלא מחשבות ומלא בלבול, וזה מפחיד. כן אני מודה, זה מפחיד. זה מפחיד לחשוב שצריכה להיות תשוקה ברמה מסוימת, ושהמין יכול להיות מדהים ואם הוא לא אז אולי אנחנו לא אמורים להיות ביחד, וזה מפחיד לחשוב שלהישאר ביחד זה כולל ויתור על חלק כל-כך קסום ומענג בחיים. וזה מפחיד לכתוב את זה בידיעה שאנשים קרובים אלינו, כמו משפחה וחברים קוראים את זה, וגם כי זה כאילו מכניס אנשים אלינו לחדר המיטות. אבל אני לא באמת מכניס אתכם אלינו למיטה, כי מה שקורה שם הוא באמת פרטי ומקודש, אני מכניס אתכם לתוך הראש שלי בעיקר, ואני עושה זאת כי אני מאמין שיש כאן אתגר והוא לא רק שלי. חוסר הידיעה והבלבול שלי קיימים לדעתי עוד אצל מלא גברים ונשים. וכמו שאמר לי חבר, עצם זה שיש לי מחשבות ותסכול מיני זה כבר אומר שמצבי טוב, כי להרבה אנשים אין בכלל עם מי לחוות תסכול מיני.

 

איפה הכל התחיל?

התחלתי לכתוב את הפוסט אתמול, אחרי שאני וטליה היינו בבוקר הזוגי שלנו (מומלץ מאוד להקדיש זמן לזוגיות), ואני קיוויתי שנבלה אותו רק שנינו, ואולי גם יהיה סקס איפשהו באמצע, ואילו טליה העדיפה שנבלה עם הנזיר הבודהיסטי הגרמני שהתארח אצלנו (כן גם זה קורה לנו לפעמים). וזה תיסכל אותי שהיא מעדיפה לארח נזיר, על פני לבלות איתי, יותר נכון שתיסכלו אותי המחשבות על כך שאנחנו לא נהנים מזמן ביחד, ושאיבדנו את הספונטניות והתשוקה שלנו, ושאולי זה כבר לעולם לא יחזור, כל מיני מחשבות כבדות שכאלה, שלעיתים נראות מאוד אמיתיות. אבל לפחות יצא מהם הפוסט הזה…

אגב נזיר, שאלתי אותו איך זה לחיות בלי מין, והוא הסביר שעבורו זה לא היה ויתור כל-כך גדול כי הוא הרגיש שזה אף פעם לא היה חלק חיובי בחיים שלו. אז אולי פשוט עדיף לוותר על כל עניין המין? אם זה רק יוצר פגיעות, והתמכרות? אולי פשוט נעשה זאת כמו החרדים ונשמור את זה למצוות פרו ורבו והולדת ילדים?

אבל כבר סיפרו לנו מורים שונים, כמו אושו ואחרים, שהמין הוא לא משהו להתעלות מעליו, אלא לעבור דרכו. שזה שער לעולמות ומצבי תודעה נשגבים, שהדת מספרת לנו שאנחנו אמורים לעשות זאת רק במסגרת הנישואין, והחברה המסורתית רואה בזה בעיקר כלי להולדת ילדים (וגם לעינוג הגבר אם רוצים להיות כנים). ואילו בעולם החילוני המין הפך לכלי כדי למכור לנו דברים, ועל אף הפתיחות שיש כלפי מין, עדיין רוב הגברים מפנטזים על בר רפאלי בביקיני, ולא על האישה שאיתה הם שוכבים, ונשים רבות מנסות לתמרן (במודע או שלא) ולהשתמש במיניות כדי להשיג מהגברים מה שהן רוצות. וטינדר וגריינדר הפכו את המין למשהו שמשיגים בהזזת אצבע על מסך.

אני קורא עכשיו את הספר "קדשה" של אוהד אזרחי, ואולי משם אני מוצף בתסכול. הספר מתאר את כוהנות המין שעבדו במקדש עשתורת בימי ממלכת יהודה ואת היחסים שלהן עם כוהני מקדש יהוה, ובו זמנית מתאר את הקשיים שחווים וחוות נשים וזוגות בעולם המודרני החילוני וגם החרדי סביב המיניות והתשוקה. בסיפור מתואר מטפל מיני בשם יוני, שיש לו אהובה, וגם מאהבות, ויחדיו הם מגיעים דרך המין למחוזות מופלאים.

אוהד אזרחי הוא שמאן מיני בעצמו, ואפילו שאני לא מכיר אותו, ובטוח שיש לאנשים רבים מה להגיד בעדו ונגדו, אני מאוד נהנה מהכתיבה שלו, ומאוד מעריך את האומץ שלו לצאת למול הממסד הדתי והחילוני כאחד, ולעסוק בנושא שהוא כל-כך רגיש ונתון לביקורת, ולחשוף את עצמו להתקפות. ואולי מכך אני מקבל גם את ההשראה לשתף במה שאני חווה, אז תודה אוהד על העבודה המקודשת שלך. ותודה טליה שאת איתי במסע הזה ומעיזה גם להחשף דרכי ובדרכך.

והנה איך שהכל התחיל לפי התורה:

בראשית פרק ג

א וְהַנָּחָשׁ, הָיָה עָרוּם, מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים; וַיֹּאמֶר, אֶל-הָאִשָּׁה, אַף כִּי-אָמַר אֱלֹהִים, לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן. ב וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה, אֶל-הַנָּחָשׁ: מִפְּרִי עֵץ-הַגָּן, נֹאכֵל. ג וּמִפְּרִי הָעֵץ, אֲשֶׁר בְּתוֹךְ-הַגָּן–אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ, וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ: פֶּן-תְּמֻתוּן. ד וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ, אֶל-הָאִשָּׁה: לֹא-מוֹת, תְּמֻתוּן. ה כִּי, יֹדֵעַ אֱלֹהִים, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע. ו וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה-הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ, וַתֹּאכַל; וַתִּתֵּן גַּם-לְאִישָׁהּ עִמָּהּ, וַיֹּאכַל. ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת. ח וַיִּשְׁמְעוּ אֶת-קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים, מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן–לְרוּחַ הַיּוֹם; וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים, בְּתוֹךְ, עֵץ הַגָּן. ט וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים, אֶל-הָאָדָם; וַיֹּאמֶר לוֹ, אַיֶּכָּה. י וַיֹּאמֶר, אֶת-קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן; וָאִירָא כִּי-עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא. יא וַיֹּאמֶר–מִי הִגִּיד לְךָ, כִּי עֵירֹם אָתָּה; הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ–אָכָלְתָּ. יב וַיֹּאמֶר, הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי, הִוא נָתְנָה-לִּי מִן-הָעֵץ וָאֹכֵל. יג וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים לָאִשָּׁה, מַה-זֹּאת עָשִׂית; וַתֹּאמֶר, הָאִשָּׁה, הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי, וָאֹכֵל. יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶל-הַנָּחָשׁ, כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת, אָרוּר אַתָּה מִכָּל-הַבְּהֵמָה, וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה; עַל-גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ, וְעָפָר תֹּאכַל כָּל-יְמֵי חַיֶּיךָ. טו וְאֵיבָה אָשִׁית, בֵּינְךָ וּבֵין הָאִשָּׁה, וּבֵין זַרְעֲךָ, וּבֵין זַרְעָהּ: הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ, וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב. {ס} טז אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ–בְּעֶצֶב, תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. {ס} יז וּלְאָדָם אָמַר, כִּי-שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ–אֲרוּרָה הָאֲדָמָה, בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. יח וְקוֹץ וְדַרְדַּר, תַּצְמִיחַ לָךְ; וְאָכַלְתָּ, אֶת-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. יט בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב. כ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ, חַוָּה: כִּי הִוא הָיְתָה, אֵם כָּל-חָי. כא וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר–וַיַּלְבִּשֵׁם.

החטא הקדמון  – הנחש שפיתה את חוה, שפיתתה את אדם, ומאז אנחנו מגורשים מגן העדן, מתביישים בערום שלנו, בצער יולדות בנים, בזעת אפינו אוכלים לחם? האם זה כל הסיפור? או שזה רק הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו? נזכרתי בהקלטת נסיון שעשיתי בזמן שאחות של טליה ביקרה אצלנו וסיפרה על ההצגה שהיתה בבית הספר של הבן שלה, ובה הילדים צועקים על הקהל את המשפטים הנוראים האלו – "על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך!! בצער תלדי בנים!! בזיעת אפך תאכל לחם!! " ואז, תוך כדי שהיא חצי בוכה חצי צוחקת, היא אומרת – איזה אלוהים מניאק!! מה זה? מה עם קצת חמלה? כולה אכלו איזה תפוח…

ואם לא חטאנו והכל בסדר, אז למה אנחנו עדיין כל-כך מתביישים במיניות שלנו? בעירום שלנו? למה הורים מסתירים את אהבתם מילדים? למה כל-כך מביך אותנו לדבר על מין? למה זו כזו בושה להגיד שלא עומד או שלא גמרת או שאתה בתול או שאת נימפומנית? ואולי זה רק אני, ובכלל כל שאר האנשים מרוצים מהמיניות שלהם, ויש להם עם מי לחלוק וטיפלו בזה כבר מזמן?

יש היום סדנאות למיניות, ויש מטפלים ומטפלות (ויש גם שרלטנים), ויש קבוצות תמיכה, ויש המון מידע, ואני מייחל שנמשיך ונחקור, ולא ניבהל מזה שלפעמים כואב וקשה, ושיש לנו הרבה מה לרפא, בעצמנו ואצל אחרים, ואני מאחל לעצמי להגיע עם טליה למחוזות מופלאים, ולהוקיר גם את המקומות העדינים, הכואבים, המבלבלים, הילדותיים, המביכים, ולזכור שזה חלק מהיופי בחיים.

אשמח לשמוע מכן ומכם, בתגובות, במייל, בעל-פה,

ובכלל לעודד אותנו לדבר על כך יותר, וגם לעשות,

כי זה הרבה יותר מפחיד אבל גם הרבה יותר מספק.

המשך יבוא…

אם נרצה…

 

14 תגובות “מחשבות על מיניות

  1. הי ארני, מאוד מאוד מזדהה עם מה שכתבת עם הבלבול והשאלות והחצי-תובנות (תובנות שעדיין לא גמורה הבנתן). וזה מנחם לדעת שהרבה אנשים שנמצאים בזוגיות טובה ובריאה ונעימה נמצאים במחשבות על הנושא הז. ולא רק כמו אצלי זוגיות בת 12 עם שלושה ילדים. בכל מקרה, זה כאילו קראת את מחשבותיי. לא ניסנו יחסים פתוחים, אני לא חושבת שכרגע אני בנויה להתנסויות כאלו וכמובן שאף אחד לא מבטיח שזה ייטיב עם המערכת שלנו. אני כן חושבת שצריך להיטיב וללמוד ולנסות בתוך מערכת היחסים ללכת במסע מיני יותר מרתק, ללמוד מאוד מאסטרים (שאינם שרלטנים). אולי מתישהו באמת באמת נעשה את זה 🙂
    תודה על השיתוף האמיץ וכמו שאמרת חבל שצריך להיות אמיצים בשביל זה אבל כרגע זה כך 🙂

    • הי אפרת, תודה על השיתוף שלך. זה נכאילו נראה לי ברור שאחרי 12 שנה של זוגיות יהיו שאלות לגבי מיניות, ועד היום תשוקה היתה נראית לי כמו משהו שמוותרים עליו לטובת יציבות וילדים ומשפחה. וזה באמת עצוב בעיניי. אני שמח לשמוע שאת ובן-זוגך מתעסקים בנושא, ולא מוותרים. מאחל לכם שתמצאו את הזמן הנכון לעשות צעד בכיוון (עכשיו זה זמן ממש טוב), ולגבי האומץ – זה לא חבל, כי הפחד בא כדי שנוכל להתגבר עליו.
      אז שוב תודה ובהצלחה 🙂

  2. היי. הזדהתי עם רוב המחשבות שלך, באמת. וזה מפחיד אותי- ראשית, כי אני צעירה מאוד (בת 19), ובן הזוג ואני בסך-הכול (או: וואו, מלא זמן), שנתיים וקצת יחד. הייתי מצפה מעצמי להיות עדיין לא מודעת לכל זה, להיות עירנית בלי-סוף, רק נובטת.
    שנית, אני במערכת יחסים פתוחה: הן הבחור שלי והן אני ניהלנו קשרים עם עוד אהובים. ואני בחצי שנה כזו בה רוב התשוקה במיניות שלי מתרכזת לא בבן-זוג הארוך-טווח. ובאמת, כמו שאמרת, החיבור ביני לבינו מתבטא בכל הדברים האחרים. אני אשתף שלפעמים קשר עם מישהו אחר עורר לנו את החיבור הגופני דווקא כן אחד לשני (ז"א: פתאום הערכתי את האיכויות שלו כי חוויתי אנשים שונים… או מן הסתם משהו מן הקנאה מעוררת.)
    ויש להגיד שבתקופה שהייתה לפני כמה זמן בה כן היינו רק אחד עם השני, היה את הפנאי האמיתי להתרכז אחד בשני…. ועכשיו אני מרגישה קצת שאני לא מספיק באה "רעבה", כשיש לי קשר מיני אחר, שהוא טוב וחדש כול-כך.
    ובאמת נשמע, שגם אצלי וגם אצלך- המיניות היא איזושהו סממן מסויים של משהו רחב יותר, של היכולת להתרגש, להתחדש, להסתקרן, לייחל אחד לשני. כשקשר הוא חדש מאוד ברור איפה ההתפתחות שלו, וקשר ארוך לפעמים נדמה כסטטי. אחת הבקשות שלי מעצמי בהקשר זה היא לפתח את הענווה שלי…. לשאול שוב גם כשנדמה לי שאני יודעת דברים עליו, לנסות ולהתבייש מחדש… לא יודעת

    נראה לי שיש לך לאן להמשיך ולחקור
    רק הנחת מעט-מעט התחלה של שאלות

  3. ארנון יקר תודה על האומץ והשיתוף,
    אצלי המחשבות על מיניות חוזרות הרבה פעמים למחשבות על כיוונים, על איך דברים מתפתחים ומשתנים. נדמה לי שכמו בהרבה תחומים, גם בתחום המיניות והקשר הזוגי אנחנו יותר מדי חושבים בצורה קווית, ליניארית. זה נובע מהעולם התרבותי המערבי, אבל גם מכך שבאמת קשרים מתחילים בצורה ליניארית, מתחילים מרחוק ונוצרת יותר ויותר קרבה.
    ובעיני, ההסתכלות הליניארית מאוד בעייתית ביחסים בין אנשים, כי אנחנו נעים במעגלי החיים, שהם מתקדמים ונסוגים, ומספקים ומתסכלים וחיים. והכל משתנה כל הזמן, והתקדמות בכיוון מסוים אף פעם לא מובטחת.
    ובאופן אישי בזוגיות שלי, אני מתייחסת למין כאל צורת תקשורת, כאל דרך לתת לגופים שלנו קצת לדבר אחד עם השני בלי שנפריע להם, ובלי שנפרש אותם, ובלי שנשפוט אותם. אני משתדלת ליהנות ולגרום עונג, כמה שמתאפשר. יש תקופות שפחות, ויש תקופות שיותר. לכן מבחינתי אופציה של קשר פתוח לא תתן מענה לגוף שלי, שחיה עם ליאור אהובי, ולכן רוצה למצוא את מקומה, עינוגה וסיפוקה, בגופו. כשזה מתאפשר…
    וואו, אחרי שכתבתי אני מרגישה איזה אומץ יש לך. ולטליה.

    • תודה רוני, על מחשבה יצירתית ועמוקה. מאוד מתחבר למקום הלא לינארי. לכך שיש גלים, ועונות, ומחזוריות, ותקופות של יותר ופחות שצריך לקבל את אלו וגם את אלו.
      בהחלט לקיחת הזמן והסבלנות הן חלק מהבגרות של קשר זוגי ובחיים בכלל.
      לגבי מה שכתבת על הגוף – פה יש לי קצת בלבול, כי לפעמים הגוף שלי מרגיש שרוצה להיות עם גוף אחד, ולא בהכרח עם הגוף של טליה, ואז נשאלת שאלה, למי להקשיב? לגוף שמשתוקק, או לראש שאומר זה רעיון לא טוב? הכי טוב זה להקשיב ללב, אבל כאן יש בעיה מאוד גדולה, של פחד ומוסכמות, שלפעמים קשה לשמוע מה הלב אומר…

      • המשכתי לחשוב על הדברים שכתבת ועל התגובה שלי, וגיליתי שיש עוד דבר שמלווה אותי- הגישה הבודהיסטית להשתוקקות. ההבנה שבכל זה נמצא גם המקור לסבל.
        לגוף וגם ללב, יש הרבה דרכים לדבר ולבקש, והרבה אפשרויות לשמוע אותם ולהיענות לצרכים ולרצונות שלהם…
        ולפעמים הגוף שלנו הוא כמו ילד שרוצה משהו ואנחנו לא יכולים לתת לו, והמענה הטוב ביותר הוא להיות איתו, להקשיב לרצונותיו ולקבל את קיומם, ולא לשפוט אותם. ואז לבחור ממקום חופשי מה לעשות. כמו שמתרגלים בבודהיזם- לשהות, להיות בקשב, לא לשפוט ולא להגיב באופן המורגל והמותנה. להשתחרר.
        מי ייתן וכל היצורים החיים יהיו שמחים. בריאים. יחיו במציאות שגופם חופשי, עצמאי ולא מנוצל. ושאף יצור חי לא יידע סבל הקשור במיניותו. אמן.

  4. אכן, מאפיין את המיניות של האדם ושל האשה אותו הפחד שחוו אדם וחוה בימי בריאת העולם. מאז, אנחנו כנועים לפחדים שמנתבים אותנו ואף יותר מזה – קובעים סטנדרטים של מה רצוי ומה מצוי, של מה תקין ומה מקולקל. בפועל, חברתו של אדם וחייו לצידנו נבחרת עפ״י האנרגיה שיוצאת ממנו/ה אלינו ואם נהיה קשובים לה, לאנרגיה הזו, לאור ולצבע שלו/ה באופן חופשי ומוחלט מבלי לתת למחשבות להגביל ולרסן ולעצור אותנו התסכול ימצא מזור בדיבור פתוח, חופשי, כן ואמיתי ויעלם מעצם הבחירה בנתיב חיים שהלב שלם איתו.
    ניסיון חיי לימד אותי שכשאני בתסכול – אני בוחרת בו
    וכשאני מודעת לזה שבחרתי בתסכול – אני פועלת בצורה שנכונה לי וכך משחררת אותו ממני.
    מחליטה החלטות, צועדת בנתיבים ומשחררת עצמי מתסכולים..
    שמחה גדולה ששיתפת בנושא שאנשים לרוב מפחדים לדבר עליו, שמחתי לפגוש את הבלוג שלך.

  5. היי ותודה 🙂

    הצעה: תתקלחו, תתגלחו, תסתפרו, תעשו שעווה, תשתזפו, תעשו כמה כפיפות בטן ושכיבות שמיכה, שימו בושם וצחצחו שיניים, תתייפו כמו האנשים השטחיים והלא-מוארים, ונראה אם תוכלו להוריד את הידיים אחד מהשנייה.

    לאסטתיקת הגוף יש ערך רוחני, היא לא אך ורק מותנית וניתנת לסיבוב אינטלקטואלי של שאלות פילוסופיות 🙂

    יום טוב!

  6. תודה ארני על השיתוף הכנה כל כך, ועל האומץ לשבור את הטאבו של דיבור גברי אמיתי על מיניות.

    אני נזכר שבלימודי התואר הראשון שלי הציעו לסטודנטים/ת השתתפות בקבוצת שיח על מיניות אחרי שעות הלימודים מופרדת לנשים ולגברים. בת הזוג שלי דאז שלמדה איתי במסלול הצטרפה לקבוצת הנשים שכללה קרוב ל30 נשים שעברו יחד תהליך שהיה מאוד משמעותי עבורה.

    והגברים… הקבוצה אפילו לא נפתחה מפאת חוסר הענות.
    והאמת, גם אני לא הלכתי, היה נראה לי מוזר ומביך לשבת עם עוד גברים ולחלוק את החוויות שכולנו מכירים- את התסכול כשהגוף לא נענה לרצון (או נענה מהר מדי), את הקושי לייצר קשר מיני בעולם שמשדר מסרים סותרים שמצד אחד עדיין מצפים מהגבר ליזום ומאידך מזהרים (ובצדק) מפני עבירת הגבול להטרדה ועד כמה שהגבול הזה דק לפעמים, את הפחד שלא נעמוד בציפיות או שנפתח ציפיות לא תואמות, ומעל לכל את הקושי לתת מילים לתחושות, מילים שהיו יכולות לפתור כל כך הרבה בעיות.

    אז תודה גדולה על המילים שנתת, מקווה שיהיו עוד

  7. וואו
    כמה אומץ!
    אמיץ, מעורר ומרגש!
    תודה על השיתוף הנפלא הזה ועל השאלות הנפלאות ועל כל החומר הטוב הזה שאתה מביא.
    מיניות..
    מצד אחד..
    דבר נפלא, מענג, יפהפה, מתנה נפלאה שאפשר לקדש אותה ולקחת אותה למקומות גבוהים נפלאים.
    מצד שני..
    ביזו אותה, אנסו אותה, הפכו אותה לטמאה, למשהו שצריך להסתיר, למשהו שמדברים עליו בלחש, או צועקים אותו בגסות על מנת להסתיר את הפחד.
    אני גם חווה תסכול מיני בדרכי שלי ומזדהה לגמרי עם שאלותיך.
    מאחל לך ולכולנו למצוא את השלום גם במיניות, את הדרך לשמר אותה רעננה, מענגת אשר תשמש לנו כשער להתעלות משותפת ולחיבור עמוק.

  8. תודה שלומי ומורן ורועי שהגבתם.
    חיכיתי שגברים גם יגיבו ויפתחו את ליבם במקום הזה.
    רועי, הרגשתי שאצלך התגובה לא היתה ממש מהלב, אלא יותר נסיון להביא קלילות ולצאת מהרצינות שלפעמים הדיבור "הרוחניקי" מביא איתו, ואני מעריך אותך על כך. ועם זאת, מזמין אותך גם לשתף מהלב, ולא רק בהתלוצצות וביקורת על היפים, שערות, בושם ושאר דברים רוחניים-שטחיים.
    ואמן ולא נוכל להוריד את הידיים אחד מהשניה (חוץ מכשצריך לנהוג או לאכול או להתגלח או להתבשם, כי אז זה קצת בעיה בלי ידיים)

  9. תודה ארני, הניסיון שלך בהחלט נוגע ללב.
    ביקורת קונסטרוקטיבית – מאוד מאוד מקשה על הקריאה – הפונט האלגנטי בצבע האפור, בייחוד בטקסט כה ארוך – ולכן אחרי כמה פסקאות התחלתי לרפרף. וכמוני יש עוד רבים רק שהם לא מודעים או לא טורחים לתת משוב.

    .

  10. פינגבאק: להיות טוב מספיק - אם נרצה

  11. לא התלוצצתי אחי הייתי מאוד אמיתי, מעניין שאתה מצליח להרגיש את הלב שלי כנראה שאתה סופר-איש מואר. המילים היפות לא שוות כלום, אתה עדיין שופט אחרים כמו כולם אם לא בהרבה יותר גרוע. מציע לך לחזור ולעבור תיקון פנימי לפני שתטיף לתיקון עולם. מה שכתבתי היה מניסיון אישי, מהרבה מחשבות מטרידות שהיו כמו שלך, שניסיתי למצוא מישהו להאשים ומצאתי את העולם הרגיל והרע כקורבן. עד שהבנתי שאפשר לאהוב חלק ממנו וחלק לא 🙂 בהצלחה ביישום העצות שאינן מהלב ואינן מוארות כשלך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *