חזרתי משלושה שבועות מהנים של טיול משפחתי וזוגי והתנדבות בקרואטיה. ארץ עם טבע מדהים ואנשים חביבים. קצת חוויות ותובנות מחווית התיירות בחו"ל הראשונה שלי מזה שש שנים.

לפעמים אני קצר רוח, רוצה שדברים יקרו, שפרויקטים יתחילו או יתקדמו, שהמחשב יפסיק להתקע, להתמלא בעונג או רגש, ולהפסיק לחכות שמשהו יקרה. ואז אני נזכר לנשום…

לרגל חג החירות וליל הסגר

כמה סיפורים על חופש ושלילתו, על פלסטינים, נשים, טרנסג'נדרימיות, חיות ושאר זהויות

הרהורים על ביטוי, התנגדות, תסכול, עבודה ביחד ולחוד, ותפיסה בין-הוויתית שבה אנחנו אף פעם לא באמת לבד

לעתים נראה שהכל כל-כך רדוד וחסר עומק. האם אפשר להיות גם מעניין וגם מעמיק?
או שיש מקום רק לססמאות קליפים ודחקות?

פעמים רבות ואולי כל החיים אני מסתובב עם התחושה שאני לא מספיק טוב. שלא משנה לכמה אנשים אעזור, כמה אנסה להיות תומך, מכיל, שמח, זה לא מספיק. אני לא אהיה לעולם בן מספיק טוב. בן-זוג מספיק טוב. אדם מספיק טוב. מהיכן מגיעה התחושה הזו? והאם ואיך ניתן לשנות את האמונה הזו?

התנאים שבהם חיים הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה הולכים ומתדרדרים. עם זאת, פתרון מדיני לא נראה באופק. לדעתי השינוי הנדרש הוא עמוק ביותר, ולא כולל רק חלוקה מחדש של שטחים, אלא הסתכלות מחודשת על תפיסת הבעלות שלנו, והגדרת העצמי.