הצל – אולי לא הכי עמוק, אבל יש לו 250 אלף לייקים
פוסט שיכול להשמע ביקורתי, והוא אכן כזה,
אבל כמו תמיד הביקורת היא בעיקר כלפי עצמי.
הרבה אני שומע שהפודקאסט שלי לא מספיק מעניין, שקשה להקשיב לאורך זמן, שאם זה לא ערוך ומהיר ומעניין אז אין סבלנות להקשיב. ואני שומע, ומנסה מצד אחד לקבל ולהתאים את עצמי, להיות מעניין, כי בסך הכל אני רוצה שישמעו אותי.
ומצד שני אני תוהה – למה כל זה?
אנשים משכילים כבר לא מסוגלים לקרוא היום ספרים (גם אני קורא ארבעה עמודים ונרדם, אז אני קורא בהמשכים). ומי בכלל קורא היום הגות? מי מסוגל בכלל להקשיב לנועם חומסקי או נעמי קליין, לאלן ווטס או קרישנמורטי? למי יש זמן להאזין באמת? המקסימום זה הרצאת טד, וגם זה כבר נהיה ארוך מדי. אולי איזה קליפ. אפילו את קליפ החתולים שמשחקים אנחנו מפסיקים באמצע, ובפורנו מריצים לסוף – לראות את השפריץ או השפיכה הנשית, למה כל המשחק המקדים?
הי מה נשמע? מה שלומך? איך הולך? מה וזה?
הכל סבבה, טוב תודה, ברוך השם, אלחמדאללה.
מה בכלל עמוק? ולמה לא לעשות רק מה שמעניין?
לשחק משחקי מחשב, לשמוע מוזיקת פופ, לראות סדרות HBO, ולאכול אוכל מהיר.
האיטיות נעלמה מן העולם, כמו ב”מומו” האנשים האפורים שכנעו את כולנו שעדיף לנו ככה,
טראמפ מצייץ בטוויטר ונתניהו מבטיח הבטחות ומאיים איומים,
וכולנו כותבים סטטוסים קצרים וחכמים,
בשביל מה?
הרי מה אנחנו בסך הכל? אבק ברוח
פינגבאק: אנחנו אף פעם לא לבד - אם נרצה
ארניק..גם אני לוקה בתסמין ההתייעלות וחוסר הנחת, אבל יש משהו בפודקאסט יחסית “איטי” שעוזר להרגע, להקשיב ממקום נינוח..לפעמים, התחושה שעוברת חשובה בהרבה מהמילים, ואותי הקצב מרגיע ומיישב