אנחנו אף פעם לא לבד

מצב הרוח

בתפיסה בין-הוויתית (inter-being) כאשר אני מרגיש משהו, זו הדרך של היקום לספר לי משהו. זה לא סתם, זה לא אני שמרגיש, זה הרגש שעובר דרכי. ולכן כאשר שיתפתי בפוסט הקודם את התסכול שלי, (ובעוד הרבה פוסטים אחרים), אפשרתי למשהו שקיים בתוכי, ולכן בהוויה הכללית להשמע. התסכול גדל כאשר אני לא נותן לו ביטוי, אני מרגיש לבד. הביטוי מאפשר לי להרגיש שאני לא לבד

לפני כמה ימים ישבתי בבית-קפה ועבדתי על הפודקאסט ולידי ישב יגאל רמב"ם יחד עם חברים, ודיברו על ענייני דיומא, על עוולות המשטר, על השחיתויות, ועל התבטאויות שקריות וגזעניות של שרים ואנשי ממשל. בעודי יושב ומנסה להבין איך להתקין תוסף לפודקאסט הזה, האזנתי בחצי אוזן לתלונות ולכאב של שכניי הזמניים, ובתוכי עלתה המחשבה שהדיבור על ההנהגה הפוליטית הוא כמו הדיבור על מה עשתה השכנה. אין לזה יותר מדי השפעה על החיים שלנו (לפחות לא בצורה ישירה), זה בעיקר נותן לנו משהו לדבר עליו. מה שחיזק את דבריי היה דיבור על מישהי ששכבה עם המרצה שלה, וכן שיחה על הרגליו של יאיר נתניהו, שאין לו שום תפקיד ציבורי (למרות שהוא בן של ראש הממשלה).

כאשר ביטאתי בפני יגאל את המחשבה הזו, מיד קפצו כל משתתפי השיחה על רגליהם האחוריות – מה אתה מדבר, מה הקשר בין רכילות לדיבור על הממשלה, הם האנשים שמשפיעים על מה שקורה לך, אתה מתנשא. מיד התפזרה השיחה וכל אחד חזר לענייניו – למחשב, לסודוקו, או לג'וינט. די נדהמתי מההשפעה שהיו למילים שלי, ובעיקר למילה "רכילות" שהשתמשתי בה, ואיך האווירה מיד השתנתה.

יגאל גם התקשה לקבל את המילה רכילות לדברים שעבורו הם לחם חוקו, אבל הוא לא בא אליי בטענות אלא ניסה בצורה עניינית לרדת לסוף דעתי. דיברנו על מה עיקר (לדעת מה קורה במרחב הפוליטי ואיך אפשר לשנות אותו) ומה תפל (לדבר על אישי ציבור בנושאים שאינם רלוונטים לחיינו אלא מתוך חטטנות), על מדוע חשוב לדעת מה קורה ואיך להתנגד למשטר בצורות יעילות. וגם דיברנו על אלטרנטיבה, איך אפשר לעבור מהתנגדות ליצירת מציאות חלופית, או יותר נכון, איך לשלב בין השניים. מצאתי איש שיחה קשוב ומעניין, דבר שקשה למצוא פעמים רבות בקרב אנשים דעתניים.

שמחתי שביטאתי את מה שהיה לי ולא שתקתי, אפילו שלרגע ביאסתי את כולם ועיכרתי את האווירה, בסוף יצא מזה שיחה עמוקה ומשמעותית, וזה למעשה מה שאני מייחל לו.

                                                       יגאל רמבם בפוזיציה אופיינית (מתוך אתר מגפון)

 

איך מייצרים אלטרנטיבה?

אחת השאלות היא באמת איך אפשר לייצר אלטרנטיבה למצב הקיים, לשיטה הכלכלית שמחרבת את כדור-הארץ ואת נפש האדם, למערכת החינוך שתקועה בפרדיגמות של הסללה וסטנדרטיזציה שלקוחות מהמאה ה-19? לשיטת הממשל שמבוססת על רעיון מדינת הלאום, ריכוז כח, וחזות של דמוקרטיה?

ברור לי, וגם ליגאל, שחלק חשוב ביצירת האלטרנטיבה לכוחות שמפרידים בינינו, היא לעבוד ביחד, ולהצליח להתגבר על מחלוקות אידיאלוגיות ורגשיות בינינו – יצירת קואופרטיבים, עבודה בצוותים, החייאת קהילות, מעגלי שיח, רשתות חברתיות כמובן, ושיתוף משאבים. האלטרנטיבה היא בכך שאנו חיים את החיים שאנו מאמינים בהם. ואם אנחנו לא חיים אותם, אם אנחנו עדיין חיים מתוך מחשבה ש"אם אין אני לי מי לי" , ושעליי להתחרות כדי להרוויח את קיומי בעולם, או ש"אין מה לעשות, כך זה היה מאז ומעולם", אז אנחנו ממשיכים את אותה המנטליות שמאפשרת הרס וסבל במימדים הולכים וגדלים.

איני בא לומר שאם אתה לא חלק מהפתרון, אתה חלק מהבעיה, אני בא להגיד שלכולנו יש השפעה. שכל בחירה שלנו בעבודה משותפת והתמודדות עם מחלוקת או כאב משפיעה על מצב העולם, ממש כפי שכל מחלוקת או כאב שקיים כרגע בעולם (ויש הרבה כאלו), משפיעה עלינו. הרדידות הכללית שהרגשתי היא הרדידות שלי, ואילו הבחירה שלי להתמודד איתה ולכתוב עליה משפיעה בחזרה על העולם. כאשר אני כותב שורות אלה, אני משפיע על העולם, כל מילה, כל אות, כל אחד שקורא, כל אחת שמגיבה או לא מגיבה, כל בחירה להמשיך ולחזור לדפוסים והתמכרויות, וכל בחירה לשנות אותם ולהתמיר אותם, כל תגובה בלתי מודעת ואלימה, כל בקשת סליחה והודיה, כל אחד מהם משפיע.

יגאל שם בפניי מראה חשובה, שכאשר אני בוחר להתעלם מעוול שנעשה מולי (לא בעיתון, ממש מולי), אני נותן לו תוקף. כאשר אני רואה שוטר מטריד בחור ערבי, אני מאפשר לזה לקרות. יוצא לי יותר ויותר להתקל בגברים ערבים שנעצרים ומתבקשים להזדהות. בכניסה לתחנה מרכזית, ברחובות ירושלים, מחוץ לתחנת הרכבת בתל-אביב. התגובה שלי לכך היא לעצור ולהיות נוכח ועד. אפילו לא להעיר לשוטר. רק לעצור ולהסתכל. להיות מוכן לצלם אם צריך. לנסות להבין את הסיטואציה. לנוכחות שלי יש השפעה, גם בלי שאני אומר משהו או נוקט פעולה. עצם הנוכחות וההתבוננות, העצירה לרגע במקום ההתעלמות, משנה את הסיטואציה, מזכירה לי ולערבי ולשוטר שאנחנו לא לבד, שיש מי שמתבונן, ומי שאכפת לו.

 

 

                מתלווה לפעילי "תעאיוש". הולך עם רועה צאן פלסטיני שנתון לאיומים מצד הצבא ומתנחלים

 

           עם אבא יאיר ברכיבת אופניים בסינגל דורות – לחוות את הטבע באקטיביזם משפחתי

ביחד ולחוד

לעבוד ביחד זה מאתגר ומספק בו-זמנית. בשנים האחרונות הייתי חלק מקהילות שונות – מהפכה של אהבה, קהילה על אופניים, היריד האנושי הנודד, ואקומי. בכל אחת מהקהילות האלו עבדתי עם אנשים. תמיד זה מאתגר, לפעמים מעצים ולפעמים מתסכל. זה דורש ויתור על מיני דברים – על זמן לבד, על רצונות אישיים, על פינוקים חומריים. לא תמיד אבל מהנסיון שלי זה חלק מהעניין. כמו במשפחה, כמו עם ילדים, כמו בזוגיות, העצמי מתרחב ומכיל עוד אנשים, ואז העצמי הפרטי מקבל קצת פחות תשומת לב, והעצמי הרחב מתבטא יותר.

לעתים זה מרגיש לי שזה אחד על חשבון השני. שכאשר אני בחברת אנשים, אני לא מספיק נותן תשומת לב לעצמי, לא בא לידי ביטוי, מוותר על דברים שחשובים לי לטובת הכלל. וזו אחת הבעיות של הקיבוץ והקומוניזם או סוציאליזם, הויתור על הפרט לטובת הכלל. ברור לי שזה לא הפתרון, שזה לא יכול לבוא אחד על חשבון השני. שחייב להיות איזון, וחייבת להיות הדדיות.

 

אף פעם לא לבד

יש ערך ללהיות לבד, להקשיב, לחשוב, למדוט, להרהר, לפגוש דברים חדשים בעצמי ובאחרים, לצאת מהמוכר. וכאשר הייתי בקהילות זה היה חסר לי. היה חסר לי להיות לבד, עם עצמי, עם אנשים ספציפיים שרציתי אבל לא עם אחרים.

השבוע עברתי להתגורר שוב בדירה של הוריי אחרי שאחי עזב אותה ונסע לכמה שבועות לחו"ל. עברתי להתגורר זה הגדרה לא מדויקת, יותר נכון העברתי לשם חלק מבגדיי וחפציי כדי שתהיה לי דירת מפלט, התבודדות, יצירה. רציתי חופש מטליה, מהזוגיות, מהדירה, מרכבת האנשים שעוברת אצלנו בסלון ובחדר האורחים (שאני מברך על כך באופו כללי, אבל גם קצת מותש). ישנתי לבד, ביליתי עם עצמי, קראתי, גלשתי, ראיתי סרטים. לא שלא עשיתי את כל זה לפני, אבל שם הרגשתי שאני יכול לעשות זאת בלי שאף אחד מצפה ממני למשהו, ובלי שיש אנשים שעליי לתת להם התייחסות. זו גם הזדמנות לטליה להיות לבד בלעדיי (לא יודע אם היא רוצה בכך, ולמרות שאני לא יודע כמה יצא לה להיות לבד).

בכלל אנחנו הרבה מוקפים בעוד אנשים, במיוחד בחברה משפחתית ועדתית כמו שלנו. ועדיין הרבה פעמים אני מרגיש לבד. למרות שעל פי התפיסה הבין-הוויתית אני אף פעם לא לבד. אני תמיד מחובר, דרך האוויר שאני נושם, הבגדים שאני לובש, האוכל שאני מעכל, המחשבות שאני חושב, כולם מושפעים ומשפיעים על ידי מי שמסביבי ועל העולם, בצורה ישירה או נסתרת. אחת הסיבות שאני כותב זה כדי לזכור ולהזכיר שאנחנו לא לבד. ולחזק את הידיעה הזו שכולנו באותה סירה, ובין אם תבוא סערה, או סתם חרא לנו, יש איתנו עוד אנשים ששותפים איתנו לחוויה.

והמחשבה הזו מעודדת אותי. שגם אם אני לא בעמדת השפעה פוליטית, או מנהל עסק או בית-ספר, גם אם אני סתם ארני – שמסתובב בארץ, ופוגש אנשים, ומספר סיפורים, ומסתכל על עורבים, ומבקר משפחה וחברים – אני משפיע בעצם ההוויה שלי על כל מה שקורה, ולכן זה לא סתם. וגם כאשר אני וטליה לא נמצאים בהכרח באותו מרחב אנחנו קשורים זה לזה ומשפיעים זו על זה. וגם הפלסטיני חסר הזכויות מושפע ממני, וגם אני מושפע מהבחור ההוא שנעצר למען הצדק ואף אחד לא ממש ידע.

אסיים בנאומה של סונמי-451 מ"ענן אטלס":

להיות משמעו להיות נחווה

ולכן לדעת את עצמך אפשרי רק על ידי עיניי האחר

הטבע של חיינו הנצחיים הוא בהשלכות של המילים והמעשים שלנו

שממשיכים ודוחפים את עצמם דרך כל הזמנים

חיינו אינם שלנו

מרחם לקבר אנו קשורים לאחרים

עבר והווה

ובכל פשע וכל מעשה נדיבות

נולד מחדש עתידנו

 

אם נרצה…

 

 

 

4 תגובות “אנחנו אף פעם לא לבד

  1. “Each of us lives in and through an immense movement of the hands of other people.
The hands of other people lift us from the womb.
The hands of other people grow the food we eat, weave the clothes we wear, and build the shelters we inhabit.
The hands of other people give pleasure to our bodies in moments of passion, and aid and comfort in times of affliction and distress.
It is in and through the hands of other people that the commonwealth of nature is appropriated and accommodated to the needs and pleasures of our separate, individual lives.
And, at the end, it is the hands of other people that lower us into the earth.”
    — James Stockinger

  2. יש נקודה בשיחה שהיא לא פותחת שום דבר ומספרת דבר חדש. זו נקודה נוחה ולפי המילים של מאיר אריאל זאת הנקודה שאנשים בדרך כלל רוצים להגיע אליה.

  3. פינגבאק: שמונה בעקבות האחד - אם נרצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *