המאורעות האחרונים בהר הבית, שלל החקירות שמתקיימות כרגע שקשורות לראש-הממשלה ולצמרת הבטחונית-כלכלית של ישראל, דליפת החומצה של כיל וזיהום נחל אשלים, פרשת מיכל האמוניה, איסור האימוץ למשפחות חד-מיניות, ועוד המון נושאים שלא מטופלים ולא מדוברים – שחיתויות, מאבקי כוח, יוקר מחייה – מעלים את השאלה מה קורה פה?

איפה טעינו? האם יש אשמים? מי צריך לקחת אחריות על המצב שנקלענו אליו? או אולי הכל באשמת הכיבוש כמו שטוענים בשמאל כבר המון שנים?

ואולי הכל בסדר. לפחות יחסית למדינות אחרות במזרח התיכון? ובאירופה גם כך יש מלא מהגרים מוסלמים והימין הקיצוני גם עולה לשלטון אז טוב שנגיד תודה?

ובכן, טוב שנגיד תודה. אבל טוב גם שנסתכל במראה.

הערה: אני משתמש בפוסט זה במושג ציונות – מושג טעון ומורכב שיש לו כיום מתנגדים רבים בעולם כולו וגם בקרב היהודים, ויש אחרים שיחרפו נפשם כדי להגן עליו.

אני משתמש במושג זה מתוך הקשר רחב ומתוך מגוון רעיונות שנכללו בו, ולא רק מתוך הראייה הצרה של בעלות יהודית על אדמת ארץ ישראל. מטרתי בשימוש במושג היא להרחיב את השיח ולמקד אותו בערכים, תוך כדי שימוש במושגים שתבעו מייסדי המדינה ומובילי התנועה הציונית (ובעיקר מרדכי מרטין בובר).

המצב האנושי

האנושות נמצאת במשבר. משבר רוחני וערכי, שמתבטא גם במשבר סביבתי, כלכלי, בטחוני וחברתי.

מתוך הסרט “צומת דרכים – צירי לידה של השקפת עולם חדשה”:

 

המשבר הזה ידוע לרבים מאיתנו, ולעתים נראה שאין איך לצאת ממנו. בעיות היום-יום גדולות יותר – המשכנתא והתשלומים לגנים בתי-ספר וחוגים, הבעיות הבטחוניות, הבעיות המשפחתיות, לא נותנות מנוח כדי להסתכל על התמונה הגדולה, ולא משאירות זמן כדי לייצר פעולה. נסחפים בזרם התודעה הכללי, מאירוע לאירוע, ממשבר למשבר, מסופ”ש לסופ”ש.

רוב האנושות (עד כמה שאני יכול להעריך משהו על רוב האנושות שאותה מעולם לא ראיתי או פגשתי) חיה במצב של עבדות. אנשים עושים דברים מתוך הכרח, מתוך השרדות, בנסיון להשיג כסף, להתקיים, לאכול, להשיג בית. רוב האנושות מרוכזת כמובן באסיה ובאפריקה, לא בצפון אמריקה ובאירופה כפי שמציגות לנו הסדרות והסרטים שאנחנו רואים. תרבויות שלמות הן נסתרות עבורנו, נכחדות, נעלמות.

כך גם רוב החיים על פני כדור הארץ נמצאים במצב של התדרדרות. היערות נכרתים, מינים נכחדים, הדגים מתמעטים, מקורות המים המתוקים מתייבשים, שינויי אקלים מתרחשים. נעשו על כך כבר לא מעט סרטים ותכניות, ועדיין רובנו מתכחשים.

 

 

איך זה קשור אלינו?

פה בישראל, אין לנו זמן להתעסק בשאלות הגדולות. אנחנו גם עסוקים בהשרדות. השרדות כלכלית בעיקר. ומידי כמה שנים גם באיזה מלחמה קטנה עם עזה או גל פיגועים שמזכיר לנו שאנחנו עדיין במזרח התיכון ושלא אוהבים אותנו כאן.

יש כאלו שזה נותן להם משמעות. הגן היהודי ששרד אלפיים שנה ממשיך לעשות את מה שהוא יודע, ומוצא דרך להתקדם ולהצליח למרות כל הקשיים והמכשולים, למרות ששונאים אותנו, למרות השחיתות בשלטון, והקושי ביוקר המחייה.

האם הקושי הכלכלי הזה הוא תוצאה של החמדנות היהודית? אנחנו מנסים כל הזמן לדפוק אחד את השני? האם זה בגלל מדיניות ממשלה? הטייקונים? או בגלל המלחמות שקורות פה כל הזמן?

ובכן בהחלט יש קשר בין הדברים. ויש גם מי שמנסים להצביע על הקשרים. ויש גם הקשרים יותר עמוקים.

חלק מהמפעל הציוני היה מפעל סוציאליסטי. הרעיון היה להקים כאן חברה שיתופית – בעלות משותפת על קרקע, עבודה עצמית, וחופש בחירה לגבי כללי החיים בצוותא. (מתוך “נתיבות באוטופיה” מאת מרטין בובר).

בעלות משותפת על קרקע

הקיבוצים והמושבים השיתופיים היו נסיונות התיישבות שיתופית עם רעיונות סוציאליסטים אידיאליסטים שהיוו ניסוי ייחודי ומהפכני בתולדות האנושות. אמנם ייתכן מאוד שאנחנו לא אלו שהמצאנו את הקיבוץ (תתקשו לנחש מי הם היו- רמז כאן), אבל התנועה הקיבוצית ותנועת המושבים בהחלט היו תנועות ייחודיות ומהפכניות בעולם.

והן כשלו. התנועה הקיבוצית אמנם קיימת, אך רוב הקיבוצים הופרטו, וקרבות נדל”ן הן העסק העיקרי שממנו מתפרנסים הקיבוצניקים הותיקים. גם המושבים הפכו להיות נחלות שמושכרות לצעירים חסרי דיור שרוצים למצוא “מקום שקט בכפר”, והאדמות החקלאיות מוחכרות לתאגידים חקלאיים.

אחת הסיבות העיקריות לכך, בעיניי, היא שההתיישבות, יותר משהיתה רעיון אידיאליסטי, היתה חלק מהתנועה הציונית והרצון ליישב יהודים על חשבון הערבים שגורשו מהאדמות האלו ב-48′. אוטופיה לא בונים על חורבות של מגורשים. רוב הישראלים היהודים לא נותנים לכך את דעתם, חלק גדול אפילו מתכחשים לנכבה ולהשלכותיה, והשאר פשוט מתעלמים, גם השמאלנים.

המלחמה לא הסתיימה, וכפי שחזה הרצל, נשארנו מלוכדים (פחות או יותר) סביב אויב משותף חיצוני, ולכן אנחנו עדיין קיימים כמדינת לאום, אך כלפי פנים, כלפי עצמנו (היהודים או הישראלים במקרה הזה) אנחנו נלחמים בעצמנו על אדמה.

המלחמה על אדמה היא עקובה מדם, צרות עין, ואנוכיות. הקרבות מתקיימים לא רק בין יהודים וערבים, אלא בעיקר בין המדינה ומוסדותיה – מנהל מקרקעי ישראל וקק”ל – לבין האזרחים, וכן קרבות ירושה בין קרובי משפחה, מאבקים בין שכנים, חומות בין ישובים. וכמובן שיש את כרישי הנדל”ן שגוזרים רווחים, ואת הבנקים שכל יציבותם תלויה בהמשך עליית המחירים והלוואות המשכנתא.

בישראל נוצר מעמד בעלי הדירות – אלו שיש בבעלותם דירה ויותר, שמרגישים בטוחים, וגם עושים רווחים מהשכרת הדירות. מדובר כמובן בחלק גדול מהאוכלוסיה שמוכן להמשיך לשחק את המשחק, כי הוא גם מרוויח מכך. את העובדה שיש עוד מאות אלפי אנשים חסרי בית שנאלצים לגור בשכירות או להשתעבד למשכנתא למשך כל חייהם, והעובדה שזנחנו את הרעיונות שבשמם הוקמה מדינת ישראל, הן אחת הסיבות למשברים שאנחנו חווים.

 

עבודה עצמית

אחד העקרונות שעליה היתה מושתת התנועה הציונית היא עבודה עצמית או עבודה עברית. גאולת האדמה נעשית לא רק על ידי כיבוש הצבאי אלא בעיקר על ידי חרישתה ושתילתה בעבודה חקלאית. כמובן שגם ברעיון הזה ישנה בעייתיות וגם הוא נזנח על ידינו לפני שנים רבות.

נכון שהחקלאות בארץ היא מפותחת ומתקדמת, ישנם פיתוחים טכנולוגיים רבים. אך החקלאות נמצאת במשבר – החקלאים אינם מצליחים להחזיק את החלקות שלהם מבחינה כלכלית, ואיכות האדמה יורדת. העבודה עצמה, כבר מזמן לא נעשית על ידי יהודים. פלסטינים הם אלו שמעבדים את המטעים והכרמים בשטחים, ואילו בשאר ישראל אלו התאילנדים שמיובאים לפה לתקופות קצרות וגרים בשלל פחונים בשבילים שבין השדות או במגורי עובדים. איבדנו את הקשר שיש לנו לאדמה, ולפי העקרון של התנועה הציונית גם את זכותנו עליה.

כמובן שגם את ייהוד הקרקע בדמות נדל”ן עושים עבורנו פועלים ערבים. את עבודות התחזוקה והנקיון עושות בעיקר נשים ערביות, וגם פליטים אפריקאים. הייצור נעשה במפעלים בסין, והתרבות המרכזית מיובאת מאמריקה. יש לנו כמובן הרבה דברים מקוריים, אבל את הלב של העניין, את החיבור לעשייה ואת הדאגה לבית שלנו הפרטנו והעברנו לקבלני משנה. נשאר לנו הייטק, בטחון תקשורת ומסחר. רק הדברים שיש בהם כסף, ומעט עבודת כפיים.

חופש בחירה

רוצה להשפיע? לך תתמודד לבחירות לכנסת. או תקים עסק או עמותה.

האמירה הזו, שאני שומע אותה מהרבה כיוונים, היא חלק מהבעיה. המחשבה שכדי להשפיע עליך להגיע לעמדת כח, ורק אז יכולה להיות לך השפעה ציבורית, ובתור אזרח “פשוט” אין לך אפשרות להשפיע, היא ביטוי לזניחה של הרעיון הציוני, ושל רעיון השיתופיות והשתתפות בקביעת אורח חיינו.

המוסדות שיצרנו – המדינה, הבנקים, הביטוח הלאומי, הרבנות, הצבא – משפיעים עלינו ומחייבים אותנו לפעול בתוך מסגרות שלא אנחנו בחרנו (לפחות לא אלו שנולדו לתוכה).

לא רוצה לשלם מיסים, או לשרת בצבא? – לך לכלא או תווציא פטור בדרכי מרמה.

לא רוצה להתחתן על פי כללי הרבנות האורתודוכסית? – סע לחו”ל או תעבור מדינה.

לא שילמת לביטוח לאומי? – נרדוף אותך עד שתסדיר את כל חובותיך כולל ריביות, ואם לא, אינך זכאי לשום טיפול רפואי.

לא רוצה להיות לקוח של בנק? – לא תקבל תלוש משכורת.

לא רוצה לקחת משכנתא לשלושים שנה? – לא תהיה לך דירה.

הבחירה שלנו מוגבלת. אנחנו יכולים לחיות לצד המערכת, למצוא פרצות ועיוותים ולנצל אותם. אבל האם לשם כך באנו לכאן?

הבחירה החופשית, והיכולת להשפיע על חיינו הם חלק בלתי נפרד מהרעיון הציוני, אבל הוא נזנח במהלך הדרך, יחד עם הבעלות המשותפת על הקרקע, ועקרון העבודה העצמית.

אין אפשרות לדור הצעיר להקים התיישבות משותפת. אין קהילה שקולטת אנשים חדשים. אין יכולת ליזום ואין תמיכה ביוזמות משותפות יהודיות-ערביות. ואין יכולת אמיתית לבחור את חיינו מעבר לרמה הפרטית או המשפחתית. כל נסיון להשפיע, אפילו ברמה המקומית נתקל באינטרסים כוחניים וכלכליים.

כאמור, אין בכך כדי להפסיק את הנסיונות, אבל הקשיים והאתגרים שצריך לעבור מעידים כי זנחנו את העקרונות שעליהם הוקמה המדינה, וטוב שנסתכל במראה ונעשה חשבון נפש לאן פנינו.

כמה שאלות לסיום

התחלתי בתיאור תמונת המצב האנושית, כי בעיניי המשבר שפוקד אותנו אינו מנותק מהמשברים הגלובליים, להפך הוא קשור ביותר, ויש ביכולתנו להיות חלק מהפתרון. ולשם כך נשאלות כמה שאלות –

• האם יש לנו חזון שאנחנו יכולים להסכים עליו? כיוון שאליו אנחנו צועדים יחדיו? או שאנחנו פשוט נסחפים על זרמי התודעה, התהפוכות הפוליטיות והכלכליות, והפיתוחים הטכנולוגים ללא שליטה?

 

• האם אנו מסוגלים להשתחרר מאחיזת הבנקים, החוקים, המנהל, והרכושנות הפרטית, ולחזור להיות בעלי קרקע שיתופית? האם אנו מסוגלים ליצור מחדש את הקיבוץ והמושב, את הקיבוץ העירוני, ואולי גם דרכי שותפות חדשות שעוד לא חשבנו עליהן? ללמוד מטעויות העבר, ולספק לכל אחת ואחד את החופש שהוא זקוק לו בתוך הקולקטיב, את מידת ההשפעה והמעורבות שהוא או היא בוחרים, ועדיין לזכות בבטחון ובחדווה שביצירה וחיים משותפים?

 

• האם אנחנו מוכנים לחלוק את האדמה הזו עם הערבים, לקבל אחריות על מעשי העבר, וליצור שותפות אמיתית ושוויונית, ולקבל את היותנו חלק מהמזרח התיכון? להיות בני בית ולא רק כאלה שמתיימרים להיות מקומיים אך מתחבאים מאחורי חומות, גדרות מצלמות ורובים?

 

• האם אנחנו מסוגלים לחזור ולהתחבר לאדמה, להכיר בהרס שהבאנו עליה, ולהתחיל לרפא אותה? האם אנחנו מוכנים  לעבור מרעיון הבעלות לרעיון השייכות ? להבין שהאדמה היא לא בבעלותנו, אלא ניתנה לנו “לעבדה ולשמרה”?

 

• האם אנו מסוגלים לחיות בתודעת אחדות ולהבין שבעלי החיים אינם כאן כמטרד ונזק, ואינם כאן כדי לשרת את צרכינו ולהשביע את תאוותנו אלא חלק בלתי נפרד מהחיים על פני האדמה?

 

• ושאלה אחרונה, האם דור המייסדים ודור הממשיכים – סבינו והורינו, בעלי האדמות והנדל”ן, בעלי הממון וההשפעה, בעלי החזון ואלו שעבדו שנים רבות כדי להגן על המדינה ולספק לנו בטחון והשכלה, יכולים לתת לנו תקווה, ולתמוך בנו בשינויים מרחיקי הלכת האלו שאני מדבר עליהם? או שהם יפטרו אותם בכך שלעולם זה לא יקרה, שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, שניסינו כבר וזה לא עבד, שהערבים אף פעם לא ירצו בנו כאן, שהעולם היום הוא רכושני יותר וזה המצב? אם לא, אז אפשר כנראה להגיד שלום לחלום הציוני (הוא כבר מזמן למעשה לא רלוונטי, לפחות לא במתכונתו הצרה והישנה), ולהתחיל להתכונן למלחמת ההשרדות הבאה. אם כן, אז אפשר כבר עכשיו להתחיל ליצור ביחד את המציאות שאנו רוצים שילדינו יגדלו לתוכה – ולהשאיר עולם יותר טוב מזה שקיבלנו.

 

אם נרצה…