איך מפסיקים את ה"כיבוש"?

המילה "כיבוש" שגורה היטב בשיח הפוליטי והאקדמי, ובקרב מה שמכונה ה"שמאל" הישראלי.

המושג "כיבוש", כמו גם החלוקה ל"ימין" ול"שמאל", הוא חלק משיח אשר מותיר אותנו באותו מעגל של חוסר הסכמה והתנגדות, ומקבע את מדיניות ההפרד ומשול, אשר ממנה רבים מאיתנו מנסים להשתחרר.

המושג "כיבוש" כפי שמשתמשים בו כיום, מתייחס לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה אשר נכבשו ב-1967 על ידי צבא הגנה לישראל, ומאז תושביהן הלא-יהודים נמצאים תחת שלטון צבאי. השלטון הצבאי וחוסר הזכויות של הפלסטינים ראוי שייפסקו במהרה, והם נמשכים כבר קרוב ל-50 שנה ולא במקרה. אך המילה "כיבוש" בהתייחסה לשטחים הספציפיים של יהודה ושומרון ועזה, מתעלמת מהעובדה שכל שטחי ישראל נכבשו במלחמת 1948.

בניגוד לרעיון שתי המדינות, אשר בנוי על התפיסה שמדינה עצמאית פלסטינית תעניק את הזכויות לתושבי פלסטין, סיום ה"כיבוש" של ערביי 1948 לא הסתיים על ידי יצירת מדינה נפרדת בשבילם, אלא על ידי מתן זכויות אזרחיות (מוגבלות אמנם, לפחות בכל הנוגע בבעלות על קרקעות ולהשתתפותם במנגנוני הבטחון המדינתיים)לאותם תושבים אשר נשלטו גם הם במשך 18 שנה על ידי שלטון צבאי. המילה "כיבוש" גם מתעלמת מכך שגם לפני השלטון הישראלי, שלטו בארץ הזו כובשים – המנדט הבריטי, האימפריה העות'מאנית, וההיסטוריה כמובן מלאה בכובשים אשר מילאו את הארץ הזו. למעשה לא נראה שהיה פה זמן מאז תקופת התנ"ך שהארץ הזו לא היתה "כבושה".

מדינה פלסטינית, אם וכאשר תקום, יתכן מאוד ותהיה מכשיר להמשך הכיבוש בדרכים יותר מקובלות. יתכן מאוד שהשלטון הפלסטיני ישתמש באותם אמצעים צבאיים וכוחניים, ויהיו נתון למרותם של המעצמות העולמיות, תאגידי הענק, ויצרני הנשק, אשר ממשיכים את ה"כיבוש" בדרכים גלויות ועקיפות. וכך השימוש בקרקע, במשאבי הטבע, המים, והעצמאות הכלכלית של התושבים הפלסטינים תהיה נתונה לאותם המנגנונים הקיימים כיום, אם כי בצורה פחות גלויה ותוך מתן יותר זכויות אזרחיות פנים מדינתיות.

השימוש במילה "כיבוש", חוטא למטרה האמיתית של הפעילים למען סיומו. הוא מקבע שיח של צודקים וטועים, אלימים וקרבנות, כובשים ונכבשים, כאשר למעשה המציאות היא מגוונת ואינה שחור ולבן.

אין כאן טענה שאפשר להמשיך עם ה"כיבוש". זו אינה תמיכה במה שמכונה "נורמליזציה". הטענה היא שכדי לסיים את חוסר הצדק המשווע שהפלסטינים חיים בו, יש לנסות ולדייק את השיח, וגם להבין שאיננו פועלים בתוך ריק, אלא שיש גם ציבור ישראלי ויהודי רחב אשר המונח "כיבוש" והצורך לסיימו אינו מדבר אליו. אמנם אפשר לנסות לכפות זאת על כלל הציבור הישראלי, אך אפשר גם לנסות ולמצוא ניסוח אשר מאפשר הסכמה רחבה בציבור הישראלי, כזו שתדרבן אנשים אשר אינם בהכרח מגדירים את עצמם כ"שמאל" לפעול ולתמוך בשינוי, במקום להתנגד.

מ-"כיבוש" ל-"דיכוי"

המושג החלופי ל"כיבוש" הוא מושג ה"דיכוי". הדיכוי קיים בכל רובדי החיים והמציאות העכשווית, לא רק כלפי פלסטינים. הוא קיים גם כלפי ישראלים. הוא קיים כלפי כל מי שחלש, או מוחלש. הוא קיים כלפי נשים, כלפי מזרחים, כלפי ילדים, כלפי בעלי נכויות ומוגבלויות, כלפי פגועי נפש, וכלפי עניים ומעוטי השכלה. הוא קיים גם בצורת "דיוכי מופנם" כלפי המדכאים עצמם. לובשי המדים, ומקבלי ההחלטות אשר בעצמם פועלים בתוך מערכת שמבוססת על דיכוי, בין אם הם מסכימים לה או לא. הדיכוי קיים לא רק במימד האנושי, אלא ביתר שאת כלפי בעלי-חיים, וגם קיים במימד הנפשי והרוחני. אין זה פלא שבעידן המודרני רבים כל-כך מאתנו שרויים בדיכאון. אנחנו מדוכאים.

ניתן לראות את השימוש במושג "דיכוי" כסוג של הפשטה של המושג "כיבוש", וכניסיון לרפות את ידי אלו הנאבקים למען עצמאותם וזכויותיהם. אך אין זו הכוונה. השימוש במושג דיכוי אמור לנסות לתת רובד אנושי יותר, לשיח שהפך לפוליטי, ובכך תורם לנישול מהאנושיות אשר הפלסטינים, וגם רבים שאינם פלסטינים חווים באופן יום-יומי מידי בעלי הכוח.

 

פלסטינים במעבר לעבודה בישראל

 

כבשים באוניה בדרך לשחיטה בישראל

 

השימוש במושג "דיכוי" נותן ביטוי גם לכך שאין "כובשים" ו"נכבשים", אלא שכל אחד מאתנו יכול להיות בכל רגע "מדוכא" או "מדכא" או שניהם ביחד. עזאדין אבו אל עייש, הרופא הפלסטיני תושב עזה אשר בנותיו ואחייניתו נהרגו במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כותב בספרו "לא אשנא", שכל עוד הנשים הפלסטיניות מדוכאות על ידי החברה שלהן, ואינן יכולות לבטא את קולן ולהשפיע במרחב הציבורי, ימשיך העם הפלסטיני להיות עם מדוכא ו"כבוש". אבו אל עייש מודע לכך שגם החברה הפלסטינית היא חברה מדכאת. אם נסתכל לרגע על נשים כעם בעל זכויות, אז הדיכוי שלהן הוא רב ועצום מכל דיכוי של כל עם אחר על פני כדור הארץ. ועם זאת מצבם לא ישתפר כשיסתיים ה"כיבוש".

הדיכוי קיים בכמה רמות ועוצמות, והוא קיים בארצנו ביתר שאת כלפי החברה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה, אך ברמות שונות. יש מיעוט קטן בקרב הפלסטינים אשר מרוויחים מהדיכוי, ואף משתפים עמו פעולה. ויש רבים בישראל אשר סובלים מהדיכוי שקיים כלפי הפלסטינים, אך אינם מוכנים לקבל על עצמם את התואר "כובשים" ולכן ממשיכים לתמוך באותו דיכוי. תושבי הדרום אשר סופגים את הטילים מעזה, תושבי הערים המעורבות אשר נאלצים להסתתר בכל פעם שמתעוררת מתיחות צבאית, ורבים נוספים.

ילדים ישראלים במקלטים

 

ילדות פלסטיניות בדרך לבית-ספר

 

מ-"בעלות" ל-"שייכות"

אם נסתכל על מושג ה"כיבוש" בהקשר של בעלות על אדמה, נראה שגם כאן המושג "כיבוש" הוא נגזרת של תפיסת עולם שמבוססת על כוחניות, שליטה והפרדה. מרקס דיבר על שינוי תפיסת הבעלות, מבעלות פרטית, לבעלות של המדינה. הפתרון הסוציאליסטי למשבר שמרקס דיבר עליו נכשל משום שהוא לא נוגע בשורש הבעיה. השורש הוא לא בבעלות הפרטית של נכס, אלא הרעיון של בעלות בפני עצמו.

הרעיון של בעלות (על רכוש, אדמה, בעלי-חיים או בני אדם),נגזר  מההגדרה שלנו את עצמנו ומהדרך שבה אנו מבינים את העולם . היום רעיון  הבעלות מתורגם לידי בעלות באמצעות כסף, ומגובה על ידי מסמכים חוקיים. ה"בעלים" יכול להפעיל אמצעיים משפטיים ופיזיים אלימים ביותר כדי לממש את בעלותו. כיום לא רק מושגים פיזיים כמו אדמה או רכוש מקבלים בעלות, אלא גם רעיונות, מנגינות וסמלים נחשבים ל"קניין רוחני".

כאן יש מקום להדגיש – בעיית "הכיבוש" אינה בעיה של גבולות וחוק בינלאומי, היא בעיה אשר נוצרת מעצם ההגדרה שלנו את עצמנו. מי אני ומה זה שלי? האם כדור הארץ הוא שלנו? האם האדמה היא שלנו? כיצד משהו שהיה פה לפנינו ויהיה פה אחרינו יכול להיות שלנו? מהיכן נובע הרעיון הזה? וכיצד והאם אפשר לחיות בלעדיו?

אם ברצוננו לפתור את מצבם של הפלסטינים – המצב שבו הם חיים ללא זכויות כבר עשרות שנים – עלינו לראות את התמונה הכוללת, ולצאת מהשיח הפוליטי המצמצם של "כיבוש" ו"ימין" ו"שמאל". עלינו להסתכל על התרבות שלנו כולה, ולנסות להבין מה עלינו לשנות בה כדי שגם מצבם של הפלסטינים ישתנה, וכיצד כל אחד מאיתנו יכול להפסיק להיות "מדכא" ובו זמנית גם להפסיק להיות "מדוכא". רק כך הדיכוי ייפסק.

לשם כך יש לחשוב מחדש על מושג ה"בעלות" כפי שאנו מבינים אותו היום, ושעל פיו אנו פועלים רוב הזמן. במקום לראות "בעלות" כמשהו שעובר מדור לדור, מגובה בחוקים, ומצדיק פעילות אלימה לגבי מי שאינו מוגדר "בעלים חוקיים", אפשר לראות בעלות כמשהו זמני, ממש כפי שאנחנו זמניים בעולם הזה, וכפי שמדינות הן דבר זמני ומשתנה.

במקום מושג ה"בעלות" אפשר להשתמש במושג "שייכות". "שייכות" שמלווה באחריות. אני שייך לארץ הזו, ממש כפי ששכניי הפלסטינים שייכים לארץ הזו. אדמת הארץ אינה בבעלותנו. נהפוך הוא. אנחנו שייכים לה. באנו ממנה ואליה נשוב. כל שנותר לנו הוא להפסיק לריב עליה ולהתחיל לשקם את הנזק אשר אנחנו גורמים לה, כדי שתוכל להמשיך להזין ולפרנס את כולנו.

לשם כך עלינו לשנות את התפיסה של עצמנו, כעצמיים נפרדים, אשר פועלים מתוך יצר הישרדות בעולם תחרותי, ולעבור לתפיסה שבאנגלית נקראת inter-being, היכולת להתקיים כחלק מהשלם הגדול, מההוויה כולה.

כאשר אני חלק מההוויה, איני צריך לנכס לעצמי שטח אדמה, כי אני כבר חלק מהאדמה. את הביטחון שלי אני לא משיג על ידי חומות וכלי נשק, אלו גם ככה לא נותנים לי בטחון אמיתי אלא רק אשליה של בטחון. את הביטחון האמיתי ניתן להשיג דרך שחרור השליטה, ודרך יצירת שיתוף פעולה עם הסביבה שלי. אנו כבני אדם שכחנו את ההבנה הבסיסית הזו, וכעת עלינו להתחיל לחיות אותה מחדש. כיצד לעשות זאת זו בהחלט שאלה, אך הכיוון הוא ברור.

"כיבוש" האדמה החל לפני אלפי שנים, בימי המהפכה החקלאית, אז החלה האנושות לחלק את האדמה בין השבטים והעמים השונים. כיום, בעודנו ניצבים בפני סכנות קיומיות רבות בדמות שינויי אקלים ומלחמות גרעיניות, הגיע העת שנפסיק להשתמש במונחים אשר מקבעים את המלחמה התמידית ביננו, ונראה כיצד אנחנו משנים את השיח לכיוון שמקדם אותנו לעבר מציאות טובה יותר. המעבר משימוש במושג "כיבוש" לשימוש במושג "דיכוי" , יחד עם שינוי תפיסת ה"בעלות" לתפיסה של "שייכות", הם צעדים חשובים בדרך להשגת שלום בר-קיימא, ולהפסקת ה"דיכוי" של הפלסטינים ושל שאר האוכלוסיות המוחלשות והיצורים החיים בארץ הזו ובעולם כולו.

אם נרצה…

 

12 תגובות “איך מפסיקים את ה"כיבוש"?

  1. מילים יכולות לסרס. לסגור. לקבע. אנחנו כל- כך מורגלים בניכוס דעות קדומות, שמילים גם הן בעייתיות כשמנסים לעודד שינוי. עם זאת, עלינו להשתמש במילים (לצד מעשים, אמנות משחק ועוד), ואני מסכים שהמילה "כיבוש" מעלה כזו דעה ורגש קדומים עוצמתיים שטוב שתשתנה.

    תודה!

    • שלום ארני . אני מסכים עם רוב הדברים שאתה מעלה אבל נראה לי שיש לחשוב היטב על קהל היעד שאליו מופנה הפוסט הזה ועל האפקט התקשורתי שאתה רוצה ליצור.
      לדעתי על מנת להיות יותר אפקטיבי חשוב לצמצם את הפניה ולמקד אותה בנושא העיקרי שאותו אתה רוצה להעלות לתודעה . נראה לי שההצעה שלך להגדיר את המושג "כיבוש" כחלק מהמושג הכללי "דיכוי" הוא רעיון מעניין שיכול בטיפול מתאים ובהצגה נכונה שלו לעזור לאנשים נוספים שאינם מחוברים ישירות לנושא המלחמה בכיבוש להתחבר לדרך ראיה שמובילה בטווח הרחב יותר לשחרור אישי ופוליטי וזה כיוון מעניין ופותח אפשרויות של יצירת קשר עם אנשים מעבר למחסומים הפוליטיים והשבטיים שבינם לבין המדוכאים האחרים.
      נושא הבעלות על הקרקע והרעיונות הבודהיסטטים של אנטר ביאינג ונושאים נוספים שאתה מעלה הם נושאים חשובים בפני עצמם ובהחלט זכאים לעידוד ולהפצה בדעת הקהל אבל לדעתי כדאי להפרידם מנושא הדיכוי לעומת כיבוש כי הצירוף של הרעיונות הללו ביחד כפי שהוא מוצג כאן רק מחליש את האפקטיביות התקשורתית של כל אחד מהרעיונות הללו בנפרד.

      • תודה נחום.
        אני מסכים איתך שהחלק הראשון של הפוסט אכן יכול להתקבל יותר בקרב חוגים מסויימים, ולהשפיע על שינוי השיח, בצורה כזו שיעודד יותר אנשים להיות מעורבים או לפחות להוריד את התנגדותם.
        אני מסכים איתך גם שהחלק השני של הפוסט עלול להראות לאנשים "הזוי" ומשום כך הם עלולי לפסול את תקפותו של החלק הראשון.
        יחד עם זאת, חשוב לי להביא את החלק השני של הפוסט, משום שהבלוג הזה אינו מתעסק בשינוי מצבם של הפלסטינים, או הישראלים, הבלוג הזה מתעסק בשינוי התפיסה שלנו של מה זה להיות בני אדם, ואיך ראוי שנחיה את חיינו. ולכן חשוב לי להביא את החלק שלרבים מאיתנו נשמע בלתי אפשרי או בלתי רצוי, משום שהוא דורש מאיתנו להשתנות, ולא רק מה"מדינה" מ"הימין" מ"הפלסטינים" או מי שזה לא יהיה שהוא אחר מאיתנו. ראוי שנשאל את עצמנו, מה זה בעלות על משהו ומי נתן לנו אותה? ראוי שנשאל את עצמנו – האם ניתן לחיות בצורה אחרת שבה אין מנצחים ומפסידים, אלא שכולנו מנצחים? ראוי שנשאל את עצמנו האם אנחנו לא בעצמנו מדכאים וכיצד אנחנו יכולים להפסיק לקחת חלק בדיכוי.
        אני שואל את השאלות האלו לגבי עצמי, ואני מאמין ששאילת השאלות האלו הן צעד חשוב בדרך לשינוי המציאות שלנו. מציאות שלא רק שאין בה חומות ונשק להשמדה המונית, אלא כזו שבה הטבע אינו מאיים על בני אדם, עבודה אינה לצרכי השרדות, ושמחה וחיות הם מרכיבים בסיסיים בחיינו ולא משהו שמשיגי כשיוצאים לחופשה מהחיים.

  2. הסרטון עושה את העבודה יותר מכל המילים ואולי אפילו הפוך להם. מסביר את מיותרות המלחמות, או למי שנהנה מהם, את ההמשכיות הבלתי נמנעת שלהם.
    אהבתי את הרצון להתקרב לקהל אחר שהמילה כיבוש לא באה לו בטוב. אך כל מילה משתנה ומקבלת את הקונוטציה לאחר שימוש סיזיפי אין סופי בפי אחד הצדדים.
    חבל אבל אין דרך אלא להשתמש ולהגיד שוב ושוב את האמת המרה. יש דברים שאינם נתעדנים. כשעומדים מולך עם נשק אין לך זמן למילים. אם נתחפש לרגע לפלסטיני שחייו נתונים לשרירות הכח נבין ששינוי המילה לא תופס.

    • הי רחל ותודה על תשובתך.

      אני בעצמי שמעתי מפלסטינים רבים את הרצון שלהם שהכיבוש ייפסק ובכך הם מתכוונים שיעלמו המחסומים, ויינתן להם חופש תנועה, והפסקת השליטה הצבאית. רבים מהם אין להם בעיה עם התתנחלויות, כל עוד הם גם יקבלו זכות לבנות, ולעשות חקלאות. גם אין להם צורך במדינה, כל עוד יש להם זכויות, ואפשרות להניף את דגלם, לשיר את שיריהם ולחזור לבתיהם.
      אבל אולי מה יגיד הפלסטיני, כדאי שנשאיר לפלסטיני להגיד. כל מה שאפשר להגיד זה על עצמנו.
      זה טוב ויפה שנמשיך להשתמש במילה "כיבוש", ולחשוב שזאת "האמת המרה" אבל חמישים שנה של שימוש "באמת המרה" הזו לא הביאו להפסקת "האמת המרה" אז אולי כדאי להתחיל לשנות את השיח ולראות מה יקרה?

  3. הכל טוב ויפה.רק שאין במאמר שום הצעה קונקרטית איך הארץ הזאת שבה אנחנו חיים צריכה להראות. מי תהיה הממשלה? מי יהיה הפרלמנט? מי יבחר? מי יבחר? מי יהיה השלטון? מי יהיה הצבא? אין מה לעשות, ממשלה תהיה ופרלמנט יהיה וצבא יהיה ומערכת שלטונית תהיה. אם אין לך הצעה איך כל זה צריך להראות כמסקנה מכל הדיון הפילוסופי היפה על מדכאים ומדוכאים, התוצאה במציאות תהיה: אפס (0).

    • שלום אדם, אני שמח שהתחלת עם זה שהכל טוב ויפה, בהחלט לשם אני מכוון. אך בניגוד למה שרשמת בתגובתך, אני לא מקבל את האימרה "אין מה לעשות"
      לגבי מה שהעלת, אתה בהחלט צודק שאין כאן העלאת הצעות ופתרונות, אלא יותר שאלות, וגם ששינוי התפישה שאני מדבר עליו בהחלט גם כולל שינוי לגבי איך שאנחנו תופסים צבא, ממשל, רשויות, ושאר הדברים שהיום נראים בעינינו כ"טבעיים" או כפתרון הטוב ביותר, למרות שהם קיימים רק כ-200 שנה, ותוכננו לתקופה שבה הטכנולוגיה והתקשורת היו שונים בתכלית ממה שקיים היום.
      כבר היום יש דוגמאות להתנהלות אחרת לגמרי בכל מה שקשור לעסקים, קהילות, וסביבות אקולוגיות. כלכלה שיתופית, ופרמקלצ'ר הן שתי דוגמאות לתפיסות שונות של ניהול של מרחב או ארגון שלא מבוססות על היררכיה, תחרות, כוחנות, אלא על שיתוף פעולה, שילוב של אוטונומיה מצד אחד ותלות הדדית מצד שני.
      אם ניקח את זה לצד המדיני, אפשר לחשוב לדוגמא (רק דוגמא, זה לא "ה"פתרון מבחינתי) על מעבר לערי מדינה – אשר ייצרו לעצמן את האנרגיה ואת המזון וידאגו לפסולת, דבר אשר מקטין מאוד את השימוש באנרגיה ואת הצורך בכלכלה גלובלית וכך גם את הצורך במלחמות על משאבים (נפט, מחצבים, מים), ניהול המדינה יתבצע בצורה יותר מקומית עם השפעה רבה יותר של התושבים על מה שקורה במרחב, והצבא יהפוך להיות למשהו יותר דומה למשטרה – שמירה על הסדר ופתרון סכסוכים, במקום ריכוז כח אדיר בשמירה על הקיים ובהתמודדות עם צבאות אחרים.
      כאמור כל זה דורש שינוי תפיסה עמוק לגבי מי אנחנו, מה זה העצמי, האם אנחנו יצורים השרדותיים ותחרותיים ו"לנצח נחיה על חרבנו" או שאנחנו יצורים שרוצים לשתף פעולה, עם אנשים שונים מאיתנו, וגם עם מוכנות לוותר על נוחות מסוימת לטובת עושר ומגוון ביולוגי, יופי, שמחת חיים ושאר דברים שויתרנו עליהם היום בשם אשליית הבטחון שנותנים לנו גדרות, פצצות, אנרגיית מאובנים (נפט,פחם,גז) וכלכלת צריכה.
      הנה אתר אשר מתעסק בנושא של ערים אקולוגיות במזרח התיכון: http://www.carboun.com/

  4. הי ארני, הכרתי אותך כחבר של אסף ועומר מפועה, אני הייתי טבח שם כמה שנים. הפוסט הזה קודם כל הפתיע אותי מאוד, ושנית ממש חימם לי את הלב. חשוב לשנות פה את השפה, וכך את החשיבה והרעיונות -שחיים יותר טוב ויותר זמן מאנשים בארץ הזו.

    תודה על מה שכתבת, הייתי צריך לשמוע מישהו אופטימי

  5. מי בעולם הזה לא כובש? מציע להפסיק עם הסיפורים של מדכא ומדוכא ולשאוב משמעות אגואיסטית ממלחמות צדק, להסתכל פנימה ולגלות שחוסר דרישה של אחריות מלאה מהצד השני היא הדיכוי והדה-הומניזציה הכי גדולה. 99% שמילותיי יהיו חסרות משמעות ולא מובנות היטב

  6. פינגבאק: ראיון עם פרופסור מאזן קומסיה - אם נרצה

  7. פינגבאק: איפה טעינו ומה לא ניסינו? - אם נרצה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *