חגיגות הלאומיות

טקסי יום הזכרון וחגיגות יום העצמאות ה-70 לישראל מביאים איתם הרבה רגשות.

אי אפשר להשאר אדיש. אפשר לנסות להתעלם או להתחבא, אבל אי אפשר באמת. התודעה הזו קיימת וחודרת למרחב הציבורי בדמות צפירות, זיקוקים, דגלים, מטס צבאי, תהלוכות ופסטיבלים. חוגגים אותו במוסדות החינוך, כבר מהגן,  בתקשורת, ובכל מקום.

יש מי שמתרגשים מהחג, מעצם קיומנו, מהעובדה שיש לנו מדינה, וצבא, וסמלים, וטקסים, ואבל משותף, וחגיגה משותפת. ויש כאלו שעצובים ממה שנהיה מהמדינה, מהשחיתות בשלטון, מהדיכוי הצבאי, מההתפוררות החברתית, מהדעיכה הערכית, מהעוני, והאלימות, והציניות. עצובים או מתרגשים,  אבל קשה להשאר אדישים.

גם אני מוצא עצמי כמעט תמיד מופעל רגשית בימים האלו. מצד אחד עולה בי מרדנות, רצון שלא לשחק את המשחק. אני בורח למקומות אלטרנטיבים. היו שנים שישבתי עם חברים בטבע, לקחנו אסיד בצפירה והיינו ערומים בטבע. זו היתה הדרך שלנו להתמודד עם ההזייה הזו שמנציחה את הקורבנות ואת המשך המלחמה.

היו שנים שהלכתי לטקס יום הזכרון האלטרנטיבי של לוחמים לשלום. אבל כל הטקסים תמיד נראים לי כמו להמשיך לשחק את המשחק. להמשיך להאמין לסיפור של אבל משותף, קולקטיבי, לאומי, רק במקום לראותו בלעדית מהצד הישראלי, לראות גם את הצד הפלסטיני.

אבל משני הצדדים הסיפור הזה כבר פחות מדבר אליי. יותר נכון, אני מבין שיש עוד כל-כך הרבה צדדים להביט מהם, אז למה רק לראות אחד או שניים?

חג העצמאות, הוא חג דתי.

דת שאני קורא לה לאומיות.

דת ששוכללה במאתיים שנים האחרונות. הראשונה שחגגה עצמאות במובן זה היתה ארצות הברית. אחריה הגיעה צרפת. ואז עוד ועוד הצטרפו לחגיגה. מדינה עצמאית, ריבונית, כזו שנלחמת באויבים ודואגת לאזרחים. דת שהצמיחה הרבה אידיאולוגיות – קומוניזם, קפיטליזם, דמוקרטיה, פשיזם.

במהלך המאתיים וקצת שנים שחלפו מאז שהכריזו כמה גברים ממוצא אנגלי עם פאות לבנות ורעיונות רדיקליים, על  ארצות הברית כמדינה עצמאית – כל העולם חולק בין מדינות. כל פיסת אדמה היא בבעלות מדינה כלשהי.

וכאן בין היתר, טמונה הבעיה שלי עם הדת הזו. שכמו עוד דתות הרסניות וכוחניות, היא מנכסת לעצמה בעלות – על אדמה, על הכוח, על הזכויות, על הנשק, על המסים, על נרטיב. וכמו דתות אחרות, היא מתארת את עצמה כדת המיטבית, כצורה הטובה ביותר לחלק את העולם, ושאין באמת אלטרנטיבה אחרת – ולראיה כל העולם מחולק למדינות, ולפני זה “היה הרבה יותר גרוע”.

כתבתי בעבר פוסטים מספר על הלאומיות, על חוסר היכולת שלה לענות על הצרכים האמיתיים שלנו כבני אדם. הבעיה הפלסטינית, היא דוגמא לכך שרעיון הלאומיות, לא באמת יכול לתת מענה לנושאים של זהות, שייכות, בטחון, עצמאות.

הבעיה הפלסטינית לדוגמא

ההפגנות שמתרחשות כעת בעזה, ממחישות את העניין. הדרישה של הפלסטינים לזכות השיבה ובו בזמן העדר היכולת של פרדיגמת הלאומיות להסתכל על ארץ אחת כשייכת ליותר מעם אחד, מערערת על יכולתה לענות על הצרכים  של שני העמים ולפתור את הבעיות של ימינו.

הנושא הזה מעסיק את מחשבתי לעתים רבות, אבל אני חייב להודות שגם לי אין פתרונות. אין לי איזו נוסחה מושלמת שבה היהודים והערבים יחיו בשלום זה לצד זה, או אפילו זה עם זה, ועם זו. אבל כן מהדהד בי המשפט שמיוחס לאלברט איינשטיין, ש”לא ניתן לפתור בעיה על ידי שימוש באותה צורת חשיבה שיצרה אותה מלכתחילה”.

“הבעיה הפלסטינית”, לא ניתנת לפתרון בתוך ההגדרות של לאומיות. או לפחות לא בצורה ישימה. טרנספר של יהודים או ערבים משטחי יהודה ושומרון לא יקרה, ואם יקרה יהיה במחיר מאוד גבוה.

גם העזתים לא הולכים להעלם. הערבים בישראל ימשיכו לרצות את זכויותיהם המלאות וגם תנאי חיים טובים, זכות לרכוש אדמה ואפשרות להתרחב. וגם הפליטים הפלסטינים הרבים, ימשיכו לחלום לחיות כבני בית ולא כפליטים.

תנועת ארץ לכולם (שהחליפה את שמה משתי מדינות מולדת אחת – אני בעד), מציעה ליצור פדרציה ושותפות של מדינה ישראלית ופלסטינית, שתתקיים על אותו השטח, אך עם שתי ממשלות נפרדות שינהלו חלק מענייניהם המשותפים בועדות משותפות. לי זה נשמע  כמו לשים טלאי על וריד מדמם. שאין פה באמת מוכנות לפרוץ את הגבולות המוכרים, אלא רק נסיון לדבר אל כולם.

מלאומי למקומי

כמו שאמרתי, אין לי פתרון קסמים. אבל כיוון המחשבה הוא  שמרכז החיים יהפוך להיות מקומי.

בתגובה לפוסט שכתבתי שנקרא “איך מפסיקים את הכיבוש?“, כתב לי קורא: “הכל טוב ויפה. רק שאין במאמר שום הצעה קונקרטית איך הארץ הזאת שבה אנחנו חיים צריכה להראות. מי תהיה הממשלה? מי יהיה הפרלמנט? מי יבחר? מי יבחר? מי יהיה השלטון? מי יהיה הצבא? אין מה לעשות, ממשלה תהיה ופרלמנט יהיה וצבא יהיה ומערכת שלטונית תהיה. אם אין לך הצעה איך כל זה צריך להראות כמסקנה מכל הדיון הפילוסופי היפה על מדכאים ומדוכאים, התוצאה במציאות תהיה: אפס (0).”

בתגובה כתבתי לו:

“אני שמח שהתחלת עם זה שהכל טוב ויפה, בהחלט לשם אני מכוון. אך בניגוד למה שרשמת בתגובתך, אני לא מקבל את האימרה “אין מה לעשות”.

לגבי מה שהעלת, אתה בהחלט צודק שאין כאן העלאת הצעות ופתרונות, אלא יותר שאלות, וגם ששינוי התפישה שאני מדבר עליו בהחלט גם כולל שינוי לגבי איך שאנחנו תופסים צבא, ממשל, רשויות, ושאר הדברים שהיום נראים בעינינו כ”טבעיים” או כפתרון הטוב ביותר, למרות שהם קיימים רק כ-200 שנה, ותוכננו לתקופה שבה הטכנולוגיה והתקשורת היו שונים בתכלית ממה שקיים היום.

כבר היום יש דוגמאות להתנהלות אחרת לגמרי בכל מה שקשור לעסקים, קהילות, וסביבות אקולוגיות. כלכלה שיתופית, ופרמקלצ’ר הן שתי דוגמאות לתפיסות שונות של ניהול של מרחב או ארגון שלא מבוססות על היררכיה, תחרות, כוחנות, אלא על שיתוף פעולה, שילוב של אוטונומיה מצד אחד ותלות הדדית מצד שני.

אם ניקח את זה לצד המדיני, אפשר לחשוב לדוגמא (רק דוגמא, זה לא “ה”פתרון מבחינתי) על מעבר לערי מדינה – אשר ייצרו לעצמן את האנרגיה ואת המזון וידאגו לפסולת, דבר אשר מקטין מאוד את השימוש באנרגיה ואת הצורך בכלכלה גלובלית וכך גם את הצורך במלחמות על משאבים (נפט, מחצבים, מים), ניהול המדינה יתבצע בצורה יותר מקומית עם השפעה רבה יותר של התושבים על מה שקורה במרחב, והצבא יהפוך להיות למשהו יותר דומה למשטרה – שמירה על הסדר ופתרון סכסוכים, במקום ריכוז כח אדיר בשמירה על הקיים ובהתמודדות עם צבאות אחרים.

כאמור כל זה דורש שינוי תפיסה עמוק לגבי מי אנחנו, מה זה העצמי, האם אנחנו יצורים השרדותיים ותחרותיים ו”לנצח נחיה על חרבנו” או שאנחנו יצורים שרוצים לשתף פעולה, עם אנשים שונים מאיתנו, וגם עם מוכנות לוותר על נוחות מסוימת לטובת עושר ומגוון ביולוגי, יופי, שמחת חיים ושאר דברים שויתרנו עליהם היום בשם אשליית הבטחון שנותנים לנו גדרות, פצצות, אנרגיית מאובנים (נפט,פחם,גז) וכלכלת צריכה.”

האם אנחנו מסוגלים לדמיין?

ג’ון לנון קרא לנו לדמיין.

מרטין בובר כתב: “עלינו לשחרר את החיים האמיתיים בין אדם לחברו. החברה כיום היא  אורגניזם חי שתאיו הולכים ונובלים, שפעולתו הנאמנה של מנגנון מחפה עליה. המדינה היא מנגנון המעמיד פנים של אורגניזם חי, אך היא לא, אין היא אלא מנגנון מלאכותי שמטרתו להביא לסדר עבודה יעיל בתכלית השלמות כדי לנצל כל אחד מתאיה עם תום, ולא תדע מנוח עד אשר יִכְלו התאים עד תומם. רק מבפנים, על ידי החייאת קומתם של התאים, תבוא רפואה והתחדשות. החברותא על כל צורותיה צריך שתתמלא מציאות חדשה, מציאות של יחסים ישירים יותר, טהורים יותר, צודקים יותר בין אדם לחברו, כדי שמתוך ליכוד של קהילות אמיתיות תקום קהילה אמיתית הצופה בחיוך אל גלגלי המנגנון המחלידים, הנושרים אחד אחד לגל הגרוטאות” (נתיבות באוטופיה).

האם אנחנו מסוגלים לדמיין שיקומו קהילות וערים אשר מוכנות לפעול למען שינוי, ביחסים היסודיים בין אדם וחברו, מיחסים שמבוססים כוח, ושנמדדים על ידי כסף, ליחסים שמבוססים על אמון, ומתאפשרים על ידי נתינה אחד לשני. האם חיינו יכולים להתבסס על יחסים שהם קהילתיים, תומכים, אחראיים, חופשיים, ממלאים?

רוב האנשים, לא מאמינים. זה לא יכול לעבוד, הם מבינים רק כח.

מענה על צרכים

בספרה “המנושל” מספרת אורסולה לה-גווין על כוכב שאליו היגרו הפורשים של החברה הכמו ארצית שלנו, כדי להקים עליו חברה שיתופית אנרכיסטית שחיה בדלות אך בסולידריות.

האם אנו מסוגלים לחיות בשיתופיות גם בשפע? האם אנחנו מסוגלים ליצור את המנגנונים שיתמכו בנו לחיות חיים כאלו, והאם אנו מוכנים לוותר על מבנים שכבר לא משרתים אותנו כדי ליצור משהו חדש?

אני מוכן, למרות שזה מפחיד ומלא בחוסר וודאות וסכנות.

אני מאפשר לשינוי לקרות.

בתוכי ומחוצה לי

מלחמות, כמו כל ביטוי של אלימות, הן ביטוי טרגי של צורך שלא נענה. המלחמות העקובות מדם בסוריה, המאבקים של קבוצות מיעוט לקבל הכרה בזכויותיהם, וגם התגובה האלימה שבאה לדכא אותם, אני מאמין שקורים מתוך צרכים אנושיים ואוניברסלים.

הצורך בבטחון, בשייכות, בעצמאות, בחופש בחירה, ברווחה.

האם אנו יכולים לדמיין עולם שבו הצרכים של כולם נענים?

שבו השמחה או העצב שלי הם לא על חשבון האחר?

שכולם יכולים לחגוג?

אם נרצה…