שאלת העצמי – מי אני? – היא אולי אחת השאלות המהותיות של ימינו.

יותר נכון – מה אני?

 

 

האם אני אינדיבידואל (מלועזית – שבלתי ניתן לחלקו) נפרד אשר פועל בעולם של אינדיבידואלים נפרדים, או שמא אני חלק ממארג הקיום, פועל בהדדיות ומושפע ומשפיע על הסביבה שלי?

אבל אם ניגע לרגע בשאלה מי אני, יכולות לעלות מספר תשובות מוכרות: אני בן-אדם, גבר, ישראלי, יהודי, אשכנזי, בן למשפחת שומר, בן זוג של טליה, אקטיביסט, בלוגר, אומן, מהפכן.

רוב התשובות הן או הבניות חברתיות ותרבותיות – לאום, מגדר, משפחה, עדה וכדומה, או עיסוק. זו הדרך של רובנו להגדיר את עצמנו. להגדיר מלשון גדר – מה נמצא בתוך הגדר של העצמי, ומה נמצא מחוץ לה.

השאלה הזו, שאלה של זהות, היא שאלה חשובה מאוד בימינו, ולדעתי רבים מהמשברים שאנו רואים, מהמלחמות, מהמחלות, נובעים ממשבר זהות, ומהעדר תחושת שייכות. משבר זהות משום שכבר איננו מזדהים עם ההגדרות הקיימות, ובהעדר הגדרות כאלו אנו עלולים לאבד את עצמנו. והעדר תחושת השייכות שנותנת בטחון, משום שפעם השתייכות ללאום או למשפחה נתן בטחון שממנו יכלנו לצאת אל העולם. אבל כיום חסרה תחושת השייכות לקהילה, לקבוצה של אנשים שפועלים יחדיו למען חזון משותף או מקיימים אורח חיים משותף, שיש בו עזרה הדדית, והכרות רב-דורית. ההשתייכות לקהילה נעלמה או לפחות מאוד נחלשה. השייכות ללאום נראית מלאכותית, וגם ההשתייכות למשפפחה נראה כמו משהו שנולדים אליו, אבל שלא נותן הרבה משמעות לחיים המודרניים.

שיח של זהויות

כאשר אנחנו ניצבים בפני חוסר החזון של המנהיגות בישראל, למול הפלונטר הבלתי ניתן להתרה של ישראל ופלסטין, למול מערכות החינוך הנפרדות בישראל כפי שבו לידי ביטוי בנאום השבטים של הנשיא ריבלין, ולמול חוסר המשמעות הקיומי של החברה המערבית, חשוב לשאול את השאלה הזו – מי אני? מה באתי לעשות כאן? ולא פחות חשוב מכך – מי אתה? ומה תפקידך? – כי אם אני באתי לכאן למטרה מסוימת, אז יתכן מאוד שגם האחר הגיע לכאן למטרה מסוימת.

בכנס ארגוני השלום והחברה המשותפת שהשתתפתי בו לפני מספר חודשים בלוד, דיברה דליה חלבי על הצורך במעבר משיח של זכויות לשיח של זהויות. שיח הזכויות היא טענה, מתאר את האחר כאיום, ולכן שואל באיזה זכויות מותר לפגוע כדי לקיים את עצמי (יהא עצמי זה האדם, המשפחה או הלאום), לעומת שיח של זהויות שמניח שהאחר הוא תנאי הכרחי לקיומי שלי. שיח הזהויות מנסה להבין מהם הערכים המשותפים שעליהם אנו יכולים להסכים ועל פיהם אנו רוצים לפעול כדי ליצור חברה משותפת, ואשר ללא ההבנה המשותפת הזו, כל הסכם חברתי, כלכלי או פוליטי נידון לכשלון בטווח הארוך.

השיח הזה, שבקונטקסט הפוליטי אמור לכלול גם ערבים וגם יהודים, גם דתיים וגם חילוניים, את ארבעת השבטים שהנשיא הזכיר, וגם את עשרות קבוצות ההשתייכות השונות שקיימות בחברה שלנו, שכוללת חברה של מהגרים מעשרות מדינות בעולם, מתרבויות ודתות שונות. ובקונטקסט רחב יותר יכול לכלול גם צורות חיים שאינן אנושיות – בעלי-חיים, צמחים, פטריות, ויש כאלו שיגידו שגם את המים, האדמה, ושאר האלמנטים של הטבע שהיו מונפשות בעידן הטרום מונותאיזם.

המונו והריבוי

המונותאיזם הוא דוגמא לתרבות המונו שכוללת בתוכה את המונוגמיה, המונוקולטורה, המונואתניות. המעבר לריבוי ולמגוון, לאפשר לכל אחד ואחת לחיות את חייו לפי אמונתו, ותפיסתו, מאותגר על ידי הנסיון לשמר זהות. אם הכל אפשרי, וכל אחד יכול לחיות איך שהיא או הוא רוצה, איך משמרים מסורת ואיך משמרים את הזהות? זו לדעתי השאלה המרכזית שעלינו לשאול אם אנחנו רוצים לראות פה שינוי אמיתי. כיצד לייצר זהויות חדשות עבור אלו שמחפשים אותן, ובאותו זמן לאפשר לשמר זהויות עתיקות שהולכות ונעלמות מן העולם.

זו שאלה שאני עדיין לא מצאתי לה תשובה – האם אני, הליברל, בעל "הראש הפתוח" שמאמין זכויות מיעוטים, זכויות נשים, חופש מיני ומגדרי, חופש דת, האם אני מוכן לחיות לצד אנשים אשר משמרים מבני כוח דכאניים, בשם הדת והמסורת, ואשר בהם אני צריך לחשוש להיות "מי שאני?". בשאלה הזו דנתי בעבר עם לאה שקדיאל, שעוסקת רבות בשינוי פמיניסטי ופוליטי דרך היהדות. טוב להמשיך ולדון בשאלה הזו.

להכנס לכלא

השבוע נסעתי עם קבוצה של 28 אנשים ליומיים של סדנאות בכלא אלה בבאר-שבע. את המיני פסטיבל הזה ארגנה טליה זוגתי, יחד עם דקל, קצין חינוך בשירות בתי הסוהר. החברים שהגענו איתם העבירו סדנאות במגוון נושאים ניו-איג'יים – יוגה, יוגה צחוק, אקרו-יוגה, בודהיזם. היתה סדנת קרקס וג'אגלינג, היו גם סדנאות יצירה – ציור, גזירת בובות מגלילי נייר טואלט. היתה סדנת תקשורת מקרבת, והיתה מישהי שבאה לספר את חוויותיה בתור בת לאבא שבילה חלק גדול משנות ילדותה בכלא. ובעיקר היה המפגש – מפגש אנושי מלב אל לב, עם אנשים שביום-יום לא יוצא לנו לפגוש, גם אסירים וגם הסוהרים.

 

 

 

 

 

 

לצאת מכלא הזהות

אני בחרתי להעביר סדנה שנקראת כמו הפוסט הזה "לצאת מכלא הזהות". תחילת הסדנה היתה אמורה להיות תרגיל שמחקה את הסרטון שהשתתפתי בו בהפקת "דור האחד" שנקרא – "אנחנו" :

 

 

לצערי לסדנה הגיע אסיר אחד, ולכן לא יכולנו לקיים את התרגיל הזה, אבל כן קיימנו שיחה משמעותית על זהות ועל בחירה. האם אני יכול לפעול ממקום של בחירה, להבין שהסיטואציה שאליה הגעתי בחיים, שאליה נולדתי, היא סוג של כלא שאני יכול לצאת ממנו, אם אני בוחר לראות את הסיטואציה הזו כבית גידול, ולא כבית קברות.

האסיר שדיברנו איתו סיפר לנו כיצד הוא דקר מישהו. ביום רגיל הייתי יכול לפחד ממנו בגלל הסיפור הזה, או לחשוב על כמה הוא אלים, ואיך אני לא הייתי פועל ככה או לא מגיע בכלל למצב הזה. אבל באותו רגע בכלל לא חשבתי על זה. חשבתי על איך זה להיות הוא, להיות בסיטואציה שבה מישהו מאיים על החיים שלך ומה אתה יכול לעשות? מה אני הייתי עושה?

לשים את עצמי במקום האחר, זו אולי אחת השאלות שטוב לשאול כדי לחולל שינוי אמיתי. עם האסיר זה היה קל. אבל מה אם זה היה אדם דתי, גבר ערבי, אדם שמכה את אשתו, או חס וחלילה אנס את ביתו, אשה שנשארת עם בעלה המכה, חייל שמתעלל בעצירים, איש עסקים שפועל עבור תאגיד "מרושע", ראש-הממשלה, מחבל, שוחט בבית-מטבחיים? לכל אחד מאיתנו יש את ה"אחר" שלו, מישהו שהוא בחיים לא היה יכול להזדהות איתו או לרצות לנסות להבין אותו. ועדיין זה מתבקש בעיניי לשאול את השאלה הזו.

צ'ארלס אייזנשטיין נוגע בנקודה הזאת רבות בספרו הנהדר "העולם היפה יותר שליבנו יודע שהוא אפשרי". המלחמה שלנו ברוע, או במה שאנחנו מחשיבים כרע, בין אם אנחנו לאומנים ימניים, או בין אם אנחנו אקטיביסטים שמאלניים, למעשה מחזקת את הסיפור של הנפרדות, את המחשבה שיש משהו שלא צריך להיות בעולם הזה, שצריך להשמיד אותו, או לפחות להרחיק אותו משדה הראייה שלנו, לכלוא אותו בתוך חומות או לגרש אותו. זה כמובן יכול לעבוד בטווח הקצר, להקטין את החיכוך, להוריד את האלימות באופן זמני, וליצור תחושת אשלייה של בטחון. אבל אם ברצוננו לרפא את עצמנו, את החברה שלנו, את האנושות, עלינו להיות מוכנים לפגוש את הרוע, ולעבוד ביחד.

הנה סרטון קצר שלו מתוך ראיון שנערך עם אופרה ווינפרי:

 

 

היציאה מכלא הזהות, מאפשרת לנו לגבש מחדש את הזהות שלנו בצורה כזו שהיא לא מאויימת על ידי זהויות אחרות, וגם לא מתערערת עקב שינויים חיצוניים. היא מאפשרת לנו להבין שהזהות שלנו היא דינמית ומשתנה כמו המציאות, ושאפשר לייצר זהות חדשה שמשתלבת עם הזהות הישנה ולא בהכרח מחליפה אותה.

אחת הזהויות החדשות שאני מנסה ליצור לעצמי, היא זהות מקומית שמאפשרת גם לישראלים וגם לפלסטינים להרגיש חלק ממנה. מבלי לוותר על זהותם הישראלית או הפלסטינית, אבל שכן מאפשרת להרגיש שייכים ושווים במסגרת הזהות הזו.

הזהות הזו נבנית לאט, דרך הכרויות ומפגשים עם אנשים שונים ממני, דרך פרקטיקות שנועדו למוסס את האגו האישי והקולקטיבי, דרך לימוד שפה ולימוד של התרבויות השונות שקיימות כאן. ואני מאמין שיבוא יום ויהיו לנו כאן מגוון של זהויות שמפרות זו את זו, כמו שבטבע זנים שונים משלימים זה את זה.

אם נרצה…