קשה לחיות באי-וודאות מתמדת.

לא לדעת מה יביא יום. מה יביא מחר. מה יהיה בעוד שנה. הרבה אנשים חיים ככה, אני לא יודע איך. מעבודה מזדמנת לאחרת, מדירה שכורה לחזרה להורים. מיום ליום מארוחה לארוחה.

והרבה מאיתנו יצרו בטחונות שנותנים לנו אשליה של וודאות. שאנחנו יודעים מה יהיה מחר, או לפחות שיש לנו איך להתמודד עם מה שלא יבוא  – חסכון בבנק/ מניות / ביטקוין, דירה להשקעה/ נכסים בחו”ל/ אדמות על מאדים, נישואין/זוגיות/ ילדים / קהילה, תואר/ מקצוע, ביטוח, מכונית, צבא, חומה, קורס הגנה עצמית / מצלמות אבטחה / אזעקה / דלת נעולה.

גם אני עושה הרבה דברים מתוך רצון לוודאות, כי אחרת איך אפשר להתקיים בעולם?

אבל בתוך המסע הזה שנקרא החיים יש גם המון אי-וודאות. והוודאות היא אכן אשליה.

זה רק מסע…

 

 

לפני כמה חודשים התחלתי לעבוד בג’וחא גסטהאוס בג’סר א-זרקא, לעבוד זו מילה אולי קצת מטעה. התחלתי להגיע לשם ולהפגש עם נטע היזמית ועם אחמד בעל הגסטהאוס, ועם שאר העובדים של הגסטהאוס – ז’נבייב, וילדיו של אחמד ואשתו. יצא לי להכיר אנשים מקסימים, אבל גם נוצר לי הרבה בלבול. לא הצלחתי להבין מה תפקידי שם. ידעתי שאני רוצה לעזור לגסטהאוס לצמוח כעסק, וגם להפוך אותו למרכז תרבותי, מקום של מפגש עבור תושבי הכפר ואנשים מבחוץ. אבל לא ידעתי איך, וכמה אני רוצה להתחייב, והאם יש תקציב, ומה השכר שלי, והפגישות לא נתנו לי יותר בהירות. מצאתי את עצמי בהרבה חוסר בהירות וחוסר וודאות.

 

 

חוסר הבהירות הזה, למיטב הבנתי הוא רק שלב בדרך להתבהרות של דברים, ובו זמנית התהוות של דברים חדשים שהם לא בהירים. מעין משחק כזה שנע בין בהירות לאי בהירות בין וודאות לאי וודאות. מה שעזר לי לקבל בהירות לגבי תפקידי בג’סר, זה סשן שעשיתי עם חברים, שיחדיו התחלנו ללמוד קורס שנקרא U-lab ומטרתו “להוביל מתוך העתיד המתהווה”.

בסשן העליתי את הפחדים והחששות שלי, האתגרים האישיים שלי והאתגרים מול האנשים, את חוסר הוודאות. מה שקיבלתי זה שיקופים, מעין מראות שמספרות לי מה בעצם השאלות והאתגרים שאני ניצב לפניהן. מה חשוב לי? אילו אמונות אני מחזיק שמגבילות אותי? זה עזר לי להבין מה הדברים החשובים, ולמצוא את הוודאות והבהירות שבתוך חוסר הוודאות – יחסים, הנאה, אתגר, יצירתיות,  העצמה. זה מה שאני מחפש בעשייה שלי.

את החשש שלי שזה ייקח יותר מדי מהזמן שלי פתרתי בזה שאני פשוט אשים גבולות, וכך אשמור על עצמי חיוני, ואת עניין הכסף גם פתרתי בכך שאני אבקש את הסכום שאני מעוניין לקבל ובמידה ואראה שזה דורש שינוי במהלך העבודה אז גם את זה אני אתקשר. לכאורה מאוד פשוט, אפילו שבשבילי בהתחלה זה נראה מסובך, הצלחתי לפתור הכל. כמובן שזה פשוט בתאוריה, כעת נותרת חובת ההוכחה. אבל אני מעדיף להסתכל על זה כהרפתקה ולא כמבחן.

לצאת אל השממה

בספר “דרכו של הגשש” שקראתי בשבועות האחרונים, מתאר טום, נער שגדל עם חבר שהוא נכדו של גשש ומורה ילידי (אינדיאני), כיצד הוא יוצא לחקור את היער שמאחורי ביתו, וכיצד הוא עוקב אחרי כל העקבות והסימנים שקיימים ביער, בנסיונו להתחבר ולהבין את “הרוח הגדולה שמפעמת בכל הדברים”. אני אוהב את הביטוי הזה. גם אני מחפש בעשייה שלי אחר עקבות ותבניות כדי לנסות ולהתחבר לרוח הזו, הגדולה.

כאשר הוא גדל מחליט טום לעזוב את היער, את המוכר, ולצאת לחקור את השממות של דקוטה. החניך צריך לצאת למסע כדי להפוך להיות אדם בוגר, מאסטר של עולמו: “אזורי השממה היו צחיחים ויפים להפליא, עטורי גאיות ועמודי סלע צבעוניים כמעט כמו במדבר הצבעוני. החלק הקשה ביותר היה מציאת מים. בסופו של דבר ירדתי על ברכיי והתפללתי לגשם. כגמול קיבלתי שטפון שכמעט הטביע אותי. למדתי להסתגל לתבניות הטבע במקום לנסות לכופף אותן כדי שיתאימו לי.רוב שהותי הייתי צמא, אבל לא חרגתי מגבולות היכולת שלי. ובעודי מסתגל למצב החדש הייתי מרותק לשפע האדיר של התנסויות חדשות שאפשר להתנסות בהן אישית עד שככל ששהותי התארכה שם, הנאתי גברה”.

 

היציאה לשממה, למדבר, היא מה שצ’רלס אייזנשטיין מכנה המרחב שבין סיפורים. הסיפור הישן שלנו סיפור הילדות, הסיפור המוכר, כבר לא משרת אותנו. כבר לא מייצר עניין או אתגר, כבר לא מקדם אותנו. עלינו לצאת אל הלא נודע כדי למצוא את יעדנו הבא במסע:

 

 

תהליך לא לינארי

המסע, כמו הזמן הוא תהליך לא לינארי. אין בו התחלה אמצע וסוף. גם החיים הם דבר לא לינארי. רק אם אנחנו מסתכלים על עצמנו כנפרדים אנחנו יכולים לחשוב על החיים כלינארים – אנחנו נולדים, חיים ומתים. אבל העצמי הנפרד שלנו הוא לא החיים. החיים ממשיכים. הם היו פה לפנינו ויהיו פה אחרינו. אם נוכל לחזור ולהתחבר לתחושה הזו נבין זאת.

גם בחיים הפרטיים ובמסע האישי שלנו אנחנו חווים תהליך לא לינארי,  עם חזרה על עצמו, עם מעגליות, עם פרקטליות והתפצלות. לעתים נראה לנו שאנחנו חוזרים על עצמנו. איך יכול להיות שמשהו שכבר חשבתי שעברתי אני שוב פוגש. שוב אותו דפוס. שוב אותו קושי. קושי בחיים – בעבודה, בזוגיות, במיניות, בכסף, ביחסים עם המשפחה, עם ההורים, עם השותפים, בדידות, שעמום, פחד, דכאון. למה זה שוב קורה לי?

לי זה קורה בתפיסה שלי של זמן וכסף. לכאורה אני יודע שאין זמן, ושכסף לא באמת קיים, שהוא רק ביטוי סמלי של שפע ועדיין עולים פחדים וחששות, מה אם לא יהיה לי כסף, מה אם אני אשעבד את הזמן שלי?

גם בעבודה עם אנשים, אני מוצא את עצמי חוזר על דפוסים של חוסר רצון להתחייב, חוסר סבלנות, חוסר פרגון. אני תוהה למה זה? הרי אני יודע שאני יכול להיות טוב יותר. ושוב חזרנו לדפוס המוכר של לא להיות טוב מספיק.

החזרה הזו היא לעתים מאוד מתסכלת, ולעתים היא די משעשעת. גם בבלוג אני פעמים רבות חוזר על עצמי. אותה הגברת בשינוי אדרת. או כמו שאומר זאת חברי לני – “דאס זלבה דרק אים אנדרר דקורציה”.

מסע המלך הפנימי

במהלך השנה האחרונה אני משתתף במעגל גברים. גם שם אני מרגיש מעין חזרה על דברים שלכאורה היינו אמורים כבר לעבור אותם. חזרה על דפוסים והרגלים ישנים שלכאורה אנחנו כבר לא רוצים בהם ולא משרתים אותנו – התמכרויות, דפוסים מול נשים, פרנסה, יחסים עם ההורים, וגם צורת התקשורת בינינו וחוסר הבהירות שלנו לגבי איך אמורים להיראות המפגשים ומה בעצם אנחנו עושים.

ובתוך כל החוסר בהירות הזו יש משהו מאוד יפה ונכון אני מרגיש. השממה, המדבר, החוסר ודאות הוא מקום שקשה להיות בו. לא לדעת מתי תצא ממנו והאם תצא ממנו. אך יש לו מתנה גדולה לתת. לא סתם ישבו בני ישראל במדבר בסוכות ארבעים שנה (אני משער). התפללו ללחם ולבשר ולעגל הזהב, קיבלו מן מהשמיים ומים מן הסלע.

במקביל לתהליך שאני עובר עם חבריי במעגל, אני גם מאזין לקורס אינטרנטי שנקרא “גבריות – סיפור חדש”, שיש בו ראיונות עם הרבה אנשים שמתעסקים עם גבריות, ומה זה אומר בכלל להיות גבר בעידן שלנו, והאם יש כזה דבר תכונות גבריות או זכריות (שאלות שאנחנו גם שואלים את עצמנו במעגל).

אחד המרואיינים בקורס הוא אייוינד פיגנשאו סקיילום הנורבגי שיש לו סדנה שנקראת הכס הפנימי (שהיא קצת יותר בוגרת מסדרת משחקי כס הקקי שאני משחק בה לאחרונה). אייוינד המציא מפה ארכיטיפית מאוד מעניינת, שמבוססת על ארכיטיפיים יונגיאנים וקמפבליאנים, וגם על ספרי וסרטי “שר הטבעות”, שנראית כך:

מסע המלך הפנימי מתחיל במקום שנקרא “עיירת הנמנום הנצחי”. הגיבור יוצא ממנה עקב אי-נוחות שהוא חווה, אך במהרה הוא עלול לחזור אליה עקב פחדים שצפים. כך הוא יכול להמשיך חיים שלמים, עד שהוא מחליט לענות לקריאה הפנימית שלו ולהמשיך את המסע אל עבר מחוזות נוספים, חלקם יפים, חלקם מפחידים, ומחלקם כלל אין חזרה. האני הישן מת, ואני חדש נוצר.

הסיפור שאינו נגמר

בספר “הסיפור שאינו נגמר” , בסטיאן שנכנס לתוך הסיפור ויוצא למסע משאלות, הופך בשלב כלשהו למלך של פנטזיה, עד אשר היהירות והגאווה מאכלים אותו, והוא נאלץ לוותר על הכס שלו. בהמשך מסעו, הוא מגיע לבית שנקרא “בית התמורות”, בית שמשנה את צורתו בהתאם למצב הרוח ולצורך השעה, ושם גרה הגבירה איולה, גבירת השפע:

“שליט דגול, אבקשך, שוב הייה קטן,

הייה שוב ילד והכנס לכאן.

אל תעמוד בפתח, בדלת אל תהסס,

ברוך אתה בבואך, בוא והכנס.

מה רבות בשנים, מה ארוך הזמן.

מצפה לך הכל, ערוך ומוכן.”

איולה ובית התמורות מטפלים ומעניקים לבסטיאן כל שהוא זקוק לו, עד אשר עליו לצאת שוב למסעו:

“הלכת בדרך המשאלות, וזו אינה ישרה לעולם. הלכת בדרך עקיפין ארוכה, אבל זו היתה דרכך אתה. ויודע אתה מדוע? משום שאתה מאלה שאינם יכולים לחזור על עקביהם, עד אשר ימצאו את המבוע אשר ממנו נובעים מי החיים…. …רק משאלה אחת יכולה לקחת אותך לשם, משאלתך האחרונה… אבל לשם כך עליך לשכוח חלק מעצמיותך… אך דבר אינו הולך לאיבוד, הכל משתנה ולובש צורה אחרת…

…ואז נפתחה לפתע דלת. לפני צאתו פנה שוב לאחור ואמר, בלא שידע אם אל הגבירה איולה הוא פונה, או אל בית התמורות או אל שניהם – ‘תודה, תודה על הכל!’. ואז יצא את הדלת. נראה שחורף הגיע בין לילה. שלג עמוק עד הברכיים נח על הכל. צינה חריפה עמדה באוויר והכל היה דומם וקפוא. בסטיאן רצה לחזור ולקחת את גלימתו, אך הדלתות והחלונות נעלמו. הבית סגר עצמו מכל העברים. רועד מקור, יצא בסטיאן לדרכו…”

כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה

הסיפור שאינו נגמר ממשיך, וכך גם סיפורנו.

המסע עובר דרך שממות והלא נודע, ודרך הרפתקאות וריגושים. בכל אחד מהם יש מתנה. לכל דמות שאנחנו פוגשים בדרך יש משהו ללמד אותנו.

המסע לא נגמר משום שהוא לא אמור להגיע לשום מקום. לכן כל מה שנותר לנו זה להישאר פתוחים, להמשיך לבקש משאלות, ולהתגבר על פחד שיש לנו מלהגשים או לא להגשים אותן.

אני יוצא אל הלא נודע בג’סר א-זרקא, קשה לי לדעת מה יביא יום, אם אצליח או אכשל, אם אגלה שנכנסתי למשהו שהוא לא הייעוד שלי. אבל יש זמן, ויש בכוחי לעשות, אז אני עושה.

בסוכות נהוג לקרוא קהלת:

פרק ט: “ה כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים, שֶׁיָּמֻתוּ; וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה, וְאֵין-עוֹד לָהֶם שָׂכָר–כִּי נִשְׁכַּח, זִכְרָם.  ו גַּם אַהֲבָתָם גַּם-שִׂנְאָתָם גַּם-קִנְאָתָם, כְּבָר אָבָדָה; וְחֵלֶק אֵין-לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם, בְּכֹל אֲשֶׁר-נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  ז לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב-טוֹב יֵינֶךָ:  כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת-מַעֲשֶׂיךָ.  ח בְּכָל-עֵת, יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים; וְשֶׁמֶן, עַל-רֹאשְׁךָ אַל-יֶחְסָר.  ט רְאֵה חַיִּים עִם-אִשָּׁה אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ, כָּל-יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ, אֲשֶׁר נָתַן-לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ, כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ:  כִּי הוּא חֶלְקְךָ, בַּחַיִּים, וּבַעֲמָלְךָ, אֲשֶׁר-אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.  י כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ, לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ–עֲשֵׂה:  כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן, וְדַעַת וְחָכְמָה, בִּשְׁאוֹל, אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.  {ס}”

פרק יב: “יג סוֹף דָּבָר, הַכֹּל נִשְׁמָע:  אֶת-הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת-מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי-זֶה כָּל-הָאָדָם.  יד כִּי, אֶת-כָּל-מַעֲשֶׂה, הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט, עַל כָּל-נֶעְלָם:  אִם-טוֹב, וְאִם-רָע.  {ש}”

אם נרצה…