בין חברות למחויבות

 

לאן נעלם הזמן?

לפני כמה ימים דיברתי עם חבר ללימודי ערבית, והוא טען בפניי שנעלם לו הזמן, שהשבוע “טס” והוא לא מספיק כלום. הוא טען שזה קשור לזה שהיקום מתרחב או משהו בסגנון, אני טענתי שזה קשור לכך שאנחנו יותר מקושרים, ממוסכים, וניידים כל הזמן. בעקבות השיחה שלנו, שיתפתי אותו וגם קראתי בעצמי שוב את הפוסט “זמננו בידינו“. כך כתבתי שם:

בספר “מומו וגנבי הזמן” מופיעים גנבי הזמן בדמותם של ברנשים אפורים במגבעת אפורה, חליפה אפורה, ותיק אפור, מעשנים סיגרים אפורים. לעתים אפילו נדמה שעורם אפור. הם מעשנים כל הזמן, וכאשר הם בסביבה, הכול הופך להיות קר יותר, קצת כמו הסוהרסונים בהארי פוטר. רק שהאנשים האפורים הם מתוחכמים יותר. כשהם עוזבים הם נשכחים, כמו עשן שהתפוגג, כאילו לא היו מעולם, אך אנחנו נותרים יותר מודאגים ולחוצים לגבי הזמן.

במציאות שלנו גנבי הזמן לובשים צורות רבות:

הם מחופשים לחוזי עבודה וחשבונות תשלומים.
הם מופיעים מולנו כתוכניות בידור ואפליקציות סמארטפון מגניבות.
הם אויב מעבר לקו שדורש מאיתנו לבוא ולהלחם מולו.
הם מגולמים כפקידי בירוקרטיה אטומים.
הם פועלים תחת סמכות של מנהלים בכירים.
הם מפתים אותנו בפרסומות ובהבטחות שווא לחיים יותר טובים.

ואנו מוותרים מרצוננו, מבלי להיות מודעים לכך, על הזמן שלנו:

אנחנו מוכנים לעבוד עוד כמה שעות, גם כאשר אין לנו כבר כוח, כי אנחנו חייבים.
אנחנו מוכנים לקחת סמים קשים שחברות התרופות משווקות לנו, כדי לחסוך זמן בלימוד למבחנים.
אנחנו משוטטים בפייסבוק, בחדשות, בפורנו, בטלוויזיה, כדי לספק עוד ועוד את היצרים.
אנחנו נוסעים בכלי רכב שבהם אי אפשר להביט בנוף שחולף מהר מדי, וכאשר אנו תקועים בעומס,
אנחנו
מתחרים זה בזה ומקללים, במקום להגיד שלום ולשוחח בנעימים.

כל זה קורה כי איבדנו את השליטה על הזמן שלנו. הוא כבר לא בידינו, ואנחנו ממשיכים לרוץ, כמו גלגלי מכונה שאיבדה שליטה…

להחזיר לעצמנו את הזמן

…הדרך להחזיר לעצמנו את הזמן, אם כך, היא לבלות פחות מול מסכים, בתוך מכוניות, ותחת אורות הניאון במשרדים, ויותר אחד עם השני. הזמן המשותף הוא זמן שיוצר שפע יש מאין. כאשר אנחנו נמצאים ביחד, כולנו מרוויחים: מישהו אחד דואג לאוכל ולבישולים, אחר דואג לשירה ונגינה, שלישי מעלה נושאי שיחה מעניינים, רביעי דואג לתקן ולנקות ולסדר דברים, וכך הלאה. בכל רגע נתון הזמן מכפיל את עצמו ביחס ישיר לפי כמות האנשים.

לזמן הקהילתי, הבינאישי, הבלתי אמצעי, יש ערך מוסף גבוה יותר ממה שאנו מבינים, וכאשר המפגש לא נע רק סביב אוכל ושיחות על פוליטיקה ועל דברים שקורים, אלא גם סביב מגע, רגשות ומה שקורה בעולם הפנימי שלנו, הרי שהרגע שלנו יחדיו הופך להיות מחוץ לזמן.

זו הדרך שלנו להביס את השיטה שמפרידה בינינו. זו הדרך שלנו להניס את גנבי הזמן, וליהנות מהזמן המשותף שלנו ביחד.”

לאחרונה אני בהרגשה כאילו גנבי הזמן מנצחים. המסכים וריבוי הפעילויות, והקשרים, שומרים את תודעתי עסוקה ללא הרף, ואני מרגיש שהזמן באמת נוסע לו בקצב מהיר, ולעתים בא לי לעזוב הכל ולפרוש מהחיים, למרות שאני לכאורה “עסוק בדברים טובים”. לפקוח את העיניים ולראות שאנחנו נעים מהר יותר מהחיים –

Open your eyes Cause we’re living faster than life,

We’re living living in the fast lane fast lane fast lane fast lane faaast lane…

the speed civilization give no time for meditation

blooding their minds scratching their eyes

sloooow down…

מה זו חברות אמיתית

יש לי הרבה חברים.

יותר מדי לפעמים. יותר מדי בשביל לשמור על קשר אמיתי, רציף ומשמעותי עם כל אחד מהם.

יש הרבה סוגי חברים. יש חברי ילדות, וחברים לעבודה. יש חברים בנפש, כאלו שאפשר לא לראות או לתקשר איתם שנים, ועדיין כל פעם שנפגשים זה מחמם את הלב. ויש חברים חדשים. ויש חברי פייסבוק שחולקים איתם מחשבות ורעיונות ורגשות.

לפני כמה שבועות חבר ותיק שלי החליט שהוא עוזב את כל קבוצות הוואטסאפ המשותפות שלנו. הוא הבין שהתקשורת בוואטסאפ החליפה את התקשורת האישית, פנים אל פנים, ואפילו את שיחות הטלפון. ונמאס לו מזה. אז הוא עזב. הבנתי אותו. ומצד שני’ אחת הקבוצות היא עם חברים מחו”ל. שזו אולי הדרך הכי קלה וזמינה לשמור איתם על קשר יום-יומי. בלי זה הקשר מתרופף ומתפוגג. לפחות ככה אני מרגיש.

לאחרונה, בעיקר מאז שעזבתי את תל-אביב לבנימינה, ואני בלי אוטו, וגם מאז שהתחלתי להשקיע את זמני בעבודה בג’וחא גסטהאוס בכפר השכן ג’סר א-זרקא, אני נמצא פחות בקשר עם חברים, (אבל יותר עם משפחה, במיוחד לאור זה שאחותי לאחרונה ילדה(!) ואבי עבר החלפת מפרק ירך). בעבודה אני בעיקר בתקשורת עם צוות הגסטהאוס, עם התיירים,  ועם כמה תושבים מקומיים.

 

ישיבת צוות בג’וחא גסטהאוס עם אחמד נטע וז’נבייב

 

בנוסף אני מתחיל לעשות פעילויות מקומיות – הולך לשיעורי ערבית בגבעת חביבה, לשחק כדורסל במעגן מיכאל, ולשחק אולטימייט פריזבי בגבעת עדה. כאמור, עסוק בדברים טובים!

כל הפעילויות האלה משמחות אותי, הן קרובות לבית, הן עושות לי טוב על הלב, אך האנשים שם אינם חברים קרובים, וחסרה לי הפעילות החברית המשותפת. ומעבר לפעילות החברית, יש בי צורך ליצור או לחיות בקהילה, כלומר כזו שבה זה לא מאמץ לפגוש את החברים, לא משהו ש”צריך לפנות לו זמן” , אלא חלק אינטגרלי מהיום ומהחיים.

אבל איך עושים כזה דבר? ועל מה מוותרים?

ליצור משמעות לחיים

בשני הדורות האחרונים אני חווה שהאידיאל שאליו שאפנו כאינדיבידואלים וכחברה הוא – הגשמה עצמית. להיות מאושר, ליצור חיים טובים לעצמי ולמשפחתי. כיום, עם התערערות המבנים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים, שמקבלים חיזוק  (לפחות בתפיסת עולמי) בדמות המשברים הסביבתיים, המקום של “הגשמה עצמית”, כבר לא עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק מסיפור גדול יותר, קולקטיבי, של יצירת תרבות חדשה, של הגשמת ייעוד גדול יותר, של הגשמת הפוטנציאל של האנושות.

אולי לחלק זה יישמע בומבסטי מדי, לא ריאלי, לא נתפס, יומרני. אבל עבורי זה מה שמניע ומעניין, למצוא את הייעוד שלי, להביא את המתנות שלי בתוך המכלול הגדול. אחת המתנות שלי היא הבלוג הזה (שגם עבורו אני מתקשה “למצוא זמן” לכתוב אותו, אבל הנה זה קורה…), העבודה שאני עושה בין יהודים וערבים בארץ, וגם פשוט להיות בן משפחה, חבר, בן זוג טוב.

ועדיין אני מרגיש משהו שחסר, משהו גדול יותר שרוצה לקרות, ועדיין לא מצוא את מקומו. תהליך עמוק של שינוי, של יצירה, של חזון ושל מחויבות לדרך משותפת, שנבלע בתוך שלל העיסוקים והמחויבויות האחרים.

 

מחויבות והתמסרות

בשנים האחרונות אני מתנסה ומשתתף במגוון פעילויות ויוזמות קהילתיות / חברתיות – מהפכה של אהבה, קהילה על אופניים, היריד האנושי הנודד, אקומי, קפה אמפטיה, מעגל גברים, ולאחרונה היו גם כמה סדרות די קצרות של מפגשים – לאחת קראנו פסגת בזל (על שם הרחוב בתל-אביב, לא העיר בשוויץ), והשנייה היתה מפגשי לימוד של קורס Ulab, שהיתה אמורה להמשך 3 חודשים אך הסתיימה אחרי שני מפגשים.

לכל היוזמות האלו היו כמה מאפיינים משותפים – הם נעשו עם חברים (קרובים יותר או פחות), הן היו קהילתיות, הן היו יוזמה עצמאית ולא משהו שמישהו מלמעלה הכתיב, הן נעשו מתוך רצון ליצור שינוי – גם בעצמנו וגם בעולם שסביבנו, והן היו ארעיות – כלומר זמניות. בין כמה שבועות לכמה שנים.

מכל האחת מהיוזמות האלו צמחתי, והכרתי יותר לעומק אנשים מופלאים. אך אף אחת מהן לא התיימרה להיות מחויבות ארוכת שנים. בכולם ההבנה היתה שכרגע אנחנו עושים זאת, הכי הרבה שמתחייבים זה לכמה חודשים, ואז נראה.

כעת אני מרגיש שיש בי את הרצון למחויבות לתהליך ארוך שנים. כמו שסבתא וסבא שלי הצטרפו לגרעין של קבוצת מעגן מיכאל, וידעו שהם הולכים עכשיו לבנות ישוב חדש.

סבתא מנוחה בקדמת קבוצת ההגשמה של מעגן מיכאל

חלק מקבוצה

סביי היו חלק מקבוצה שפעלה יחדיו, וחלק מתנועה. התנועה הקיבוצית היתה חלק מהתנועה הציונית. תנועת ההתיישבות היהודית בארץ. אני גם מרגיש שאני חלק מתנועה, לא תנועת התיישבות, אלא תנועה הרבה יותר גדולה ומגוונת, תנועה שמטרתה להביא להרמוניה בין האנשים לבין עצמם, ובין בני האדם והטבע – התנועה הגדולה בעולם כמו שקורה לזה פול  הוקן בנאום המדהים שלו. 

ועדיין חסרה לי הקבוצה. הסנגהה. בעלת חזון משותף שמוכנה ללכת דרך משותפת, לא משנה מה יהיו האתגרים והקשיים. שרוצה להיות יחד, להגשים יחדיו את הייעוד המשותף שלנו – האישי, הקבוצתי והכללי. אני מאמין שיש כזה. אני רוצה שיהיה כזה. לתת משמעות לחיים. לפעול למען העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי.

היכן הקבוצה הזו? מי היא תהיה? מה נעשה? אני מאמין שעם הזמן זה יתגלה. אם נפנה לכך את תשומת הלב שלנו…

אם נרצה…

 

2 תגובות “בין חברות למחויבות

  1. מהפכה של אהבה, שם הכרנו, והיינו כשנה וחצי פלוס, לא הסתיימה, היא החליפה דמות, והתכנסה, והפכה למשרד האהבה שהפעיל פרוייקט כמו קמפוס הליבה במחצית הראשונה של שנת 2014, ומתחילת שנת 2015, מפעילה את פרוייקט דור האחד, אני עזבתי אחרי 4 חודשים בגלל מצב פיננסי, אבל עדיין הם ממשיכים לפעול.
    פוסט מעניין מאוד, גורם לחשוב.
    בהצלחה בשינויים לטובה, ולהתראות ארני, מתעדכן מידי פעם בבלוג שלך.
    זמן באמת זה משאב חשוב, ואני בחיי כעת משתדל לחיות בהווה, והזמן אצלי לא טס, הוא מתקדם בקצב שלו.
    פעילות מרובה, וכתיבה טובה, והרבה אהבה,
    אלון 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *