. ץ ך ל ן ו

אלו המקשים במקלדת שמוארים בקרן אור שחודרת מהחלון.

לפני חודש בערך, אחותי אתגרה אותי באתגר 100 ציורים. ציורים שאני מצייר, ומעלה לפייסבוק. רצוי כל  יום אבל לא חובה. מאז שמתי לב שאני יותר מבחין בצורות, בתאורה וצל, במרקם, בטכניקה. ציירתי רק 20 ציורים בינתיים, אבל אני מרגיש שזה נותן לי משהו חדש, יכולת להתבטא בעוד מימד. וגם שפחות בוער לי להתבטא בכתיבה.

שגרה זה רע?

הדבר הכי משמעותי שקורה בחיים שלי כרגע זה שטליה בהריון ואנו מצפים לבן שיוולד בקיץ.

זה דבר מרגש ומשמח, וגם כמובן מפחיד. להיות אחראי על יצור חסר ישע, לנסות לתווך לו מציאות שהיא לא תמיד אוהבת, הוגנת. להתמודד עם פחדים וחרדות שמגיעים  כל הזמן מצד הורים, ורופאים, ומעצמנו כמובן.

אבל איכשהו עם זה אני מוכן להתמודד. מה שאני מפחד ממנו זה להתברגן, לנטוש חלומות על קהילה, על חיים של הרפתקה, לטובת הבטחון שילד זקוק לו, לטובת היציבות שמשפחה זקוקה לה. שההרפתקה הכי גדולה שלי תהיה החלפת חיתולים רב פעמיים, ולמצוא דרך להתחמק מחיסונים ורישומים במשרד הפנים.

למול הפחדים האלו אני מזכיר לעצמי את היופי שבדברים הקטנים, את הפריחה שעוטפת הכל בעונה הזו של השנה, את ההנאה שבמשחק כדורסל או פריזבי עם חברים, את היופי של טליה שטופחת ועושה הכל בעוצמה הנשית הזו שלה. את היצורים הקטנים שזוחלים בתוך הקומפוסט, את קשרים הטובים עם המשפחה הקרובה, את העבודה הארוכה בבניית קשרים וגשרים:

 

להיות איש עובד

מזה כמה חודשים שאני עובד בג’וחא גסטהאוס בכפר ג’סר א-זרקא. זו העבודה בשכר הקבועה הראשונה שלי מזה  שש שנים. אמנם חצי משרה, אבל עדיין.

כששואלים אותי מה התפקיד שלי, אני אומר שאני חלק מהצוות. כששואלים אותי מה אני עושה, אני אומר שמה שצריך. למרות שזה לא מדויק, יש הרבה דברים שצריך ושאני לא עושה. כל מה שקשור בעבודה על מחשב, בחשבונות, בנקיונות, ואפילו בשיווק, אני לא ממש עושה. אני עושה רק מה שמתאים לי.

לפעמים זה מעלה בי תחושה שאני לא באמת תורם למקום. ועדיף שמישהו יחליף אותי. אז אם בא לכם לנהל גסטהאוס – דברו איתי.

אז מה בכל זאת אני עושה שם?

אני מתווך – בין עברית לאנגלית (ולפעמים לערבית), בין שאר העובדים בצוות, בין התיירים לתושבי הכפר, בין הקיבוץ השכן והאנשים מהסביבה לתדמית הגרועה שיש לכפר, בין ערמות הזבל שברחוב בכניסה לגסטהאוס לרצון שהגסטהאוס יהיה יפה ומזמין.

אני לומד, איך מתנהל גסטהאוס, איך מתנהלת עבודה בצוות שהיא גם חברתית וגם עסקית, איך לשלב בין מה שאני אוהב למה שצריך, בין זמן בעבודה לזמן לדברים אחרים כמו  כתיבה, טיפוח הבית, זוגיות, משפחה, תחביבים.

יש הרבה דברים לשפר בכפר, ובגסטהאוס עצמו גם, אפילו שכבר נעשים תהליכים מאוד מושקעים ומשמחים. וזה לוקח זמן וסבלנות. ופתאום לא מגיע כסף, ופתאום יש איזה מקרה ירי בכפר, ופתאום יש סכסוך בין אנשים, או שסתם נמאס ובא לעשות דברים אחרים, ואז צריך לקחת נשימה עמוקה, ולהמשיך כי הדרך ארוכה ומפותלת.

גשרים במקום חומות

אז למרות שלא ברור לי כמה זמן אני עוד אעבוד בגסטהאוס, ברור לי שהעבודה שצריכה להעשות היא ארוכה, כי  לבנות גשרים זה יותר ארוך מלבנות חומות, כמו תלולית האדמה שבנו בין ג’סר א-זרקא לקיסריה, או הגדרות שמקיפות את מעגן-מיכאל. היום אין גשר בין הצד הדרומי של הנחל לצד הצפוני (יש, אבל הוא בתוך השמורה, ואחריו ישנן גדרות), והגשר העתיק של הקייזר וילהלם השני עומד כמצבה לתקופה העותמנית, האימפריה שחיברה את כל חלק הארץ והסביבה, ופחות עסקה בבניית חומות.

 

כיום אנו עוסקים בבניית חומות  – חומת ההפרדה שאורכה כמו המרחק בין שוויץ לאנגליה, גדר בגבול מצרים, גדר בגבול ירדן. חומות מסביב לבתים שלנו, גדרות מסביב לבתי ספר וגני ילדים. אפילו את הבית אנחנו מחלקים וכל ילד זקוק לחדר משלו, לקירות שיפרידו אותו מהאחרים.

הפרטיות והבטחון הפכו לדבר מקודש. בתוך הסיפור של הנפרדות, של האינדיבידואליזם אפשר להבין איך זה קורה.איך העצמי, ולפעמים העצמי המורחב שכולל משפחה או קהילה או עם, מנסה לשמור על עצמו על ידי הפרדה מהאחרים.  אנחנו כאן – הם שם.

 

 

סוף שהוא התחלה

לפני שבועיים  היינו בסוף שבוע פרידה ממרכז אקומי. מרכז פיזי שהוא בית עבור קהילה של כמה מאות אנשים, אשר יחדיו יצרנו קשרים, בנינו גשרים, חווינו חוויות, חלקם אוהבות, חלקן כואבות.

הפרידה היא מהמקום, מהשטח שעליו התקיים הפרויקט, כאשר עדיין אין באופק שטח חלופי, ולכן גם לא ידוע האם וכיצד הפרויקט ימשיך, והאם הקהילה תמשיך להיות בקשר.

אקומי הוא הרבה דברים, הוא פרויקט עם חזון של חיים משותפים, וגם ובעיקר מקום למפגש של ישראלים ופלסטינים ואנשים משאר העולם, מעבר לחומות, ולמסכים, ולחדשות, ולחינוך שגדלנו עליו, מעבר לכוונות הרובים או להטפה דתית.

מקום שבו נפגשים כבני אדם. נשים עם רעלה (מעטות כאלו), והיפים חביבים, זקנות שבט חכמות, ואנרכיסטים מרדנים, בדווים עם שתי נשים, ילד עם שלושה הורים, חתולים, ציפורים, זבובים ויתושים, בעל בית מתנחל, ומשוררים דכאוניים. והרבה מתנדבים גרמנים.

למה הוחלט לסגור?

המקום דרש הרבה תחזוקה והשקעה כלכלית יחסית להכנסה שהוא אפשר ולוודאות שיש לגבי ההמשכיות שלו.

1. העובדה שהוא בבעלות של מתנחלים, ושהכסף הולך אליהם, יחד עם זה שרבים מהפלסטינים לא היו מוכנים להגיע לשם בגלל זה, גרמה לרצות לחפש מקום שיהיה בבעלות פלסטינית, או בינלאומית.
2. החום הגדול ששורר בקיץ באזור, הקירבה לכביש הרועש, ריחוק ממקור מים, וחוסר האפשרות לפתח ולבנות יותר את המקום (בגלל הסיבות הקודמות), הותירו אותו ארעי כבר שמונה שנים. נסגר כל קיץ ונפתח מחדש בחורף.
3. הצוות שהחזיק את המקום, סיים לרוב את העונה מותש, הן אנרגטית והן כלכלית. כך התחלפו להם ארבעה צוותים, כל אחד מהם שהה כשנתיים במקום. אך לא היה מוכן להמשיך.

היו כאלו שהרגישו שסגירת המרכז היא כשלון. כשלון שלנו כקהילה וכפרטים. שלא הצלחנו למצא את הכוחות הפנימיים והמשאבים כדי להמשיך ולקיים את המקום למרות הקשיים והאתגרים.

אני מרגיש שסגירת המקום היא סוג של הקלה. מקום ששאב הרבה אנרגיה של הרבה אנשים.

כעת נוצר איזה ריק. חלל שיש למלא. רצון להמשיך ולהפגש, ליצור תרבות חדשה, להמשיך ולהחיות תקווה, בתוך הכאוס הכללי, האלימות, הדיכוי וחוסר הרצון של המנהיגות הפוליטית ליצור באמת שיתוף פעולה.

אני מאמין שייפתחו פרויקטים חדשים, ברוח המקום. אני יודע כבר על כמה חברים פלסטינים שמעוניינים לקחת יותר הובלה ויוזמה וליצור מרכז דומה בעיר או בכפר שלהם, מקום שאליו יוכלו גם להגיע ישראלים בבטחה. מקום למחנה השלום להפגש בעיתות של מלחמה. מקום להתחבר לטבע, לרוח, לאהבה.

עד אז נמשיך להפגש היכן וכאשר מתאפשר.

בסתר ובצנעה.

נבנה גשרים בין שכנים, בין קהילות, מעבר לגדרות ולדעות קדומות.

מחוץ לעיניי העין הפקוחה של האח הגדול, נהיה האחות הקטנה.

כדי שבבוא היום, כשיפלו החומות, יהיו לנו כבר גשרים חזקים מספיק כדי להתקיים ולחיות.

אם נרצה…