בית טיפוסי בפרדס חנה

לפני יומיים הגיעו אלינו שני בעלי הבית שלנו, הישן והחדש כדי להסדיר את ענייני הבעלות על הבית והטיפול בשלל התקלות שיש בו. מדובר בבית ישן משנות ה-40, שאנו שוכרים אותו מזה חצי שנה, וממשיכים לגור בו, עד שיחלו לבנות בחצר שלו, שנמכרה לבעלים נוספים, או שנמצא את האדמה שאנו מייחלים לגור בה ולבנות וליצור בה את חיי הקהילה שאנו, ועוד רבים כל-כך כמהים לה.

בשיחה ביניהם, הזכיר הבעל בית הישן , את זה שאין בבית שלנו ספות, שהכל נמצא על הרצפה, ושהוא רגיל לבתים כאלו אצל הילדים שלו וחברים שלהם. זה טיפוסי לפרדס-חנה הוא אמר. גם בחירה לחיות בלי טלוויזיה, לשפוך את המים לגינה ולהשתמש בסבון אקולוגי, לעשות קומפוסט בחצר, ולהעדיף לתלות כביסה במקום להשתמש במייבש, הכל נראה לו כמו איזה טרנד כזה של אקו-היפים אלטרנטיבים. צחקתי איתו, כי בסך הכל הוא איש חמוד, אבל בפנים יש בי חלק שרוצה להגיד – זה לא רק טרנד, זה מרד, או יותר נכון, זו אלטרנטיבה לאורח חיים שכבר לא מדבר אלינו, ושבאופן מובנה מזהם את העולם שאנחנו חיים בו, ולכן חשוב לי לשנות אותו.

 

 

 גידול ילדים

הבחירה איך לגדל את ילדינו היא בחירה בלתי פוסקת בכל רגע ורגע. משלב הלידה, דרך ההנקה וההזנה, דרך הבדיקות הרפואיות ופמפום החיסונים שמפמפמים לנו השכם וערב (שמחתי לקרוא שפרדס-חנה היא בין המקומות שבהן אנשים רבים לא אוטומטית מחסנים את ילדיהם), הדרישה הדתית-חברתית לכרות את קצה איבר המין, השימוש בחיתולים חד או רב פעמיים, ועד צורת הדיבור והיחס אל בכי. לכל דבר כזה יש לנו בחירה איך לפעול. (ראיינתי על כך לעומק את רני כשר מוזמנים להאזין)

אני מוצא קושי למול אנשים, למול הדעות שאני נתקל בהן של “ללכת על בטוח”, “לא משחקים עם בריאות”, “למה להיות קיצוני”, “הוא בוכה משהו לא בסדר”. מצד אחד אני נוטה לגונן על העמדה שלי, על הערכים והדרך שבה אני חושב שראוי ונכון לגדל את ילדי, ומצד שני אני מנסה להישאר פתוח וסובלני כלפי דעות שונות משלי, במיוחד אם הן באות מאנשים קרובים אליי. אבל אני תוהה לשם מה? האם באמת אני רוצה להיות קשוב לדעות האלו? או שזה רק כדי לשמר תדמית “סובלנית”?

 

 

 

בחירה בחיים

חברים כותבים פוסט על הבחירות. שואלים במי לבחור או מציעים במי לבחור. חברים שאני מעריך בתור בני אדם, מעריך אפילו את דעתם, אקטיביסטים ואנשים חריפים ביותר. ועם זאת המשחק הזה נראה לי כל-כך מטופש. אני רואה שוב ושוב את הקרקס הזה שמתחולל, קרקס של נפרדות, של תחרות, של טובים ורעים, או של טובים יותר ופחות.

כתבתי בעבר שלל פוסטים על הבחירות, על כיצד אנחנו יכולים לבחור בכל רגע ורגע ולא רק פעם בארבע שנים, כתבתי את המצע שלי – מצע של עלי תרד, כתבתי גם על איך הכסף שלנו משפיע הרבה יותר מאשר הבחירות בקלפי אבל הוא לא דמוקרטי. את כל אלו כתבתי בעבר וזה עדיין נראה לי רלוונטי.

במערכת בחירות המקומיות דווקא כן הייתי פעיל קלות, תמכתי במועמדים ועודדתי אנשים להצביע כי דווקא שם נראה לי שיש השפעה ישירה על חיינו. אבל בבחירות הארציות הכל נראה לי כל-כך תלוש ומזוייף, ומסורבל. ובעיקר אני עצוב על כמות האנרגיה שמושקעת, על הכסף והזמן שאנשים שמים על מי יישב על איזה כסא וינסה לחוקק איזה חוקים, בזמן שהמים האוויר והאדמה שלנו מזדהמים, בעלי החיים נכחדים, נשים חיות תחת דיכוי, ערבים חיים באפליה מתמדת, וכולנו נהיים יותר ויותר משועבדים למערכת כלכלית שממסחרת אותנו ואת חיינו והופכת אותנו לצרכנים ומכורים לטכנולגיה ולבידור.

עכשיו ברור לי שלחקיקה, לתקציבים, ולממשלה יש השפעה על הדברים האלו, אבל ההשפעה היא בעיקר מזעור נזקים (או החמרה שלהם), ולא שינוי הכיוון העצום שלו אנו זקוקים כדי להתחיל להביא את העולם, את ארצנו ואת עצמנו למצב של ריפוי ושיקום, לא יגיעו מתוך המנגנון הפוליטי הקיים, מתוך סט חשיבה של נפרדות ותחרות, של שליטה וכח, של חקיקה והפחדה. הוא חייב לבוא ממקום אחר, של חיבור, של קהילתיות, של אכפתיות, של שיתוף פעולה. מתוך הבנה שאנחנו כאן כדי לשרת את החיים, ולא רק כדי לשלוט ולהשיג לעצמנו תנאים טובים יותר משל אחרים.

 

לרוץ בהרמוניה

אני רוצה לקנות נעלי ריצה. אני מחפש נעליים שלא מיוצרות בסין, אינדונזיה או ויטנאם, שיש להן אתיקה לגבי העסקת העובדים. אם אפשר שגם יהיה מחומרים מתכלים, ללא שימוש בבעלי חיים, ושיחזיקו יותר משלוש שנים. הרבה בקשות יש לי. אני מפרסם תמונה בקבוצה של – THE MORE BEAUTIFUL WORLD , ותוך יומיים מקבל הצעות למגוון חברות אירופאיות אמריקאיות וניו-זילנדיות שמייצרות נעליים כאלו.

המחיר יקר, בערך 600 שקל לנעליים במקום 250 שיעלו כאלו בחנות ה-outlet של נייק. אבל אני מוכן לשלם את הסכום הזה. גם כי יש לי, וגם כי זה המחיר האמיתי של נעליים ושל כל מוצר צריכה אם היינו מחשבים את השכר ההוגן שעל היצרן או פועל הייצור, את החומרים שנכרו או גודלו ברחבי העולם, את תהליך העיצוב האריזה, השינוע והשיווק, ואת ההשפעה הסביבתית שיש להם. כלומר זהו מחיר הוגן לדעתי. אם הנעל אכן מחזיקה לזמן של יותר משנים בודדות.

 

למה אני חופר לכם על נעליים, ולמה אני חופר לעצמי? כי בעיניי זה קשור. הבחירות שלנו הן בכל יום. כאן אני מדבר על מוצר צריכה או פנאי של נעלי ריצה, אבל זה יכול להיות בית-ספר לילדים, שירות רפואי, בית, מזון או כל דבר אחר שהוא צורך בסיסי יותר. הבחירות שלנו הן ביום-יום, לא רק בהקשר של מה אנחנו צורכים, אלא גם במה אנחנו עובדים, ביחסים שלנו עם אנשים, ועם הסביבה, וביחס שלנו אל עצמנו.

 

 

דילמה קיומית

וכאן אני נתקל בדילמה עם עצמי שאני מסתובב איתה כבר כמה שנים. ככל שאני מעמיק בקריאה ובהתבוננות על מצב העולם והאדם, אני יותר ויותר מאמין לסיפור אחר, לסיפור של חוסר הנפרדות ולכך שלכל אחד מאיתנו יש השפעה על השלם. אני גם יותר רואה את חוסר הרלוונטיות של שימוש בשיטות ישנות של ממשל, חינוך, ענישה, אכיפה, ודומיהם כדי לשפר או אפילו לשנות את המציאות. אני מאמין שישנן דרכים אחרות לעשות דברים וככל שאני חוקר אני מגלה יותר ויותר.

והדילמה שנוצרת בי היא כמה ואיך להעביר את המסרים האלו, אשר עלולים לעורר התנגדות עזה בקרב השומעים, והאם עליי לנסות ולמזער את ההתנגדות ואת החיכוכים כדי לשמור על יחסים טובים, או להביא את הדברים בצורה ישירה כך שיעוררו, ואף יטלטלו, מה שזה לא יהיה – התנגדות, כעס, עצב, ואולי גם סקרנות, פליאה או משהו אחר?

 

לעורר התנגדות

ומדוע שזה יעורר התנגדות?

ובכן, להגיד שזה בסדר שילד בוכה זה מעורר התנגדות כי במשך שנים ודורות לימדו אותנו שזה לא בסדר לבכות (לפחות לא אחרי גיל מסוים ואם אתה בן אז במיוחד).

במשך שנים לימדו אותנו לסמוך על רופאים ועל ממסד רפואי שמושפע רבות מתעשיית התרופות והחולי, ולא בהכרח מתעסק בריפוי השורש אלא באלחוש הסימפטומים.

במשך שנים למדנו להיות צרכנים, שאנחנו תורמים לכלכלה בצריכה של מוצרים, ושכל עוד אנחנו ממחזרים חלק מהאריזות וזורקים את הזבל לפח אז הכל בסדר.

אבל אני מדבר על דברים עוד יותר קיצוניים שלרוב האנשים יישמעו הזויים.

מה אם אני אגיד לכם שכל מה שיש לכם, שהאדמה או הבית שבבעלותכם, הם לא שלכם? זה בסך הכל רעיון שמבוסס על סיפור של נפרדות, שבו  – האדם נפרד מהטבע והאדמה ולכן יכול להיות בעלים שלה, וכך יש אנשים שמאמינים שהם בעלים של אדמות מסויימות ויעשו הכל כדי לשמור שזרים לא יגיעו אל האדמות האלו ואף יהיו מוכנים להרוג מי שינסה, וגם ירשו לעצמם להרוג את רוב היצורים החיים נמצאים על האדמה הזו, כדי לבנות כל מני דברים מאדמה שהם חצבו ממקום אחר והביאו לשם – מה זה היה מעורר בכם?

האם אתם יכולים להתחבר לאמירה כזו? האם אנחנו יכולים לדמיין עולם שפועל אחרת? האם אתם רואים את הקשר שבין שימוש בחיתולים חד-פעמיים לסיפור הזה?

 

המרחב שבין סיפורים

בסופו של דבר גם אני חי את הסיפור של הנפרדות והבעלות, גם אני חותם על דפים עם סיפורים שמספרים שהאיש הזה הוא הבעלים של האדמה הזו ולכן אני מעביר לו סכום כלשהו מחשבון זה לחשבון זה, ואם לא אעשה זאת הוא יוכל לפעול נגדי בכל מיני דרכים.

גם אני חי את הסיפור הזה, וגם אני קונה דברים חדשים כל הזמן ומייצר שקיות מלאות בזבל שהולכות למקום אחר שרחוק מהעין ורחוק מהלב, אבל קרוב בטח לכמה בתים של בדווים ואולי גם לכמה בעלי חיים שמגיעים לשם לחפש שאריות.

אבל אני רוצה להפסיק לחיות אותו. אני רוצה לעבור לסיפור חדש שבו אני והעולם אחד. עולם שבו יש לי יחסים אינטימיים עם הדברים שאני מייצר, ואוכל, וקונה, ועם החיות שחיות סביבי ועם העצים ועם האדמה ועם המים ועם השכנים ועם מי שמתקן לי דברים ועם מי שמטפל לי בילדים. ואני מאמין שזה אפשרי, ביחד.

אני רוצה לחיות בעולם כזה, ואני רוצה לנסות לחיות אותו עכשיו. לא לחכות שכולם ישתנו או שיגיע איזה משבר עצום שישמיד חצי מהאנושות ואת רשתות החשמל והתקשורת, או שתגיע פלישה חייזרית או התעוררות רוחנית המונית.

אמא אדמה קוראת לנו, בשלל צורות, להתאחד ולהקשיב לכאבה

האם ליבך שומע את הקריאה?

אם נרצה…

 

נ.ב. חיפשתי אומנים, זמרים וסטנדאפיסטים שמתעסקים בנושאים סביבתיים ולא מצאתי כאלו?

האם מכירים? שתפו אותי ואותנו

בינתיים שיר של אהוד היקר: