לפני שתתחילו לקרוא אני מזמין אתכם לקחת דקה, לא צריך למדוד על השעון, פשוט לחוש, לעצום עיניים, לנשום ולהרגיש את הגוף, הנשימה, ולשים ❤ לכל מה שקורה בפנים. תוך כמה זמן מתחילה השתעממות?

שבוע שתיקה

אני קם בבוקר, לרוב בסביבות חמש בבוקר, כדי שיהיה לי זמן להתמתח ולחשוב קצת לפני שכרמל מתעורר בין שש לשבע, ומתחילה רוטינת הבוקר, וקרחנת היום-יום (קרחנה די רגועה במקרה שלי, אבל עדיין).

בשבועות האחרונים שמתי ❤ שאני יותר ויותר נשאב במהירות לסמארטפון, להודעות וואטסאפ ולפעמים גם לפייסוש, למחשבות על מה יש לעשות, ובגדול למחשבות. פחות נוכח עם מה שנמצא בפנים, עם אי-נחת.

לפני חודש עברנו לגור בבית שיתופי, אני, טליה וכרמל, יחד עם גדי ונטע. הבית מביא איתו אתגרים לא מעטים, וגם הרבה שמחה על התחלה חדשה ועל צעד משמעותי בכיוון של קהילה.

נטע היא בין שלל עיסוקיה וכישוריה היא מנחה בתובנה, עמותה המלמדת ומארגנת ריטריטים של ויפסאנה ומדיטציה. היא סיפרה לי שהיא הולכת ללמד במשך שבוע.

בטיול בוקר שהיה לי עם כרמל – טיול שחלקו מוקדש למדיטציית הליכה, חלקו לליקוט תאנים, להקשבה לציפורים, ולעתים להודעות "חשובות" בסמארטפון, הרהרתי בשיחה שהיתה לי ולטליה אצל המטפלת הזוגית שלנו.

דיברנו שם על כך שאני לא מאפשר לעצמי לעשות כל מיני דברים מתוך תחושת אשמה או חוסר תעוזה, שכאשר אעשה את הדברים האלו אני סוג של נוטש או עוזב את טליה ואת כרמל.

באותו רגע נפלה עלי תובנה – עלי לצאת לריטריט השתיקה. להתמודד עם תחושת האשמה, עם הגעגועים לכרמל, לנקות את הראש, להסתכל פנימה, לפגוש את אי-הנחת. אחרי שיחת בדיקה עם טליה ועידודה לצאת למסע, כך קרה.

האי-שקט

לצאת לטבע, לנסוע לחופשה לחו"ל, לשבת בחצר הבית או במרפסת, ללכת לחוף הים. האם אתם לקוחים אתכם את הסמארטפון? ומה קורה אם לא? כמה זמן אתם יכולים לשבת בשקט עד שעולה בכם שעמום? קחו דקה להתבונן על כך…

צ'רלס אייזנשטיין מתאר זאת כך:

"החברה הטכנולוגית שמחפשת מידע וצורך לשלוט במצב באופן בלתי פוסק, מתמודדת בלית ברירה באופן הולך וגובר עם תופעת השעמום, שמראה לנו את המצב האנושי כאשר התוכנית הטכנולוגית לשליטה מוחלטת מצליחה. מה המצב הבסיסי, מצב ברירת המחדל של האדם כאשר הכל בשליטה, כאשר שום אסון אישי לא מאיים מייד? מה קורה אם אנחנו פשוט יושבים כאן, אין מה לעשות ושום דבר שצריך לעשות?

שעמום הוא כה נפוץ לתרבות שלנו, במיוחד בקרב בני נוער, שאנחנו מדמיינים שזה מצב כמעט אוניברסלי של קיום אנושי. בהיעדר גירויים חיצוניים אנחנו משועממים. עם זאת, כפי שציין זיאדין סרדאר, השעמום הוא כמעט ייחודי לתרבות המערבית (ומתרחב לתרבות הגלובלית והופך לדומיננטי יותר ויותר). "בדואים", הוא כותב, "יכולים לשבת שעות במדבר ולהרגיש את אדוות הזמן, מבלי להשתעמם.""

זה מעניין, אגב בדווים, שבערבית, אין את המילה 'מעניין'. אם אין 'מעניין' אז גם אין 'משעמם'. למרות שאת המילה 'משעמם' דווקא יש. מעניין…

מתחת לשעמום מסתתר אי-שקט, צורך לעשות משהו כדי למלא את החלל, את הריק, את האין. מהו אותו אין? מהיכן נובע האי-שקט שנמצא רוב הזמן, חוץ מברגעים הבודדים של נוכחות מלאה? אי-שקט שמוזן על ידי שטף המידע, הסוכר, ושאר מטשטשי התודעה וממסכי הרגש שאנו כולנו מכורים אליהם. מה יש שם מעבר?

חמשת האורחים

אני מניח שחלק מקוראי הבלוג כבר היו בויפסאנה, ואני מגלה את הרכבת קצת באיחור, עבורי זו היתה ויפאסנה שנייה, הראשונה היתה לפני שלוש או ארבע שנים, גם בתובנה, ויפסנה של דהרמה מעורבת חברתית, וכעת הגיע העת לחזור ולשתוק.

הריטריט מורכב מסדר יום דומה של מדיטציית ישיבה, הליכה, עמידה, שיחות דהרמה שבהם המנחים פורסים את המשנה הבודהיסטית, או פרשנותם אליה. בין לבין יש הפסקות לאוכל, תורנויות מטבח ונקיון, ושיחות אישיות עם המורים.

בכל זמן הערות, בין ההשכמה בשש בבוקר, לזמן השינה בתשע וחצי בערב, הרעיון הוא לשמור על שתיקה נאצלה, ולהיות במודעות, לנשימה, למה שמתחולל בתוכנו (אם יש בכלל הפרדה בין מה שבתוכנו למה שמחוץ לנו).

מתוך השקט הזה, מתוך אי-העשייה המתמשכת, צפים ועולים:

• אי-נחת ואי שביעות רצון
• עייפות ושעמום
• כעס וביקורת כלפי עצמי או כלפי האחר
• פחד וחרדה
• ספק

כל אחד מהם מביא איתו איכות מסויימת. כל אחד מהם זקוק לשקט הזה כדי להתגנב פנימה, ולהזכיר לנו שהוא קיים בתוכנו. כמו בשיר של רומי:

מלון אורחים / ג'לאלאדין רומי

להיות אנושי זה מלון אורחים.
אורח חדש מדי בוקר.

שמחה, דכאון, רשעות,
מודעות חולפת מגיעה
כאורח בלתי צפוי.

קבל את כולם בברכה ובדר אותם!
אפילו אם הם קהל של עצבונות,
שמנקה את ביתך באלימות
מכל רהיטיו,
עדיין, התייחס לכל אורח בכבוד.
ייתכן שהוא מרוקן אותך
בעבור עונג חדש.

המחשבה החשוכה, הבושה, הרשעות,
פגוש אותם צוחק בדלת,
והזמן אותם פנימה.

היה מלא תודה לכל מי שבא,
כי כל אחד מהם נשלח
כמדריך מלמעלה.
————

מתוך ספרה של מתי ליבליך "האדם בקצה האגו"

הצלצול הגואל

פגשתי את כל האורחים כולם. לעתים בסבלנות, לעתים בסקרנות, לרוב בדחייה או מתוך רצון שכבר ילכו. כמו לעתים כשמגיעים אליי הביתה אורחים לא צפויים, שלא התכוננתי נפשית לבואם, ואיני יודע מתי ילכו. זה לא שאני לא אוהב אותם, פשוט הם מוציאים אותי מאיזור הנוחות שלי.

כל הימים הראשונים ספרתי את הדקות עד לסוף הישיבה, ואת הישיבות עד לסוף היום. חילקתי את הימים למקטעים וחישבתי עוד כמה נשאר לי עד לסוף. עד ש"אצליח" לסיים את הריטריט. עד ש"אצליח" לסיים את הישיבה. עד הצלצול הגואל.

שמתי לב שגם בחיים אני נוהג כך. כאשר עולה קושי, כאשר מגיע אתגר, והם מגיעים די בקלות, אני מיד עובר למצב התגייסות עד ש"זה יעבור". בעקרון אין בכך פסול. אחד הדברים שהמדיטציה והתרגול אמורים להזכיר לנו זה שהכל חולף, כל מצבי התודעה, הרגשות, המחשבות, הכאבים הפיזיים, הפוליטיקאים, המשברים וההצלחות, כולם חולפים, כולם רגעיים. חלק לרגעים ארוכים יותר כמו עשר שנים, וחלק לרגעים של שבריר שנייה. אך עדיין כולם חולפים.

הבעיה היא כאשר במקום להיות בתוך החוויה, בתוך הקושי או העונג או מה שזה לא יהיה, אנחנו מתחילים לחכות לחוויה הבאה, לצלצול שיסיים את הישיבה, לשחרור מהצבא, לילד שילך לישון, ליום העבודה שיסתיים. אלו לא החיים שאני רוצה לחיות, בציפייה לכך שהיום ייגמר. אני רוצה לחיות את היום במלואו. מדוע אם כן ישנה החוויה הזו?

תשומת לב, הערכה וחיבה

בזמן המדיטציה עלו הרבה מחשבות, חלקן לא קשורות לכאורה – זכרונות מהעבר, דמויות ממשחקי הכס, סטטיסטיקות של משחקי כדורסל ועוד כל מיני פריטי מידע שאגורים במוחי, אבל קטעים אחרים הסתירו בתוכם כל מיני תחושות ורגשות.

העסיק אותי הרצון של לראות ולהראות. כמו למשל עם הבלוג הזה. האם הוא מספיק מקצועי? האם הוא מספיק נקרא? האם יש לי באמת מה להגיד או שאני רק חוזר על דברים של אחרים, ושל עצמי, ממחזר רעיונות, כי אני לא ממש יודע למחזר חפצים וחומרים?

מתוך המחשבה הזו עולה השאלה – מדוע זה חשוב לי שהבלוג יהיה מעניין וקריא? מדוע בכלל אני כותב בלוג? עולות בי כמה סיבות, אבל הסיבה המרכזית בעיניי היא להראות ולהשמע. לקבל תשומת לב, הערכה וחיבה. יש מי שעושים זאת בתכנית ריאליטי, יש מי שעושים זאת בסלפי בווטסאפ (אני בדרך כלל בשליחה של תמונות של כרמל בקבוצות חברים ומשפחה), ויש מי שלא עושים זאת או מתביישים בכך או מתכחשים לכך.

ההבנה הזו שאני זקוק לתשומת לב, להערכה ולחיבה היא הבנה חזקה. וכאשר אני מבין שכולנו בעצם זקוקים לה, אני יכול להפנות את תשומת הלב מהצורך האישי שלי, לצורך הקולקטיבי שלנו בתשומת לב, הערכה וחיבה. אני יכול לראות שהוריי זקוקים לכך, שבני המשפחה שלי, שבת הזוג שלי זקוקה לכך, ששותפיי לדירה, שהמוכרת במכולת, ופקח החנייה. אפילו ביבי זקוק לכך.

הפוליטיקאים שלנו זקוקים לכך מאוד. זו אחת הסיבות שהם הלכו לפוליטיקה. כמו גם שחקנים ועוד אנשים מפורסמים. הצורך שלנו בהערכה כל-כך חזק, ובמציאות של תחרות שבה עלינו להתחרות אלו באלו על תשומת לב, יש לכך מחיר כבד.

לקבל בהירות בתוך אי-הודאות

הבחירות הגיעו. שוב. יתכן שאתם קוראים את הפוסט אחרי שהתקבלו התוצאות. מה שהן לא יהיו הן כנראה לא מלבבות. הקושי להקים ממשלה, ולעשות צעדים בוני אמון הם אדירים. אנחנו מאוד בטוחים בבורותם, רשעותם וחמדנותם של "האחרים", ושל אלו שבשלטון.

הקיטוב הפוליטי והאידאולוגי הוא אחת הבעיות החמורות של זמננו, והפוליטיקאים שלנו משחקים עליהם ומשתמשים בהם בצורה צינית. וגם אנחנו. לא פעם יוצא לי להתלהם, להראות כמה אני צודק ומבין יותר ממישהו אחר לגבי המציאות, ומה שמתחולל בה. אבל האמת היא שאין לי מושג. שרב הנסתר על הגלוי.

אז מה בכל זאת אנחנו יודעים? איך אפשר לפעול בתוך מציאות שאני לא מבין מה מתחולל בה? מה כן אפשר לומר בודאות? לעשות בודאות?

אני יודע לאיזה כיוון אני רוצה ללכת. אני יודע באיזה ערכים אני מאמין.

אני יודע שהדרך לא פחות חשובה מהתוצאה.

ולכן אני פועל בתוך מה שמתאפשר לי. לומד וחי חיי שותפות וקהילה, לומד מחדש את החיבור לטבע – לחיות, לצמחים, לגוף, לאדמה. אני חוקר יחסים פתוחים, וחיי משפחה, ועבודה מתוך בחירה, ושיתוף פעולה. אני לומד תקשורת מקרבת – פגיעות, כנות, אותנטיות, סבלנות. אני בוחן את התתמכרויות שלי לסוכר, עישון, קפה, פורנו, רשתות חברתיות, ומנסה להמעיט את הזמן שאני מקדיש להם, ולהגדיל את הזמן שאני מקדיש לביטוי ויצירה.

ואני יודע שיכול להיות שבכל רגע הכל יכול להשתנות, ומשבר כלשהו – פיזי, נפשי, חברתי, או רוחני יכול לטרוף את כל הקלפים, ולכן משתדל להעריך כל רגע וכל צעד בדרך. גם אם מחר תפרוץ כאן מלחמה, או שמשבר האקלים יכחיד את רובנו, או שפשוט מישהו מהקרובים אליי יחלה בסרטן, אני יודע שאת זמני אני משתדל לנצל בצורה הטובה ביותר שאני יכול.

האם גם אתם מרגישים כך? האם הייתן רוצים לחיות כך? שווה לעצור לרגע ולהתבונן בכך.

מהפכה של הלב והתודעה

הריטריט התחיל בהזמנה של המנחה הראשי, כריסטופר טיטמוס, להצטרף למהפכה. I want to invite you to join a revolution הוא פתח במבטא הבריטי החביב שלו. לא באתם לפה לשבת על כרית ולהתחבר לעצמכם. אין עצמי נפרד. זו רק אשלייה.

העצמי הנפרד, האגו, הוא אכן אשליה. כולנו מגיעים לעולם בדרך שאינה ברורה, תלויים באופן מוחלט באוויר לנשימה, באדמה שמזינה אותנו, במים שמרווים אותנו, בשמש שתחמם אותנו, באנשים שיטפלו בנו בילדות ובזקנה, ברגעי חולשה וחולי.

התפיסה של האינדיבידואל העצמאי והחופשי היא אשליה משום שאנחנו לא באמת חופשיים ואנחנו לא באמת עצמאיים. אנחנו בתהליך של יציאה לחופשי, כאשר אנו מסכימים לפגוש את עקרון התלות ההדדית, כאשר אנו מבינים שאנחנו חלק מהשלם, משפיעים ומושפעים בו זמנית מכל מה שקורה.

כאשר אנו מבינים זאת, אנחנו מבינים שכל מה שאנחנו אוכלים, היכן שאנחנו חיים, העיסוק שבו אנו עוסקים, כל מה שאנחנו צורכים – בין אם ברמה החומרית ובין אם ברמה התודעתית – יש השפעה, הן על העולם, והן על מצבנו הנפשי.

אכילת בשר לדוגמא משפיעה הן על כריתת יערות גשם, לטובת גידול בקר או מזון לבקר, והן על מצב התודעה שלנו, שמוזנת מבשר של חיה שעברה לרוב ניצול, התעללות, האבסה. מה הפלא שאנחנו חווים כל-כך הרבה ניצול והתעללות בחברה שלנו, הן ברמה האישית והן ברמה הקולקטיבית? מה הפלא שאנו רואים הרס של הסביבה והכחדות של מינים בקצב הולך וגובר כאשר תעשיית הבשר העולמית רק הולכת וגדלה?

המהפכה שאנחנו זקוקים לה היא עמוקה ורדיקלית. לא מספיק להפסיק לאכול בשר. עלינו גם לעשות זאת מבלי לשפוט את אלו שכן אוכלים, ומבלי לחשוב שאני יותר טוב ממישהו רק משום שהוא אוכל בשר ואני לא. אם נמשיך לראות את עצמנו כטובים יותר, אנחנו בסך הכל נמשיך את מצב התודעה של מלחמה שבו אני צודק, והאחרים טועים, ועלי להאבק בהם עד שיבינו זאת ויהיו כמוני. מצב התודעה הזה הוא שהביא למלחמות דת, ולדיכוי לאורך ההסטוריה. עלינו לפתח בתוכנו את החמלה הנדרשת, הן לבעלי חיים, והן לבני אדם כדי להיות מסוגלים להפסיק את המלחמה ולחזור לאיזון.

צעד אחד צעד, רגע ועוד רגע, עם הרבה מודעות, חמלה ונדיבות. אף פוליטיקאי לא יגיש לנו את זה על מגש של כסף. אף מורה רוחני לא יהפוך אותנו למוארים וחסרי דאגות. אף חוויה היא לא רק אישית אלא נוגעת בהכל. אנחנו יכולים ביחד ליצור את העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי.

אם נרצה…