עברנו מימד

ביום שבת בבוקר קיבלתי הודעה בוואטסאפ המשפחתי – מחבלים חדרו מעזה לישובי עוטף עזה.

לאט לאט, אבל די מהר, התגלו מימדי האסון, וקלטתי שמשהו גדול קורה. משהו שלא נראה כמותו בישראל.

לא נראה כמותו, לא מבינת כמות ההרוגים, וגם לא מבחינת הזוועה, למרות שיש כאלו שיטענו שזוועות כאלו עוד לא ראינו, אבל זה רק כי יש לנו זכרון קצר, וכי בתקופת האינתיפאדה השנייה לא היו סמארטפונים.

לא נראה כמותו, כי לא יכלנו ולא העזנו לראות. את הרוע, את האכזריות, את האלימות, את הפנים המזוויעות של הנקמה.

אני קורא לזה נקמה, כי זה מה שזה בעיניי, נקמה, שמטרתה לצאת במלחמת כל בכל, לא להשאיר מקום לתקווה, אלא למוטט את הכל מבפנים.

כעת אני כותב ברגע של שקט, אחרי שבוע של שבעה ואבל.
הלב שבור. משהו בפנים נשבר.

ובתוך כל האבל וההלם הזה ממשיכים מעשי האלימות.
כל המדינה מגוייסת. עשרות אלפי חיילים על גבול עזה, מוכנים להכנס ולהשמיד את חמאס.
הטילים מעזה ממשיכים, וההפצצות לא מפסיקות.
ועוד רגע מתחיל הבלגן מצפון.

עברנו מימד, משום שכעת אנו נכנסים לתקופה של מלחמה, ככל הנראה כוללת וכלל אזורית. של פשעי מלחמה מזוויעים ובלתי נתפסים, של התחמשות המונית של אזרחים, של פרעות בכל העולם ופגיעה בישראלים ובפלסטינים, ביהודים ובמוסלמים.

סוג של גוג ומגוג.

זו לפחות התחושה שלי.

עברנו מימד, כי לא נחזור לאיפה שהיינו. השגרה נגמרה.
הלימודים והשגרה לא יחזרו בקרוב. עוטף עזה לא יחזור להיות מה שהיה. עזה לא תשתקם מההרס והחורבן. וגם האמון של האנשים במדינת ישראל, בממשלה ובצה”ל לא יחזור.
העולם לא יוכל להמשיך כהרגלו. הכל מתפרק כעת.

המלחמה היא מפלטו האחרון של הנבל, אבל היא גם הדרך להחריב מהיסוד את מה שנבנה כדי לבנות מחדש. אבל זה כואב כל-כך. ולא ברור איך והאם נצא מכך. כעם, כמדינה, וכאנושות.

להסכים לראות

על עזה כתבתי כמה פעמים, אבל אם עוד לא קראתם, ממליץ לכם לקרוא כאן וכאן.

למה אני לא כותב על הזוועה שקרתה לנו? למה אני רק כותב על עזה?

שואלים אותי הרבה פעמים או מטיחים בי.

הסיבה היא כי אנשים אחרים לא כותבים. אני לא כותב לעולם הגדול, אני כותב לאנשים מכאן. ומספיק אנשים כותבים על הזוועות שעברנו. לפחות כך אני מרגיש.
מעט אנשים כותבים מה קורה שם. לרוב לא אכפת, או לא מעוניינים לדעת, או פשוט קשה להם מדי להכיל, ולא יכולים להתרכז בסבל של “הצד השני” כאשר כאן ילדים גדלים תחת איום טילים. כאילו שהדברים לא קשורים אחד לשני.

אני כותב לאנשים שאו לא יודעים, או לא רוצים לדעת, לא רוצים לדעת כי הכאב גדול מדי, ואי אפשר לרחם על תינוקות בעזה בזמן שאנחנו חיים כאן בפחד מאכזריות החמאס שרוצה רק להשמיד אותנו.

אני טוען שאכזריות לוחמי חמאס נובעת או לפחות מתחזקת מהאכזריות שלנו. מגירוש שקרה לפני שבעים שנה מהכפרים שלהם לעבר רצועת עזה, ממשל צבאי תחת אריאל שרון ששלט בהם בזרוע נטויה, לפני שהחליט להפרד מעזה ולהותיר אותה לדורות הבאים כסוג של גידול ממאיר. משני עשורים של מצור, של הפגזות בלתי פוסקות, הרס של אלפי בתים, מיאוש מוחלט וחוסר תקווה. מילדים שגדלים לתוך מציאות שהיא גהנום עלי אדמות.
גהנום שאנחנו יצרנו. ביחד עם חמאס יד ביד. ולא רק ישראל וחמאס, גם מצרים, וגם ארצות הברית וגם שאר מדינות העולם, שמאפשרות לזה להמשיך להיות. אבל זה גהנום שביום-יום אנחנו מעדיפים לא לראות אותו.

אנחנו לא מסתכלים על התמונות של הילדים קטועי ראש וגפיים שמחולצים מתחת להריסות בהמוניהם. אנחנו לא מסתכלים על עזה בזמן שגרה, על העוני, הרעב, היאוש, המחלות. אנחנו מסתכלים רק כשיש טילים. וזה בעיקר על חמאס והיכן לוחמיו מסתתרים. הלומים האלו הם הילדים שלפני 15 שנה פוצצו את הבית שלהם והרגו את משפחתם.

אנחנו גם לא מסתכלים על ההרג היומיומי של פלסטינים בידי חיילי צה”ל. על ההשפלה במחסומים, על אלימות המתנחלים. אנחנו בעיקר קוראים על פיגועים. מתכחשים לנכבה, ולחוסר המוכנות של העם הפלסטיני שלוותר על מולדתו ולחזור אליה, להיות כאן כבן בית ושווה בין שווים.

אנחנו לא מסוגלים לשמוע על חיסול ישראל, כי אנחנו שומעים “חיסול של כל הישראלים”. למרות שיש הבדל בין השניים. ישראל היא ישות מדומיינת שיצרנו, ואילו ישראלים הם אנשים אמיתיים שמזדהים עם הישות המדומיינת הזו. אבל קשה לנו לראות זאת.

וכעת אנחנו לא רוצים להסתכל על מה שכבר קורה ומה שעתיד לקרות בעזה בימים ובשבועות הקרובים. על טבח נוסף של אלפי גברים נשים וילדים. רק הפעם בסדר גודל יותר גדול. הרבה יותר גדול.
כמה גדול הפחד והשנאה שלנו, שאנו מוכנים לעשות רצח עם וגירוש עם כדי להשיב “את בטחוננו”. בטחון שלא יחזור, ובטחון שמעולם לא היה כאן. רק רגעים של הפוגה בין ירי לירי, בין מלחמה למלחמה.

האם זו באמת הדרך היחידה שאנו מסוגלים לפעול? האם אין אפשרות אחרת?

תמונת נצחון

מהי תמונת הנצחון? איך מצפים לצאת מהדבר הזה?
משתף טקסט שכתבתי בפייסבוק ביום רביעי שאחרי שבת שמחת תורה הנוראה

רוצה לזעוק

הלב נשבר

איך זה יכול להיות

זו עבודה מבפנים

אין מצב שככה הם מגיעים ונכנסים יום שלם

ואין מי שבא לעצור לעזור להציל

תעצור להרגיש

עזוב את המסך

טראומה בין-דורית שמופעלת בשנייה

הם חיות אדם

300 ילדים מתו בהפצצות בעזה

עד עכשיו

שלא לדבר על האלפים שהרגנו בשנים הקודמות

אברים קטועים מפוזרים בכל מקום

מפחדים להסתכל

כדי שחס וחלילה לא נחשוב שאנחנו כמוהם

או אולי אפילו יותר גרועים

ומה עם השבויים

למה אף אחד לא מדבר עליהם?

עכשיו יתחילו סרטונים של הוצאות להורג שלהם?

השם ישמור אותנו

אין עם מי לעבוד

אומר לי אבא של ילדה מהגן

חייבים להרוג את כולם

הם כבר מתים

איבדנו צלם אנוש

כולם מתגייסים

להכין סנדביצים לארגון הכי עשיר במדינה

ופתאום המושחתים והשקרנים

שלפני רגע צעקו לנו עליהם

חובה להתנגד

מנצלים את המומנטום

לאיחוד העם

המלחמה היא מפלטם האחרון של הנבלים

אולי עד שלא נשמיד עם אחר

נהרוג אותם במאות אלפים

ילדים נשים זקנים

לא נוכל להשתחרר ממשולש הדרמה

זה בסך הכל מגן אנושי

ואין סיכוי לשלום

עכשיו זה להגן על הבית

ואין לנו זמן לקונספירטורים ובוגדים

תכינו את הממדים

תתחבאו

לאן ניסע לחול?

ומה נעשה שם? ולכמה זמן?

ומה עם אלו שלא יכולים לנסוע?

ומה עם החברים הפלסטינים שאין להם תקווה

ואין לאן לברוח

חיים של יאוש ופחד

ומה עם ההורים והדור שלהם

שהמדינה נחרבת להם מול העיניים

המדינה שאני כבר נפרדתי ממנה

אי שם בין מלחמת לבנון המיותרת השנייה

שהוביל ההוא שישב בכלא על שוחד

לטבח שעשו בעזתים שצעדו לעבר הגדר

בזמן שמיטב בנינו חגגו את הנצחון באירוויזיון

אבל נשארתי כי האנשים, והשפה ותחושת הבית

למרות הכל

כאן זה הבית

עצוב לעזוב

חובה להתעורר

חובה להתאוורר

לא חובה להיות כאן

יישארו כאן רק הפנאטים והמשיחיים

אלו שעלו להר הבית רגע לפני שהכל התחיל

שרוצים להקים את בית המקדש השלישי

ולהחריב את כל מה שמסביב

הם ואלו שלא יכולים לברוח

אבא למה אתה יוצא לשמירות במושב?

זה מהטילים?

לא רוצה להפחיד אותו בדיבורי מחבלים

ואנחנו מ-פ-ח-ד-י-ם

ומתגייסים

ומוציאים רשיון לנשק

ומפציצים

בום

בום

בום

לחיות בעזה

תחת מצור

אין לאן לברוח

רק 40000 טון פצצות שנחתו

ב-18 שנים

אבל די כבר אין מה לעשות

אולי ניתן עזרה נפשית ראשונית

לניצולים

שהישובים שלהם נמחקו

זו נקודת אל חזור

שם המשחק השתנה

מה הוא עכשיו?

איך מנווטים בתוך הלא נודע

סיוט מתמשך

שהבאנו על עצמנו

בבילון הישנה והטובה

מתמוטטת לנו מול העיניים

אין דרך אלא להשמיד את כולם

דילול אוכלוסיה

ואולי הדרך היחידה לצאת

היא למות בעצמנו

זה בטוח יותר קל

מלבלות שעות עם ילד מפוחד בממד

ולהסביר לו איך הגענו עד הלום

תשמור על העולם ילד

אל תגזים במחשבות

כי כמה שתדע יותר ילד

אתה רק תבין פחות

ובשעה מסוימת

נסגרות כל הדלתות

וכל האהבה נגמרת

רק אתה ממשיך לתהות…

תמונת נצחון

מה עושים כרגע?

אני לא יודע…

אני כן תוהה לגבי כמה דברים – על מי אפשר לסמוך?
הממשלה והמערכות המדינתיות מזמן איבדו את זה. איבדו את האמון. מתפקדות בצורה בין נחשלת, לנפשעת. אנשים בתוכה עדיין מנסים לעשות טוב. אבל המערכת קורסת. כמו ההגנה על ישובי עוטף עזה שקרסה.
ואני משתדל לסמוך על עצמי, על הקרובים אלי, על משפחה וחברים, על שכנים, ועל הבריאה.
כשאין אמון, חייבים להגביר את האמונה.

הקריאה שלי היא לא לצאת למבצע בעזה. לסרב לקחת חלק בפשע הנורא והמתמשך הזה. ובמקום לקדם את הנסיון להחזיר את השבויים.

עבורי זה הזמן להתרכז בהגנה על הבית, בהתנדבות לשמירות בישוב. עזרה לנפגעים ולמפונים, לכל המשפחות שזקוקות לתמיכה. עזרה לחברים ולמשפחה. לחיות ולמי לא מקבל תשומת לב כרגע. להיות עם הילדים. להיות עם הגוף ועם הנפש העדינה שלנו.

יש הרבה חברים שטסו לחו”ל, בעיקר כאלו עם ילדים קטנים. גם אני כל הזמן חושב לצאת מכאן לפני שיהיה מאוחר מדי. כל העיניים וכל הטילים והנשקים מכוונים לכאן, ומפחיד להיות כאן. אבל אני לא יודע מה לעשות, במיוחד שהמשפחה שלי כאן.

ברמה התודעתית והפסיכולוגית, שבה מתנהלת הרבה מהמלחמה הזו, אני מקווה להצליח לא להיות מחובר למסך, לסרטונים, זוועות, תעמולות, פייק ניוז ועוד. להבין שזו התמכרות או אשליה של תחושת שליטה. כן למצוא את הדרך להתעדכן בלי להישאב לתוך הדבר הזה.

יש מלא אינטרסים שבוחשים כרגע. יש חברות נשק שמרוויחות מכל הסיפור. יש מגמות של “סדר עולמי חדש”. ורב הנסתר על הגלוי.

יש עוד מלא דברים לכתוב. על הקרבות שקורים כרגע בשטחים, על ההתגייסות המדהימה של אנשים, על איך לדבר עם הילדים. כל-כך הרבה אבל כבר אין מילים.

עברנו מימד, וכעת אנחנו נמצאים בתוך גיא צלמוות. אך לא ארא רע כי אתה עמדי. איפה נמצאת הדלת למימד הבא?
חייבים לשמור על תקווה, על אנושיות, על אהבה. להתעורר לטבע האמיתי שלנו. למצוא את החמלה בתוכנו. להאמין שמתוך המוות והחורבן והרוע יכול לצמוח משהו חדש וטוב.

הכל מתפרק וימשיך להתפרק.
כדי שהחדש יוכל לבקוע מתוך הגולם.

אבל זה לא יהיה קל או נעים…

וזה תלוי גם בבחירות שנעשה.
ברמה האישית, המשפחתית, הארצית והכלל עולמית,

ואולי גם בעזרת חברים מחוץ לפלנטה או למציאות הנראית לעין….

האם בידינו נמצאת הבחירה?

אם נרצה…