לא טסים, לא נופשים, לא הולכים להצגות, לא עובדים, לא לומדים, לא לומדים מטעויות, לא מבינים, לא יודעים, מה יהיה עם העתיד, לא מאמינים למוסדות. עומדים במקום. האמנם?

אובדן שליטה

הרבה אנשים חוששים מהחוקים האנטי-דמוקרטים שהכנסת הנוכחית מעבירה, מתקנות שעת חירום שמזכירים משטרים אפלים מהעבר (אפילו שגם כאן קיים משטר אפל רק על חלק מהאוכלוסייה שהוא לא אנחנו). אין ספק שוירוס הקורונה מספק לתומכי הקונספירציה ולכל אזרח מודע ומודאג את הסיבות לכך.

בתגובה לוירוס, ולמצב החירום שהממשלות נכנסות אליו, בארץ וברוב העולם, נקבע תקדים ל:

• מעקב אחר תנועותיהם של אנשים בכל עת (מכיוון שווירוס קורונה)
• השעיית חופש ההתאגדות (מכיוון שווירוס קורונה)
• השיטור הצבאי של אזרחים (מכיוון שווירוס קורונה)
• מעצר ללא משפט, וללא הגבלה (מה שנקרא – “סגר“, מכיוון שווירוס קורונה)
• איסור מזומנים (תכנית שעוד לא יצאה לפועל, אך יש הצעות בכיוון, מכיוון שווירוס קורונה)
• צנזורה באינטרנט (למאבק בדיסאינפורמציה, בגלל וירוס קורונה)
• חיסון חובה וטיפול רפואי אחר, ריבונות המדינה והמוסדות הרפואיים על גופנו (מכיוון שווירוס קורונה)
• הסיווג של כל הפעילויות והמקומות לשטח כמותרים או אסורים באופן מוחלט (אתה יכול לעזוב את הבית שלך בגלל זה, אבל לא לזה), תוך ביטול האזור האפור הלא ממוקד והלא משפטי. מכלול זה הוא עצם מהות הטוטליטריות. הכרחי עכשיו, כי, ובכן, וירוס קורונה.

למרות כל התקנות החדשות והקצת שרירותיות ומבלבלות יש לומר, אני לא חושב שמה שהממשלות עושות הוא הפיכה לדיקטטורות. אני חושב שמה שאנו רואים כאן זה אובדן שליטה. כל מה שהמערכות מסוגלות לעשות כרגע, זה לנסות ולייצר עוד מראית עין של שליטה על ידי עוד תקנות וחוקים, אשר לא יהיו ניתנים לאכיפה, למרות הנסיון להראות שהם כן אוכפים אותם דרך מתן קנסות ומעצרים הזויים.

צ’רלס אייזנשטיין כותב על כך ומדבר על כך יפה מאוד, הוא טוען שהתרבות שלנו מכורה לשליטה. לכן היא כל-כך עסוקה בלנסות להתגבר על וירוס הקורונה, למרות שמחלות כרוניות וכשלים של המערכת החיסונית כמו סכרת, השמנת יתר, סרטן ומחלות לב וכלי דם גובות הרבה יותר קורבנות בחיים (כולל של רבים מהמתים מקורונה) ובטוח שגובים מחיר כבד על איכות החיים. מעבר לזה שלבידוד ולהגבלות הקורונה יש מחיר כבד על המצב הנפשי שלנו, שכמובן גם משפיע על המצב הבריאותי, כפי שמדגימה יפה הנערה בסרטון הזה שנקרא NUMB:

איך יוצאים מזה?

איך יוצאים מזה? איך יוצאים מהלימבו שנכנסנו אליו? המצב הזה שבו אי אפשר לחזור לשגרה, ומצד שני ברור שהמצב הנוכחי כנראה שיותר גרוע?
מה יעשו מיליוני האנשים והעסקים שעוסקים בתיירות ובתרבות שעבודתם הופסקה על ידי החלטת ממשלה ועל ידי פחד הציבור להתאסף ולצאת החוצה?

ואיך מתמודדים עם שאר הדברים שנוכחים כל הזמן – השחיתות הפוליטית, המצב הבטחוני, המשבר האקלימי והסביבתי, הסיכון הכלכלי, והפירוד החברתי? איך הופכים את הגלגל? איך מייצרים תקווה לעצמנו ולדורות הבאים?

אני לא יודע

אבל אני כן יכול לחשוב על כמה דברים שיכולים לקחת אותנו לכיוון, לפחות זה שאני הייתי רוצה לראות, ושגם אם לא יעבדו, הייתי שמח לנסות אותם בכל זאת. אפשר לכנות את כל הדברים האלו כ “לשוב למקום”.

שוב למקום

יצר מתוהו ממש

ועשה את שאינו ישנו

וחצב עמודים גדולים

באוויר שאינו נתפס

ואם רץ ליבך

שוב למקום

כך אומר השיר שהלחין אוהד פלא אזרחי מתוך ספר היצירה

המקום הוא האלוהי, העצמי הבלתי נפרד, האחדות שקיימת בכל, בכל אחת ואחד מאיתנו.

זו ששכחנו אותה, והתחלנו לדמיין שאנו נפרדים זה מזה, ומאמא אדמה.

שרטטנו גבולות, המצאנו בעלויות, נלחמנו בשמם מלחמות, כתבנו חוקים, הדפסנו שטרות, חילקנו את הכל לחלקים, ריססנו את העצים, זיהמנו את הימים, ובייתנו את החיים, ושכחנו שאת הכל לעצמנו אנו עושים.

כאשר אנשים מספרים לי שהם עולים להפגין בבלפור, ושקודם כל ביבי יתפטר, אני אומר בסדר, זה טוב שזה יקרה, אבל זה רק צעד אחד קטן בדרך לאן שאני מאמין שכדאי ללכת. וזה ממש לא נגמר בהחלפת ממשלה או ביצירת מדינה יותר טובה. אני מאמין שזה הולך הרבה יותר רחוק משם. ועם זאת מאוד קרוב.

המקום שבו מתחיל האופק הוא המקום שבו נגמרת האדמה.

 יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

דברים ל’

חזרה לקהילה

חוסר היכולת לשלם משכנתא, העדר עבודה והכנסה קבועה, מחייבים אותנו לבדוק חלופות. רבים הסטודנטים וה”צעירים” בני ה-30 שחוזרים לגור אצל ההורים. ורבים אחרים מחפשים לגור עם שותפים, להקטין את ההוצאות, ולמצוא פתרונות יצירתיים למצב החדש.

יש לנו הרבה מה ללמוד שם. איך חיים ביחד, איך מייצרים שותפות הן ברמה הפרקטית, ואיך שומרים על אינטימיות ברמה הרגשית, מבלי להכנס לדרמה בלתי פוסקת על אינסוף ענייני דיומא. “יותר קל לפרוץ מחסום משטרתי מאשר לפתור את עניין שטיפת הכלים בקומונה” כתב מישהו מקהילת תמרה. ואני מאוד מסכים עם כך.

האקטיביזם של ימינו לא יכול להתרכז רק בהתנגדות לישן, או למה שלא עובד, מקולקל, מושחת, ומעוות. הוא חייב להתמקד גם באלטרנטיבה, ביצירת מעגלים, שיתופי פעולה, חלופות ברי קיימא למבנים ישנים שכבר לא משרתים אותנו.

כמו למשל המבנה המיושן שנקרא – מדינה. מבנה שאמור לענות על צרכים של קבוצות שונות שחיות בה, תוך לכאורה שמירה על האינטרסים של כולם, ויצירת מנגנון כלכלי שיכול לדאוג לצרכים הן של הערבים, הן של החרדים ושל הדתיים-לאומיים, כמו גם של החילונים הליברליים. גם של הנכים והאמהות החד הוריות והלהט”בים והעולים החדשים והאזרחים הותיקים. גם של מי שפשט את הרגל וגם של מי שהיה בכלא.

ותכלס, זה פשוט לא קורה. וזה לא כי המערכת מקולקלת, היא פשוט בנויה כך. המבנה הזה, לדעתי, יותר משאמור לשרת אותנו הוא אמור לשמר מראית עין של שליטה ושל שמירה על הסדר הקיים, המעמדות, ההיררכיה, בעלי הזכויות מול חסרי הזכויות, עשירים מול עניים.

גם מבנה המשפחה כבר לא מתפקד ברובו, או לפחות המבנה המצומצם של משפחה גרעינית שבה זוג מבוגרים (שגם ביניהם מתקיימים יחסי היררכיה ושליטה במובנים רבים) אמור לדאוג גם לפרנסה, גם לגידול וחינוך ילדים, גם לתחזוקה שוטפת של הבית והסביבה, גם לקשר עם המשפחה הרחבה, גם לריגוש ולרומנטיקה ולסיפוק הצרכים המיניים, וגם לנסוע פעם בשנה לחו”ל כדי להירגע.

הרבה יותר קל לבוא בתלונות לביבי ולביטוח לאומי, מאשר לדמיין איך יכולות להראות אלטרנטיבות למדינה ולמשפחה, וממש להתנסות בהן ולייצר אותן. אני לא אומר שמדינות או משפחות יפסיקו להתקיים. אני רק אומר שכדאי שהן ישתנו ויהפכו להיות מגוונות, ויפסיקו להיות צורת הקיום הנכונה עבור כולם, ויפסיקו להיות מרכיב זהות הכרחי ודומיננטי כל-כך אצל כל אחד.

משפחה היא בסיס לקהילה

הקהילה, או המשפחה המורחבת או המורכבת, יכולה לחפות הן על התפוררות המדינה והן על התפרקות המשפחה תחת העומס שנוצר עליה. קהילה יכולה להיות רשת תמיכה עבור מי שזקוק לביטחון, וכן מקום שבו ניתן לייצר עוד מערכות יחסים, לאוורר את האווירה, ליצור יחסים אינטימיים וישירים, ולקבל מענה שלא ניתן לקבל לא בטיול בחו”ל ולא בקבלת פרס או מענק מהמדינה.

הקהילה היא גם המקום שבעזרתו אפשר לתקן ולהחליף את שלל החפצים והמכשירים המתקלקלים והמתבלים שלנו במקום לקנות חדשים, להיעזר בידע ובידיים נוספות להקמת גינה ביתית או קהילתית, טיפול בילדים, האכלת ושמירה על בעלי-חיים, עבודות בחצר או בבית שלא מגיעים אליהם (כמו שאנחנו עשינו כבר כמה פעמים עם בתים קהילתיים שכנים).

החיים בבית קהילתי , כמו זה שאנו חיים בו כרגע – אני, שותפתי לחיים טליה, בננו כרמל, ועוד זוג חברים שגם מצפים ללידה בקרוב – הוא בחלקו כורח ובחלקו בחירה. כורח כי היינו מעדיפים למצוא פיסת אדמה שבה נוכל לחיות בשכנות קרובה, כל אחד ביורט או בכיפה הגאודזית שלו, ולחלוק מרחבים משותפים של סלון או מטבח לפי בחירה. אבל כרגע אין כזה בנמצא. לא בארץ לפחות, ולא בפחות מכמה מיליוני שקלים טובים לקניית נחלה במושב שבו אולי אפשר לייצר משהו בסגנון. אז לפחות כרגע, לשנה, שנתיים שלוש הבאות אנחנו חיים ביחד, בבית עם עוד אנשים, ומפתחים קהילה מסביבנו ובתוכנו.

הקהילה הזו כוללת עבורי גם את אחותי ואת ההורים. בכוונה בחרתי לגור קרוב אליהם, מה גם שבמקרה הם חיים בפרדס-חנה וגבעת-עדה, אזור מבוקש עבור הרבה אנשים בעלי רוח דומה. החלטתי לעבור הנה לפני שכרמל בן השנתיים היה בתמונה, אבל גיליתי ונזכרתי כמה זה חשוב שיש לפחות זוג הורים/סבים אחד בסביבה, גם לנו וגם להם, ועל אחת כמה וכמה דודה עם ילדה בגיל דומה.

רבים בימינו מחפשים קהילה, והמשפחה יכולה להיות הבסיס לקהילה או לפחות חלק ממנה. ואולי קודם כדאי לעבוד על היחסים בתוך המשפחה, על הטראומות ילדות, ועל הטראומות הבין-דוריות, כדי שנוכל להתחיל לחשוב על לחזור להיות משפחה? אני מלא הודיה על כך שבמשך שנה עשיתי עבודת קונסטלציה משפחתית שעזרה לי להתקרב ולגלות יותר את המשפחה שלי ומה שהיא עברה ועודנה עוברת.

להפסיק להשתתף במשחק

ההחלשות של המדינה, כמבנה אשר יכול ואמור לתמוך בנו בעתות מצוקה ומשבר, או כמבנה החזק בזהות שלנו ובארגון החברתי שלנו, יביא לכדי, ויוכל להתרחש, כאשר נחזק את היכולת המקומית שלנו.

בשיחה שהיתה לי עם קרוב משפחה הוא דיבר על ההתלהבות שלו כאשר היה בבלפור, ואני דיברתי על כך שזה בעיקר מלהיב לפגוש עוד אנשים כועסים או מתוסכלים או שפשוט רוצים שינוי ותקווה, אבל מה שמשנה לדעתי זה לא כמות האנשים שיהיו במוצ”ש בהפגנה אלא מה עושים בראשון בבוקר. האם ממשיכים ללכת לעבודה ולצבא, לשלם מיסים ולהתלונן על המצב. או שאולי אפשר להפסיק לעשות זאת ולהתחיל לעשות דברים אחרים.

משם התגלגלה השיחה להאם הצבא הוא הכרחי ושומר עלינו, או שמא הוא כלי להמשך הדיכוי, הן של המשרתים בו, והן של אלו שחיים כיום חסרי זכויות, מדוכאים, כלואים ומופצצים.

לא הגענו להסכמה על כך, ומשם המשכתי לסרבנות ומרד מיסים. כמו מרד המיסים של העצמאים – מורידים את השאלטר, כמו הסרבנות לאורך השנים לשרת בשטחים, כמו הגם הסירוב להמשיך ולצרוך מוצרים שנעשו תחת דיכוי, ולהשתתף בפרדיגמת “הצמיחה” שמחרבת את עולמנו.

כששותפי לשיחה שאל אותי איך אני מציע שייראה הארגון המשותף שלנו, הסברתי לו שבעיניי כל אחד צריך לבחור לאן ילכו המיסים שלו. כל אחד הוא אחראי התקציב. במקום לבחור אנשים אחרים שייצגו אותנו, לכאורה תוך דאגה לאינטרסים שלנו, כל אחד מאיתנו יבחר לאן הכסף שלו הולך, לאיזה מטרה – חינוך, רווחה, עיצוב המרחב, פרויקט בנייה, והיכן. ככל הנראה בסביבתי המקומית.

כדי שזה יעבוד צריכים לקרות כמה דברים :

• שנסמוך אחד על השני ועל האפשרות שלנו לקבל החלטות
• שנאמין באפשרות שדברים יתארגנו “מעצמם” או דרך חכמת ההמונים
• שנגלה סולידריות ונבין את התלות ההדדית שכולנו קשורים בה, ולכן הרצון שלי שכסף ילך לקהילה או עדה אחרת, ענייה יותר נניח, הוא חשוב גם עבורי
• שנעבור ל-“ממשלות” או מועצות יותר מקומיות וקטנות, שבתורן מתקשרות זו עם זו על הצרכים המשותפים והחופפים. כלומר שנעבור לפדרציה של מועצות מקומיות במקום למדינה שבתוכה יש מועצות.

לאנשים מסוימים זה יכול להראות קיצוני, אבל עבורי זה נראה כמו רק שלב ראשוני וטבעי בדרך לייתר מערכת מושחתת והרסנית שכבר לא משרתת אותנו. אולי בעבר היא שירתה, או לפחות חלק מאיתנו, או לפחות ניסתה, היום אפילו מראית העין של הניסיון כבר לא קיימת. מה שנקרא משתינים עלינו בקשת.

אבל כאמור אין לנו למי להתלונן, לא למי שמשתין עלינו וגם לא למבוגר אחראי אחר. הגיעה העת שאנחנו נהיה המבוגר האחראי. להתחיל לייצר את המציאות עבורנו. אני כאמור מתעסק ברמה המקומית, אבל יש מקום לעשות עבודה גם ברמה הנפשית, הטכנולוגית, הכלכלית, המאקרו והקוסמית. להכל יש מקום. רק צריך לשוב אליו.

חזרה למקומיות

זוכת פרס הנובל לכלכלה – אלינור אוסטרום, כותבת בספרה Governing the Commons, על היכולת של הקהילה המקומית לנהל בצורה המיטבית את המשאבים הסביבתיים, בין אם זה מקור מים או יער. פשוט משום שהם קשורים למקום, הן ברמה הפיזית, והן ברמה רוחנית ואינטימית , ורוצים לשמור על המשאב הזה, או יותר נכון להמשיך את מערכת היחסים עם הישות הזו.

המעבר שלנו, מלראות את העולם כאוסף של משאבים, לעולם של ישויות חיות, הוא חלק מרכזי בשינוי הנדרש לדעתי. ברגע שנתחיל לראות את הנחל שזורם לידינו, ואת הגבעה שבהמשך הבית, או את ים המלח, לא כשטח נדל”ן או כמקום שממנו אפשר לשאוב דברים שאותם אפשר יהיה לייצא ולמכור, אלא כישות חיה, מלאה בעוד ישויות חיות – חרקים, צמחים, זוחלים, ציפורים, פטריות, וכמובן שגם קרובינו היונקים – אז אולי נוכל להתחיל גם לשקם את יחסינו עם המקום, ולעזור לו לשגשג.

גם את גידול המזון, ניהול האנרגיה, הפסולת והביוב, ואת הכלכלה, ניתן ורצוי לנהל הרבה יותר ברמה המקומית – העירונית, השכונתית, הישובית, האזורית, הקהילתית. למעשה זה תואר די בפירוט בספר בולו בולו. ועדיין אולי יש מקום לעדכן את מה שנכתב ב-1980, לשנת 2020.

כך בעיניי זה יכול להתרחש (ברבים מהסעיפים יש קישורים שמרחיבים על הנושא):

גידול וצריכת המזון

• יהפוך ברובו לחקלאות בתמיכת קהילה, ויתמוך בעיקר באוכלוסיה המקומית, ולא למטרת ייצוא לשווקים ולחו”ל. זה דורש מעבר ממזון מתועש ומיובא שעליו מבוססת ברובה התזונה שלנו, למזון מקומי יותר.
• האדמה תסופק לחקלאים צעירים או מתחדשים, במקום הצורך לקנות או לחכור אדמות ובכך תחסוך עלויות ותאפשר לחקלאות להיות רווחית
• גידול מזון יהפוך לדרך לשיקום האדמה ולחיבור מחודש אליה, וליצירת תרבות חדשה.
• הגידולים יהפכו להיות אורגניים ומרובי מינים, תוך יישום של פרמקלצ’ר, יצירת יערות מאכל, והפסקת השימוש בדשנים וקוטלי מזיקים רעילים.
• עודפי המזון יחולקו ויועברו לקהילות אחרות, או לבעלי חיים במקום להיות מושמדים (מה שעושים היום עם אחוז גדול מהעודפים כדי לשמר מחירים גבוהים ורווחיות לחקלאים).
• במקום אחוז אחד מהאוכלוסיה שמשתתפת בתהליך ייצור המזון כמו שקורה כיום (בעיקר אוכלוסיה מדוכאת ומנוצלת – פועלים תאילנדים, נשים פלסטיניות), כעשר אחוז מהאוכלוסיה יחזרו לעסוק בגידול מזון, או שעשר אחוז מהזמן של כל אחד יוקדש לגידול מזון.
• תעשיית המזון מן החי תעבור שינוי רדיקלי ממגמת התיעוש שקיימת כיום – שגורמת סבל רב לבעלי החיים, שדורשת דיכוי של הפועלים וגורמת לדכאון ותחלואה אצל הצרכנים, שפולטת זיהום כבד למים לאדמה ולאוויר – לעבר גידול מקומי, אישי, תוך הכרות אינטימית עם בעלי החיים שיתנו לנו את החלב, הביצים, הדבש או הבשר שלהם, ותוך הקשבה לצרכיהם.
• צמחים שאנו צורכים בצורה מוגזמת ולמעשה מכורים אליהם כמו סוכר, קפה, וקקאו וגם טבק וקנאביס, יהפכו למדיסינות – צמחים שצורכים בטקסים או אירועים מיוחדים, במקום מוצר צריכה יומיומי וממכר.

מטבעות מקומיים וממשל מקומי

• מכיוון שכסף הוא הסכם, וכיום הוא הסכם שפועל לטובת מיעוט של אנשים, יידרש שינוי מהותי בהסכם שלנו לגבי כסף, מי רשאי לייצר אותו, וכיצד להשתמש בו. למעשה כל אחד יוכל (ולמעשה יכול גם כיום) לייצר כסף, כל עוד יש אנשים אחרים שמעוניינים להשתמש בו, כי זה עונה על הצרכים שלהם ויש להם אמון בו. זה בדיוק הרעיון מאחורי מטבעות מקומיים או קהילתיים.
• מטבעות מקומיים יחליפו חלק גדול מהשימוש במטבעות לאומיים. המטבעות ישמשו בעיקר לסחר חליפין, ולרשת בטחון קהילתית ופחות לאגירה וחסכון ברמה האישית.
• הניהול של המטבע המקומי ייעשה על ידי מועצות שיהוו מעין “ממשלה” מבחינת הדרך שבה מנוהל הכסף הקהילתי. מכיוון שהכסף שלנו משפיע על חיינו יותר מכל ממשלה או פרלמנט, ניהול צורת ייצור הכסף והשימוש בו יהיו בעצם האופן שבו הממשל משפיע על המרחב.
• מעבר לניהול הכסף המקומי יהיו מועצות מקומיות, אזוריות ועל-אזוריות אשר יקבלו החלטות במשותף על בסיס קונצנזוס וטובת היחיד והכלל כפי שהיה קיים בקונפדרציית האומות של הילידים באמריקה לפני מאות שנים.
• רעיונות בסיסיים של “בעלות” צפויים להשתנות מהיסוד, לפחות בכל הנוגע לבעלות על משאבי טבע והציבור, ולהתחיל לשרת את כלל החיים, כמו גם הריבית שתהפוך לריבית שלילית ותעודד זרימה של הכסף במקום אגירה שלו.
• כפי שציינתי קודם, אלמנטים של דמוקרטיה ישירה יהוו חלק בלתי נפרד מהממשל, על יד כך שלכל אחד תהיה אפשרות לבחור בדיוק לאן הולכים כספי ה”מסים” שלו. מסים יהפכו להיות משהו שאנשים נותנים מרצון, כמו מעשר, במקום משהו שהוא חובה, שאם לא תשלם תלך לכלא.
• בנוסף לבחירה האישית, יהיו כאמור מועצות שדואגות לאזן פערים בין חברות וקהילות שונות, כך שלא יהיה מחסור שיגרום לקהילה אחת לרצות לחמוס את הקהילה השכנה. (מנקודת מבט של הפוליטיקה של היום מלאת האינטרסים והכוחנות קשה לנו לדמיין זאת, אך מנקודת מבט אימהית קל לנו לראות איך אימא דואגת שלכולם יהיה מה שהם צריכים, גם אם מדובר במעט). זאת בנוסף למנגנונים של צדק ושיטור מאחה.

חברה – יחסים ומבני כח

• קהילה כפי שמתואר בבולו בולו, תהיה הבסיס לחיים. מהי קהילה? מה גודלה? המספר 150 מוזכר על ידי מספר חוקרים, כמספר האנשים שניתן להכיר באופן אישי ולקיים איתם יחסים אינטימיים. מעבר לכך ההכרות הופכת להיות שטחית ומנהלתית. יתכן שאפשר שיהיו כמה מאות בקהילה, או מספר קהילות שמאוגדות לקהילה גדולה כפי שקורה בדמנהור.
• המבנים המוכרים מאלפי שנים של פטריארכיה – משפחות אב בעלות רכוש שעובר בירושה ומערכת משפטית שמותאמת אליהם – יתפרקו וישתנו לצורות שונות של משפחות ויחסים: ריבוי נשים, ריבוי גברים, מונוגמיה ופוליאמוריה וכל מה שביניהם, קהילות מטריארכליות שמתרכזות בגידול ילדים, וקהילות שמוקדשות לעבודת אל או אלה או דרך אמנותית או רוחנית כלשהי (ולא בהכרח עבודה של אל יחיד זכר כפי שקיים בחלק גדול מהעולם כיום).
• הכוח שיחזור לקהילה יאפשר הרבה יותר ביטוי לכל אחד מחבריה, וכן תחושת משמעות ושייכות. כל קהילה תהיה גם אחראית בצורות ובמידות שונות לשיקום היחסים עם האדמה והחיים שעליה היא נמצאת. להתאבל על כל מה שאבד וממשיך להאבד כמו תרבויות ומינים נכחדים, ולהיות בשירות למען החיים שממשיכים ומתגלים ומתפתחים כל הזמן, כולל צורות חיים “מלאכותיות” – רובוטים, בינה מלאכותית, סייבורגים, וכן צורות חיים חוצניות (מחוץ לכדור הארץ) שיופיעו עם הזמן ויתכן שכבר נמצאות בינינו על פי עדויות מסוימות.
• הקהילה תהיה גם המקום שבו האגו, כלומר העצמי הנפרד, יהיה חייב להתמוסס, וגם מה שיעזור לנו להחזיק את התפיסה המחודשת של interbeing, של היותנו חלק ממרקם החיים:

יש עוד הרבה על מה לכתוב (הרוב זה דברים שערכתי ותרגמתי של צ’רלס אייזנשטיין, אבל לא רק) – טכנולוגיה, חינוך, מיניות, עבודה – אבל לבינתיים זה מספיק…

בינתיים נתחיל בלזכור שלכל אחד מאיתנו יש מקום

רק צריך לשוב אליו

אם נרצה…