שלום לכולם,
מזה מזמן שלא כתבתי כאן.
אשתף שאני קצת חסר השראה לכתיבה לאחרונה, מרגיש שאני חוזר על עצמי, קצת רציני, ואולי אפילו משעמם. אבל בכל זאת בוחר לכתוב, כי אולי יש מישהו שהדברים האלו מעוררים בו השראה, נותנים לה תקווה, נותנים תחושה של ביחד בתוך הבדידות הקיומית.
הרבה פעמים קשה לי לענות לשאלה מה אתה עושה? לפעמים אני עונה שכלום, לפעמים שכל מיני, שאני כותב בלוג ומקליט פודקאסט, שאני בבית עם הילד שלי.
אחד הדברים שהכי מעניין אותי לעשות זה ליצור קהילה. גם כזו שאני ארצה לחיות בה, וגם כזו שתתן לי משמעות ותהיה משמעותית לעולם. הבעיה שלפעמים נראה שאין קהילה אחת כזו, אלא כמה קהילות – קהילות משתלבות.
חלומות על קהילה
יום חמישי בתחילת פברואר, אנחנו מגיעים לנטף,
ישוב קהילתי קסום בהרי ירושלים מעל אבו-גוש
מגיעים בצהרים עם התינוק כרמל, וישנים בדירה של חברה שנסעה
וכשקמים באים ליורט של חברה אחרת, יורט שנבנה בידיים, בעזרתם של שכנים ואנשי מקצוע וחברים,
במשך כמה חודשים. תזכורת לכך שהחיים יכולים להיות מאוד אחרים.
מטרת הביקור – סוף שבוע חלימה משותפת בשיטת DRAGON DREAMING של יצירת קהילה. קהילה של חברים שרוצים לגור יחדיו או בשכנות, ולהקים ולהפעיל (מבחינת איך שאני רואה זאת) מרכז למחקר לריפוי ולשיקום של האדם והאדמה.
באותו ערב חמישי הגיעו רק שתי חברות. אחרי שהעברנו את מיקום הסוף שבוע ברגע האחרון, עקב בעיות במציאת בייביסיטר לבן של רחלי, החלטנו להעביר את המפגש לשם, מקום שיותר קל להתארגן בו מבחינת שמירה על הפעוט בן השנתיים.
בשביל הילדים
נושא הבייביסיטר והשמירה על ילדים מעלה את נושא ההורות ובמיוחד האמהות, ועד כמה החברה שלנו מאפשרת לאמהות להיות אקטיביסטיות ופעילות בנושאים שחשובים להן, וזאת מבלי לוותר על הקשר עם הילד, ומבלי למסור אותו לידי אומנת או סבתא או מוסד חינוכי.
והרי כל הרצון בקהילה מתחבר אצלי לכך שאני לא רוצה שהילד שלי, ואלו שאולי יצטרפו אליו, יהיו באחריותי הבלעדית, עם עזרה מסבא וסבתא לפעמים, (שלמזלנו יש ארבעה כאלו שעוזרים ותומכים עד כמה שהם יכולים). או כמו שאמרה זאת יפה עאידה שיבלי בראיון שערכתי עימה, שזה טירוף לצאת לעבוד כדי לשלם על בייביסיטר כדי שאוכל לצאת לעבוד…
לשמחתי אני לא צריך לעבוד כרגע ויכול להישאר עם כרמל וטליה בבית, אבל אני אסביר קצת יותר מה אני כן רוצה – אני רוצה לחיות במרחב שבו הילדים יכולים להסתובב בחוץ, שיש השגחה ותמיכה של הרבה מבוגרים, ולא רק של ההורים או קרובי משפחה, שיש אפשרות לגיבוי, לחלוקה בעומס, פעם אחד שומר והשני מבלה או עובד, יש בישול משותף כך שלא כל אחד צריך לדאוג לאוכל בעצמו.
אני אשמח שתהיה גם אפשרות לחלוק בהוצאות, בין אם זה שכירות או משכנתא, או בשימוש במכשירי חשמל, כלים, מכונית ושאר הדברים שאנחנו מאוד רגילים להיות בעלים שלהם ולשלם עליהם הון תועפות. בקיצור אני רוצה קהילה.
יש כאלו שיגידו, נו, קיבוץ, ניסינו את זה זה לא עובד. אבל אני רוצה לעשות זאת אחרת. לקחת את הדברים הטובים, ולשנות את מה שלא עבד.
אז ישבנו לנו ושוחחנו כל הערב, והלכנו לישון, ולמחרת קמנו ועשינו יחדיו יוגה. אחרי כמה שעות הצטרפו עוד כמה חברים, חלקם ברגע האחרון, כולם עם סימני שאלה וספקות לגבי מה נצליח לעשות, והתיישבנו לחלום יחדיו:

תרגול משותף של יוגה על הבוקר בהנחיית נועה

קצת ריקוד לשחרר את הגוף והמוח

מתכוננים לחלום ביחד
תהליך מתמשך
זו לא פעם ראשונה שאנחנו מדברים על קהילה בהרכבים קצת משתנים ובצורות שונות. אני מביא זאת כל כמה חודשים, וכל פעם מחדש מתמלא תקווה שהפעם זה יקרה ונצליח לעשות זאת, וכל פעם מתאכזב אם זה לא קורה.
פעם היתה תנועה קיבוצית, ותנועות נוער, והתנועה הציונית שעודדו קבוצות של צעירים להתיישב יחדיו. היום גם קיימות תנועות כמו דרור ישראל ומעגל הקבוצות, אבל מי שלא חלק מהתנועה מצעירותו יתקשה למצוא בה בית. וכך אנחנו נותרים לבדנו, נתונים לחסדי משפחותינו, ולמידת הנחישות והיצירתיות שלנו כדי להצליח וליצור את המציאות המשותפת שאנחנו רוצים.
אז מה אנחנו רוצים? ההבנה שנוצרה בסופ"ש הזה היא שעלינו להמשיך ולהיפגש כדי להבין מה אנחנו רוצים, ומי רוצה לקחת בזה חלק. ושוב יש את עניין הסבלנות, וההרגשה שכבר נפגשנו ודיברנו רבות בעבר. ועדיין זה כנראה בלתי נמנע להמשיך ולדבר, לחדד ולהתקרב, אל החזון, אל הביחד, אל מעבר לכוחות המפרידים שרוצים שנמשיך להיות יחידים, חופשיים אך בתודעת השרדות, עצמאיים אך תלויים לחלוטין ביכולתנו לעבוד ולייצר לעצמנו פרנסה במערכת הכלכלית התובענית.
אז קבענו להמשיך ולהפגש, ולהתקרב, וללוש כמו שחברה אחת אומרת, עד שתצא איזו עוגה טעימה שכולנו נשמח לחלוק.
הקהילה האורגנית
לרגל יום-הולדת 70 של אמי, הוזמנו אחיה וילדיהם, וגם חלק ממשפחתו של אבי לסוף-שבוע בישוב צוקים שבערבה. אנחנו נסענו כבר ברביעי בלילה כדי לעשות את הנסיעה בזמן שכרמל ישן. שאר המשתתפים הגיעו בחמישי. בסך הכל היינו 31 אנשים, אחים ואחיות,בני ובנות זוג, ילדים והורים. משפחה אחת גדולה ומאושרת. האמנם?
משפחה לא בוחרים יש אומרים, והרבה פעמים זה מרגיש שנפגשים רק כי "חייבים", כי כך נהוג, וכדי לשמח את ההורים או הסבים. למזלי זה לא ממש כך במשפחה שלי, ובאמת יש יחסי חיבה וקירבה, עם חלק יותר ועם חלק פחות.
הסופ"ש המשפחתי הזה היה הזדמנות די נדירה להפגש כך המשפחה המורחבת,שלא במסגרת חתונה או לוויה, שהם אירועים די צפופים ולא מאוד מאפשרים לייצר אינטימיות, שלא לדבר על כך שפעמים רבות באים כי "חייבים" ולא כי רוצים.
לשמחתי אמא שלי היא יזמית רצינית, וכך היא שריינה את כל המשפחה חצי שנה מראש למפגש פסגה במדבר, מפגש שמאפשר ניתוק לרגע מהיום-יום, וגם להתרווח ולבלות ביחד. אכן הזדמנות נדירה, לפחות במשפחתנו.

הרכב חלקי (אשכנזים אבל עדיין) של דודים/סבים, בני דודים/הורים וילדים/נכדים
הבית כבסיס
המשפחה הביולוגית היא מעין בית, בסיס, מרכז שמאפשר להתפתח ולצמוח, אבל גם במידה מסויימת כובל ומבקש שנמשיך בדרך מסוימת. לשמחתי הוריי מעולם לא דרשו ממני ללכת בדרכם, רק ייעצו ותמכו וקיוו שאמצא את דרכי ושהיא תתחבר לדרכם. ובאמת חלק מהקהילה שאני רוצה ליצור היא לא רק כזו שתאפשר לי לגדל את ילדיי בדרכי, אלא גם להיות קרוב להוריי בזקנתם, וגם לאחותי (אח שלי חי בחו"ל כך שזה פחות רלוונטי) ולשאר המשפחה ביולוגית הקרובה.
יש הרבה ערכים או נושאים שהוריי לא מתחברים אליהם – רוחניות, צמחונות, שיתופיות, הפחתת צריכה, חזרה לטבע, (למרות שהם מאוד משתדלים למחזר ולחסוך) – ומעבר לחילוקי הדעות בינינו ולשאלה האם אלו דברים שיש לחיות על פיהם או לא, נשאלת השאלה איך משלבים את האמונות והערכים האלו לאורח חיים שיכול להיות משותף.
כיצד אני יכול להיות גם קרוב להוריי, וגם לחיות את חיי נטולי הטלוויזיה ועם שירותי קומפוסט? האם כדי לדאוג להם בזקנתם עליי לחסוך כבר מעכשיו כסף לפיליפינית ודיור מוגן או שיש אלטרנטיבה שתתאים גם להם וגם לי? ואיפה בכלל יש אדמה או מקום שיאפשרו לנו ליצור את הקהילה שלנו?
להתנתק מהישן כדי ליצור את החדש?
ואולי בכלל עלינו לעזוב הכל, לעבור לפורטוגל או קוסטה ריקה או תאילנד כדי להקים את החיים החדשים שאנו רוצים? מרכזים וקהילות רבות קמות בעולם, ולעתים נראה מאוד מפתה להצטרף למקום כזה, או לקנות שטח במקום שבו האדמה זולה וזמינה יותר, ויש צמא לאנשים צעירים שיבואו ויפיחו רוח חיים.
הסבים שלי הקימו את קיבוץ מעגן מיכאל כחלק מהתנועה הקיבוצית אחרי שהתנתקו מהוריהם מכורח המציאות. הם היגרו לארץ חדשה, ויצרו מציאות חדשה עבורנו. יתכן שכדי ליצור מציאות חדשה עלינו להתנתק מהישן.
ועדיין יש בי כמיהה לשלב את הישן שאיתו גדלתי וליצור חדש, להיות קרוב למשפחה, להיות קרוב לארץ הזו, לנופי המולדת אם להיות מעט דרמטי, למקום שבו פשוט אני מרגיש בבית, אם כל החרא והסבל והלחץ והאלימות שיש פה.
להיות חלק מתנועה
כיום חסר חזון של תנועה חדשה. בתפריט חזון (שנמצא בצד שמאל של המסך במחשב או בתחתית המסך בסיליפון), אספתי כמה חזונות שאני מתחבר אליהם. כל אחד מבטא חלק משלם גדול יותר. לאחרונה גם נחשפתי למאמר חזון של הסוציולוגית אראלה שדמי – "תיתכן פה חברה של שלום" שמאוד התחברתי אליו.
בפוסט שכתבתי לפני כשנה וחצי – "איפה טעינו ומה לא ניסינו" אני מנסה להבין גם איך הקהילות הקיימות – הקיבוצים, המושבים, הכפרים והשכונות העירוניות יכולים להפוך לקהילות שיתופיות.
אחת ההבנות שלי היא שעלינו למצוא ערכים חדשים שלטובתם קהילות כאלו יוכלו לפעול, כי ערכים אינדיבידואליסטים של רווחה אישית לא מספקים, וגם ערכים קולקטיביים של "ייהוד האדמה" כבר לא רלוונטים. הערכים שאני מתחבר אליהם שיכולים להחיות קהילות קיימות ואולי גם ליצור חדשות הם שלום וחיים משותפים בין ערבים ויהודים, איזון ופיוס בין גברים ונשים, שיקום הטבע ויצירת תרבות של חיים ברי-קיימא לכל היצורים החיים.
קהילה מגשרת
את כל הדברים הללו ועוד ניסינו לעשות באקומי. לצערנו לא היה לנו מספיק מימון, תמיכה, ידע וכוחות פנימיים כדי להחזיק את המקום כפי שהוא היה והחלטנו לסגור (בדיוק לפני שנה). כעת כאשר אנו רוצים להפגש ישראלים ופלסטינים, אנחנו נאלצים להפגש בעמאן שבירדן, גם משום שהמנחה של המפגש הוא אמריקאי שמנוע מכניסה לישראל.
שבוע שעבר נפגשנו – 18 ישראלים ופלסטינים, גרמניה אחת, אמריקאי, ושני ילדים (אותם אלו שהיו בסופ"ש חלימה בנטף), במקום מדהים שנקרא HOUSE OF DREAMING (ממשיכים לחלום) שאירח אותנו בחינם למשך שבוע שלם (!).
מטרת המפגש היתה לבנות יחד סמינר לצעירים ישראלים ופלסטינים שנקרא VACATION FROM WAR ואשר יהיו בו תכנים של תקשורת מקרבת. קשה לי לומר עד כמה היה אפקטיבי לנסות לבנות סמינר כזה עם קבוצה כל-כך גדולה, אבל בהחלט היו לכך מתנות ל גיבוש שלנו, של זמן יחדיו וגם של אפשרות להתמקצע בהנחייה וללמוד אחד מהשנייה.
בסך הכל אני מרגיש שהשבוע הזה הזכיר לי את הקושי והסבל שקיימים בצד הפלסטיני של החומה, וגם את הנחישות, שמחת החיים והאומץ של אלו שבוחרים להפגש, לדבר, להפתח, ולנסות לשנות. זה כל-כך לא מובן מאליו.

אני וכרמל החייכן בדאון-טאון עמאן

מעגל חלימה ישראלי-פלסטיני (הסנאים הם לצורכיי שמירה על ביטחונם ופרטיותם של המשתתפים לאור המציאות הלא כל-כך שפויה שבה אנו חיים)

"התקווה" בסגנון פמיניסטי-ערבי
הקהילה הזו, קהילת אקומי, קהילה של עשרות ומאות אנשים מכל העולם, שנפגשו במקום קסום, והתאהבו, זה בזה, ובהרגשה מסויימת, של מציאות אחרת שהיא אפשרית. הקהילה הזו היא הדבר הקרוב ביותר שהיה לי לבית חדש, ולתחושה של משמעות בעולם הזה.
אני מקווה שאמצא דרך לחיות את הערכים שאני מאמין בהם, שיעשו טוב לי ולעולם, ולשלב בין הקהילה שאני רוצה לחיות בה, לקהילות נוספות, בין הקהילה האורגנית לקהילה המגשרת, לקהילה הטבעית – קרוב למשפחתי ולחברים טובים ולטבע, ועם עשייה יצירה ומחקר למען ריפוי, למען העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי
אם נרצה…
פינגבאק: ראיון עם ד"ר אראלה שדמי על חברות מטריארכליות - אם נרצה
פינגבאק: תמיד בדרך הביתה - אם נרצה
פינגבאק: השתעממות כהזדמנות להתבוננות - אם נרצה