המילה "כיבוש" שגורה היטב בשיח הפוליטי והאקדמי, ובקרב מה שמכונה ה"שמאל" הישראלי.

המושג "כיבוש", כמו גם החלוקה ל"ימין" ול"שמאל", הוא חלק משיח אשר מותיר אותנו באותו מעגל של חוסר הסכמה והתנגדות, ומקבע את מדיניות ההפרד ומשול, אשר ממנה רבים מאיתנו מנסים להשתחרר.

המושג "כיבוש" כפי שמשתמשים בו כיום, מתייחס לשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה אשר נכבשו ב-1967 על ידי צבא הגנה לישראל, ומאז תושביהן הלא-יהודים נמצאים תחת שלטון צבאי. השלטון הצבאי וחוסר הזכויות של הפלסטינים ראוי שייפסקו במהרה, והם נמשכים כבר קרוב ל-50 שנה ולא במקרה. אך המילה "כיבוש" בהתייחסה לשטחים הספציפיים של יהודה ושומרון ועזה, מתעלמת מהעובדה שכל שטחי ישראל נכבשו במלחמת 1948.

בניגוד לרעיון שתי המדינות, אשר בנוי על התפיסה שמדינה עצמאית פלסטינית תעניק את הזכויות לתושבי פלסטין, סיום ה"כיבוש" של ערביי 1948 לא הסתיים על ידי יצירת מדינה נפרדת בשבילם, אלא על ידי מתן זכויות אזרחיות (מוגבלות אמנם, לפחות בכל הנוגע בבעלות על קרקעות ולהשתתפותם במנגנוני הבטחון המדינתיים)לאותם תושבים אשר נשלטו גם הם במשך 18 שנה על ידי שלטון צבאי. המילה "כיבוש" גם מתעלמת מכך שגם לפני השלטון הישראלי, שלטו בארץ הזו כובשים – המנדט הבריטי, האימפריה העות'מאנית, וההיסטוריה כמובן מלאה בכובשים אשר מילאו את הארץ הזו. למעשה לא נראה שהיה פה זמן מאז תקופת התנ"ך שהארץ הזו לא היתה "כבושה".

מדינה פלסטינית, אם וכאשר תקום, יתכן מאוד ותהיה מכשיר להמשך הכיבוש בדרכים יותר מקובלות. יתכן מאוד שהשלטון הפלסטיני ישתמש באותם אמצעים צבאיים וכוחניים, ויהיו נתון למרותם של המעצמות העולמיות, תאגידי הענק, ויצרני הנשק, אשר ממשיכים את ה"כיבוש" בדרכים גלויות ועקיפות. וכך השימוש בקרקע, במשאבי הטבע, המים, והעצמאות הכלכלית של התושבים הפלסטינים תהיה נתונה לאותם המנגנונים הקיימים כיום, אם כי בצורה פחות גלויה ותוך מתן יותר זכויות אזרחיות פנים מדינתיות.

השימוש במילה "כיבוש", חוטא למטרה האמיתית של הפעילים למען סיומו. הוא מקבע שיח של צודקים וטועים, אלימים וקרבנות, כובשים ונכבשים, כאשר למעשה המציאות היא מגוונת ואינה שחור ולבן.

אין כאן טענה שאפשר להמשיך עם ה"כיבוש". זו אינה תמיכה במה שמכונה "נורמליזציה". הטענה היא שכדי לסיים את חוסר הצדק המשווע שהפלסטינים חיים בו, יש לנסות ולדייק את השיח, וגם להבין שאיננו פועלים בתוך ריק, אלא שיש גם ציבור ישראלי ויהודי רחב אשר המונח "כיבוש" והצורך לסיימו אינו מדבר אליו. אמנם אפשר לנסות לכפות זאת על כלל הציבור הישראלי, אך אפשר גם לנסות ולמצוא ניסוח אשר מאפשר הסכמה רחבה בציבור הישראלי, כזו שתדרבן אנשים אשר אינם בהכרח מגדירים את עצמם כ"שמאל" לפעול ולתמוך בשינוי, במקום להתנגד.

מ-"כיבוש" ל-"דיכוי"

המושג החלופי ל"כיבוש" הוא מושג ה"דיכוי". הדיכוי קיים בכל רובדי החיים והמציאות העכשווית, לא רק כלפי פלסטינים. הוא קיים גם כלפי ישראלים. הוא קיים כלפי כל מי שחלש, או מוחלש. הוא קיים כלפי נשים, כלפי מזרחים, כלפי ילדים, כלפי בעלי נכויות ומוגבלויות, כלפי פגועי נפש, וכלפי עניים ומעוטי השכלה. הוא קיים גם בצורת "דיוכי מופנם" כלפי המדכאים עצמם. לובשי המדים, ומקבלי ההחלטות אשר בעצמם פועלים בתוך מערכת שמבוססת על דיכוי, בין אם הם מסכימים לה או לא. הדיכוי קיים לא רק במימד האנושי, אלא ביתר שאת כלפי בעלי-חיים, וגם קיים במימד הנפשי והרוחני. אין זה פלא שבעידן המודרני רבים כל-כך מאתנו שרויים בדיכאון. אנחנו מדוכאים.

ניתן לראות את השימוש במושג "דיכוי" כסוג של הפשטה של המושג "כיבוש", וכניסיון לרפות את ידי אלו הנאבקים למען עצמאותם וזכויותיהם. אך אין זו הכוונה. השימוש במושג דיכוי אמור לנסות לתת רובד אנושי יותר, לשיח שהפך לפוליטי, ובכך תורם לנישול מהאנושיות אשר הפלסטינים, וגם רבים שאינם פלסטינים חווים באופן יום-יומי מידי בעלי הכוח.

 

 

 

השימוש במושג "דיכוי" נותן ביטוי גם לכך שאין "כובשים" ו"נכבשים", אלא שכל אחד מאתנו יכול להיות בכל רגע "מדוכא" או "מדכא" או שניהם ביחד. עזאדין אבו אל עייש, הרופא הפלסטיני תושב עזה אשר בנותיו ואחייניתו נהרגו במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כותב בספרו "לא אשנא", שכל עוד הנשים הפלסטיניות מדוכאות על ידי החברה שלהן, ואינן יכולות לבטא את קולן ולהשפיע במרחב הציבורי, ימשיך העם הפלסטיני להיות עם מדוכא ו"כבוש". אבו אל עייש מודע לכך שגם החברה הפלסטינית היא חברה מדכאת. אם נסתכל לרגע על נשים כעם בעל זכויות, אז הדיכוי שלהן הוא רב ועצום מכל דיכוי של כל עם אחר על פני כדור הארץ. ועם זאת מצבם לא ישתפר כשיסתיים ה"כיבוש".

הדיכוי קיים בכמה רמות ועוצמות, והוא קיים בארצנו ביתר שאת כלפי החברה הפלסטינית בגדה המערבית ובעזה, אך ברמות שונות. יש מיעוט קטן בקרב הפלסטינים אשר מרוויחים מהדיכוי, ואף משתפים עמו פעולה. ויש רבים בישראל אשר סובלים מהדיכוי שקיים כלפי הפלסטינים, אך אינם מוכנים לקבל על עצמם את התואר "כובשים" ולכן ממשיכים לתמוך באותו דיכוי. תושבי הדרום אשר סופגים את הטילים מעזה, תושבי הערים המעורבות אשר נאלצים להסתתר בכל פעם שמתעוררת מתיחות צבאית, ורבים נוספים.

 

 

מ-"בעלות" ל-"שייכות"

אם נסתכל על מושג ה"כיבוש" בהקשר של בעלות על אדמה, נראה שגם כאן המושג "כיבוש" הוא נגזרת של תפיסת עולם שמבוססת על כוחניות, שליטה והפרדה. מרקס דיבר על שינוי תפיסת הבעלות, מבעלות פרטית, לבעלות של המדינה. הפתרון הסוציאליסטי למשבר שמרקס דיבר עליו נכשל משום שהוא לא נוגע בשורש הבעיה. השורש הוא לא בבעלות הפרטית של נכס, אלא הרעיון של בעלות בפני עצמו.

הרעיון של בעלות (על רכוש, אדמה, בעלי-חיים או בני אדם),נגזר  מההגדרה שלנו את עצמנו ומהדרך שבה אנו מבינים את העולם . היום רעיון  הבעלות מתורגם לידי בעלות באמצעות כסף, ומגובה על ידי מסמכים חוקיים. ה"בעלים" יכול להפעיל אמצעיים משפטיים ופיזיים אלימים ביותר כדי לממש את בעלותו. כיום לא רק מושגים פיזיים כמו אדמה או רכוש מקבלים בעלות, אלא גם רעיונות, מנגינות וסמלים נחשבים ל"קניין רוחני".

כאן יש מקום להדגיש – בעיית "הכיבוש" אינה בעיה של גבולות וחוק בינלאומי, היא בעיה אשר נוצרת מעצם ההגדרה שלנו את עצמנו. מי אני ומה זה שלי? האם כדור הארץ הוא שלנו? האם האדמה היא שלנו? כיצד משהו שהיה פה לפנינו ויהיה פה אחרינו יכול להיות שלנו? מהיכן נובע הרעיון הזה? וכיצד והאם אפשר לחיות בלעדיו?

אם ברצוננו לפתור את מצבם של הפלסטינים – המצב שבו הם חיים ללא זכויות כבר עשרות שנים – עלינו לראות את התמונה הכוללת, ולצאת מהשיח הפוליטי המצמצם של "כיבוש" ו"ימין" ו"שמאל". עלינו להסתכל על התרבות שלנו כולה, ולנסות להבין מה עלינו לשנות בה כדי שגם מצבם של הפלסטינים ישתנה, וכיצד כל אחד מאיתנו יכול להפסיק להיות "מדכא" ובו זמנית גם להפסיק להיות "מדוכא". רק כך הדיכוי ייפסק.

לשם כך יש לחשוב מחדש על מושג ה"בעלות" כפי שאנו מבינים אותו היום, ושעל פיו אנו פועלים רוב הזמן. במקום לראות "בעלות" כמשהו שעובר מדור לדור, מגובה בחוקים, ומצדיק פעילות אלימה לגבי מי שאינו מוגדר "בעלים חוקיים", אפשר לראות בעלות כמשהו זמני, ממש כפי שאנחנו זמניים בעולם הזה, וכפי שמדינות הן דבר זמני ומשתנה.

במקום מושג ה"בעלות" אפשר להשתמש במושג "שייכות". "שייכות" שמלווה באחריות. אני שייך לארץ הזו, ממש כפי ששכניי הפלסטינים שייכים לארץ הזו. אדמת הארץ אינה בבעלותנו. נהפוך הוא. אנחנו שייכים לה. באנו ממנה ואליה נשוב. כל שנותר לנו הוא להפסיק לריב עליה ולהתחיל לשקם את הנזק אשר אנחנו גורמים לה, כדי שתוכל להמשיך להזין ולפרנס את כולנו.

לשם כך עלינו לשנות את התפיסה של עצמנו, כעצמיים נפרדים, אשר פועלים מתוך יצר הישרדות בעולם תחרותי, ולעבור לתפיסה שבאנגלית נקראת inter-being, היכולת להתקיים כחלק מהשלם הגדול, מההוויה כולה.

כאשר אני חלק מההוויה, איני צריך לנכס לעצמי שטח אדמה, כי אני כבר חלק מהאדמה. את הביטחון שלי אני לא משיג על ידי חומות וכלי נשק, אלו גם ככה לא נותנים לי בטחון אמיתי אלא רק אשליה של בטחון. את הביטחון האמיתי ניתן להשיג דרך שחרור השליטה, ודרך יצירת שיתוף פעולה עם הסביבה שלי. אנו כבני אדם שכחנו את ההבנה הבסיסית הזו, וכעת עלינו להתחיל לחיות אותה מחדש. כיצד לעשות זאת זו בהחלט שאלה, אך הכיוון הוא ברור.

"כיבוש" האדמה החל לפני אלפי שנים, בימי המהפכה החקלאית, אז החלה האנושות לחלק את האדמה בין השבטים והעמים השונים. כיום, בעודנו ניצבים בפני סכנות קיומיות רבות בדמות שינויי אקלים ומלחמות גרעיניות, הגיע העת שנפסיק להשתמש במונחים אשר מקבעים את המלחמה התמידית ביננו, ונראה כיצד אנחנו משנים את השיח לכיוון שמקדם אותנו לעבר מציאות טובה יותר. המעבר משימוש במושג "כיבוש" לשימוש במושג "דיכוי" , יחד עם שינוי תפיסת ה"בעלות" לתפיסה של "שייכות", הם צעדים חשובים בדרך להשגת שלום בר-קיימא, ולהפסקת ה"דיכוי" של הפלסטינים ושל שאר האוכלוסיות המוחלשות והיצורים החיים בארץ הזו ובעולם כולו.

אם נרצה…