בתחילת 2018 סיימתי רשמית שנה ללא מרחיבי תודעה.
בלי פטריות, בלי ל.ס.ד, בלי MDMA, בלי אייאווסקה, בלי צ’אנגה, בלי אופיום, ובעיקר בלי קנאביס.
אני חייב לציין שאני לא איזה סטלן גדול, אבל אני כן מתנסה וחוקר את השפעת החומרים השונים על התודעה. לעתים מדובר בחוויה מרגשת, מרחיבת תודעה ופותחת לב, ולעתים חוויה קשה, כואבת, שיכולה גם להשאיר צלקת. היו גם חברים ששאלו אותי למה בכלל להמנע מהדברים האלו, שהרי הם לא ממכרים, ולהם עניתי שרציתי לחוות סחיות למשך תקופה, משהו שלא חוויתי מאז שהשתחררתי מהצבא.
כיום יש בחברה שלנו אמביוולנטיות לגבי השימוש בחומרים פסיכואקטיבים – מה שמכונה “סמים”. לפחות בקרב דור ההורים שלי, אך גם בדור שלנו, עדיין יש יחס שלילי לחומרים האלו. מקשרים אותם עם “סמים קשים” וממכרים דוגמת הרואין וקוקאין. לדבר על סמים זה “לא חינוכי”, וגם לא חוקי. ועם זאת רבים משתמשים בהם לצרכי ריפוי, ליצירתיות, לחיבור. חלק באופן יום-יומי, וחלק באופן תדיר, ממש כמו כלי טיפולי, או פרקטיקה רוחנית.
אני לא אכתוב כאן יותר מדי על הנושא, אבל כן מוזמנים להאזין לשיחה שלי עם עידו הרטוגזון, ולעיין בקישורים ששמתי שם. כאן אני רוצה לדבר יותר על ההתמכרות, ועל הצרכים שעומדים מאחורי שימוש בחומרים כאלו ואחרים, ובכלל להתבונן על דפוסים והרגלים.
כולנו מכורים
ההתנתקות מחומרים אשר פניתי אליהם בעתות שעמום, כמו מריחואנה, או מתוך איזה רצון להתרגש או להתחבר כמו פטריות או MDMA, גרם לי להיות יותר מודע להרגלים ולדפוסים שלי,
ההתנתקות מהחומרים האלו למשך תקופה אפשר לי לחוות תחושות שלעתים לא הייתי מוכן לחוות. תחושות של בדידות ושעמום, של רצינות יתר, ושל חוסר שקט, של כאב ועצב. היו גם רגעים של שמחה פשוטה, ושל נוכחות, , גם הרבה מיקוד ופעלתנות.
ההתנקות גם עזרה לי לשים לב להתמכרויות האחרות שלי.
ומה הן??
שמתי לב שאני צורך יותר קפה ואלכוהול. קפה ברמה יומיומית 2-3 פעמים ביום, ואלכוהול בתקופות מסוימות בירה או יין כמעט כל יום (בתקופות אחרות לא צרכתי בכלל אלכוהול). בתחום המזון אפשר למנות – סוכר, קמח לבן, שמן, מלח. אבל עיקר ההתמכרות היא לגירוי של המוח, אינטלקטואלי או בידורי – פייסבוק, חדשות, NBA, פורנו, סרטים, ספרים, בלוגים.
למעשה כל דבר שאנחנו עושים יכול להיות מתוך התמכרות, וכל התמכרות עונה גם על צורך כלשהו. אז מה הבעיה בעצם עם התמכרויות? הרי ספרים זה דבר חיובי, וגם סרטים ואפילו פייסבוק, קפה ואלכוהול, הם חיוביים, כל עוד הם נעשים במידה.
אז זהו שיש כאן שאלה – מה המידה הנכונה? ויותר ממה המידה, השאלה שאני שואל היא האם וכיצד ההרגל הזה משרת אותי?
צרכים שלא נענים
בלימודי תקשורת מקרבת, מדברים על כך שלכולנו יש צרכים, וכל הפעולות הפוגעניות שלנו, בין אם כלפי עצמנו או כלפי אחרים, נובעות מתוך הרצון למלא צורך שלא מומש. אם אנו בעלי מודעות, רגישות ונכונות, אנו יכולים למצוא דרך למלא את הצרכים האלו בצורה שאינה פוגענית, אך עלינו קודם כל לזהות את הצורך.
בספרו של צ’רלס אייזנשטיין – היוגה של האכילה – הוא מדבר על נסיון שלנו להתגבר על התמכרות באמצעות כח הרצון. למנוע מעצמנו מאכלים שאנחנו אוהבים, להכריח את עצמנו לעשות יותר ספורט, להפסיק עם ההרגלים שלנו. לטענתו כל הנסיונות האלו נועדו לכשלון, משום שהם, כמו הרבה דברים בחברה ובתרבות שלנו, נוקטים בשיטה של הפעלת כוח כדי למגר את הסימפטום ולא מסתכלים על שורש הבעיה.
בארוחה משפחתית שהייתי בה לאחרונה, ציין מישהו שהוא לא יכל לחשוב על דבר שהוא מונע מעצמו מטעמים בריאותיים או מוסריים. הוא ציין זאת בהקשר לכך שחלקנו צמחונים ולא אוכלים בשר ודגים אפילו שזה טעים לנו. ניסיתי לתת לו כדוגמא את זה שהוא לא מתנסה בהרואין. ההשוואה די זעזעה את כולם, וגם נטען שאין הקשר בין הדברים. ויתכן באמת שאין.
מתחת לכל הרגל, דפוס או התמכרות עומד צורך שלא נענה. פעמים רבות הצורך הזה הוא צורך בחיבור – חיבור לאדם אחר, חיבור לקהילה, חיבור לטבע, חיבור לאחר, חיבור לאחד. ההתמכרות היא בסך הכל הדרך הנגישה לנו ביותר כדי למסך את הכאב שנמצא בתוכנו, כאב שקשור לניתוק שלנו. אנחנו לא מוכנים באמת להיות עם ההרגשה הלא נעימה, ולכן אנו מחפשים הסחה – לקרוא עיתון, לצפות בהצגה, לעשן סיגריה, לשתות בירה, להזריק הרואין.
הצורך בחיבור
זה אולי נשמע לחלק מאיתנו קצת מוגזם ואפילו מופרך – לשתות בירה ולהזריק הרואין זה לא אותו דבר. נכון זה לא. הנזק של הרואין, והמידה שבה הוא יוצר חוסר תפקוד והתמכרות הוא גדול פי כמה. אבל בבסיס שלהם לעתים עומד אותו הצורך. בהרצאה המרתקת הזו על ניסוי שנעשה עם עכברושים ומורפיום, מנסה להראות המרצה כיצד ומה משפיע על עכברושים מסוימים להתמכר למורפיום (יש אפשרות להוסיף כתוביות בעברית):
“The world has enough for everyone’s need, but not enough for everyone’s greed.”
― Mahatma Gandhi
שינוי הרגלים
אז איך בכל זאת אפשר לשנות הרגלים? איך אפשר לעבור למילוי צרכים שאינו פוגע בי, באחר, או בטבע? והאם בימינו זה בכלל אפשרי? הרי המשאבים מוגבלים, וכל דבר שאנחנו צורכים הוא על חשבון מישהו אחר.
אז זהו שלא.
יש דברים ומשאבים רבים שלא נעשה בהם שימוש, כמו מגע פיזי, אור שמש, ריקוד ושירה, יצירה, ארוחות משותפות, גינון קהילתי. אבל איך עוברים מלשבת בבית עם ג’וינט מול סדרה בטלוויזיה לארוחת ערב קהילתית? איך עוברים מצפייה בפורנו להתכרבלות בסלון? מאיפה מוצאים את הזמן והאנרגיה, או אפילו את האנשים המתאימים שגם קרובים ללב וגם נמצאים קרוב פיזית? ולמה בעצם לעשות זאת?
ובכן טוב להתחיל בהתבוננות על ההרגלים שלנו ובאמת לנסות להבין מה הם משרתים. איזה צרכים שלנו נענים, ואלו עדיין לא. יתכן שייקח עוד זמן עד שהם ישתנו, כמה שבועות או שנים או גלגולי חיים. יתכן שדרוש משבר – בריאותי, משפחתי, סביבתי או כלכלי, כדי שנהיה מסוגלים לצאת מהמעגל ולעבור לאורח חיים בריא יותר.
קוראים לי ארני ואני מכור
גם אני מכור, גם אני רוצה לשנות הרבה דברים, ואת חלקם מצליח וחלקם ממש לא. כמו הרצון שלי לעשות היום יום ללא קפה, וכעת אני שותה את הכוס השנייה שלי. מצד שני את השנה ללא עישון עשיתי ללא קושי מיוחד. היו רגעים מפתים שבהם רציתי לעשן. היו הרבה פיתויים, אירועים חברתיים שהיה מתבקש לעשן, ג’וינטים שעברו ליד שלי והמשיכו הלאה. היתה גם הרבה המנעות מסיטואציות חברתיות שבה סביר להניח שהיינו יושבים ומעשנים. ככה זה כשחבריך (ובעצם מי לא) הם סטלנים.
אבל חוסר העישון גם עזר לי להתחיל דברים חדשים – התחלתי לעשות יותר פעילות גופנית, לרוץ ולהתאמן בחדר כושר, חזרתי לכתוב ופתחתי את הבלוג הזה, קראתי יותר, אכלתי יותר ואף העלתי במשקל (דבר מבורך מבחינתי). בקיצור גיליתי מתנות. בפעמים הבודדות שעישנתי מאז שהסתיימה השנה, מצאתי את עצמי קצת אבוד, בין מחשבות, לתחושות גופניות נעימות, בין פחד להתמכר שוב ולאבד שליטה, לבין עונג להיות קצת פחות רציני ויותר מטופש.
מתענג על טעם החיים
שחרור שליטה
מכרה שהתחילה ללכת למפגשי מכורים אנונימיים לפני כמה חודשים, מתוך הרצון להפטר מהרגל העישון שלה, סיפרה שהפגישות מאוד תומכות בה, ושאחד הדברים שלומדים שם הוא לשחרר שליטה. כן, כמו השינוי בהרגלי המזון, כך גם בהתמכרות לסמים, השינוי מגיע לא מיישום של יותר שליטה על עצמנו, אלא דווקא מתוך ההבנה שאין לנו באמת שליטה, שאנחנו בסך הכל משרתים של תוכנית יותר גדולה, של האלוהות, של האהבה.
נשמע מוזר לא? לשחרר שליטה? אלוהות? אהבה?
אני מאוד מתחבר לכך, ומשתדל כמה שיותר לשחרר שליטה,
לראות מה יקרה, כאשר באמת נתמסר לשירות באהבה.
אפשר לראות זאת בסרטי המדע בדיוני והפנטזיה הקלאסיים – ב’מלחמת הכוכבים’ לוק מנצח כאשר הוא בוחר שלא להרוג את אביו דארת’ ווידר. ב’מטריקס’ ניאו נכנע לסוכן סמית’ ומאפשר לו להשתלט עליו. ב’שר הטבעות’ טבעת העוצמה מושמדת על ידי היצור גולום שכילה את עצמו בחמדנות. בכל אחד מהם, הטוב מנצח על ידי כניעה.
האם זה אפשרי להיכנע, האם ניתן ליצור שינוי על ידי שחרור שליטה? ומה זה אומר ואיך עושים את זה?
אנחנו כבר בעצם שם
במעגל גברים שאני משתתף בו כבר קרוב לשנה וחצי, דיברנו במפגש האחרון בדיוק על העניין הזה, על איך אפשר לשחרר שליטה ומה זה בדיוק אומר. הרעיון שאנחנו כבר שלמים, שאנחנו כבר אהובים, שאין לנו לאן ללכת, או לאן לנסות להגיע, או אפשרות להיות יותר טובים או רעים, הוא רעיון מוזר, אפילו מקומם.
רק אם אנחנו רואים את עצמנו כבלתי נפרדים מהאחר, רק אם אנחנו מבינים שהביקורת שיש לנו כלפי אחרים, כלפי החברה, היא בעצם ביקורת כלפי עצמנו, אז אנחנו יכולים להתחיל ולשחרר.
אנחנו בו זמנית מייקל ג’ורדן וחסן נסראללה
אנחנו בנימין נתניהו והמורה נחמה
אנחנו העץ פקאן שבחצר והנפט שמזהם
אנחנו היופי של הבריאה והאטימות של המערכת
אנחנו החמלה והאכזריות של המין האנושי
אנחנו המכור שיושב בקצה הרחוב
אנחנו הגורו המואר שיושב ליד הנהר
אנחנו הנער שיושב ומאונן מול המסך
אנחנו המאהבת המדהימה שעושה אהבה כל הלילה
אנחנו החרא המרקד של העולם
אנחנו הלא כלום שמכלה את הכל
אנחנו הסיפור שמסופר דרכנו
אנחנו אלו שמספרים את עצמנו
אם רק נבחר לראות את האחדות של הכל
אם רק נזכור שכבר היינו פה
אם נבין שאין לנו לאן להגיע
אם פשוט לרגע נעצור ונהיה
אם נרצה…
נקודות ממש מעניינות, ותודה על השיתוף אבל יש פה קצת סתירה. אתה שוכח את העצלנות. רוב בעלי החיים וביניהם בני האדם אוהבים שנוח להם וטוב להם. אז מה בדיוק רע בלשבת ולעשן ג׳וינט מול הנטפליקס? זה לשחרר את השליטה ואת הצורך האובססיבי של ״אנחנו רוצים להשתנות ולשנות את ההרגלים שלנו״ בשביל מה בדיוק?
הי שרון,
יש אלמנט של עצלנות כמו שאת קוראת לו, או כמו שאפשר לכנות זאת “אזור נוחות” שלעתים קשה לצאת ממנו. העצלנות שאת מדברת עליה, היא בעיניי לא אופי, אל דרך שלנו להשאר במקום שלכאורה טוב לנו. לכאורה טוב לנו להמשיך לשבת מול הנטפליקס עם ג’וינט, ובאמת כל עוד טוב לנו, לא נמהר לעשות שינוי. אבל דווקא משהו פנימי בתוכנו, או חיצוני, לרוב יגרום לנו לעשות שינוי. אז כן אפשר לשחרר שליטה, השינוי יגיע. אך אפשר גם לנסות ולהיות קשובים לקול הפנימי ולא בהכרח לחכות למשבר חיצוני שיגרום לשינוי.
מסכים עם רוח הדברים ושמח עבורך שבחרת במודעות נוכחת.
השארתי מאחוריי כמה התמכרויות, גם עישון סמים, לפני חמש-שש שנים.
לא מתגעגע בגרוש. זה פשוט כבר לא בתודעה, לא משנה מה קורה סביבי.
אתה מדבר גם על שיחרור משליטה, ואני מוסיף גם להתמודד עם הפחד של להיות בלי.
הפחד מהריק הזה, שהוא בעצם אשליה ותו לא, שממסך את התודעה ובמיוחד
בעקבות התמכרות ממושכת או הזדקקות, תהא אשר תהא.
מאחורי ‘התהום’ הזו, לאחר שמשחררים את הפחד/שליטה,
מתגלה שדה של אפשרויות שממתינות לנו. הוא נמצא כל הזמן, אך נסתר מעיננו
שדעתנו מוסכת.
נדמה שכמעט בלתי אפשרי להסביר לאדם, שכרגע נאחז בתחושה שהוא חייב/לא יכול בלי/למה לא.. את התחושה של השקט הפנימי/ההקלה/שליטה אנרגטית/הפשטות/הנוכחות ברגע – אותם רווחים שמתקיימים בעקבות היפרדות ‘מצורך’. ולהיות נוכח ברגע, זו המדיטציה האמתית, תודעתית.
יתרה מזו, שינוי, הכרחי לשם התפתחות, וההיאחזות לא משרתת לאורך זמן.
אך יחד עם זאת, אין בכוונתי לטעון במושגים של טוב ורע. אנו בעולם של בחירה
היי ארני,
כתבת יפה מאוד אבל מאחר שמדובר כאן בתחום שכידוע לך אני עוסק בו לא מעט ונתקל בו בכל מיני דעות קדומות שלצערי קיימות גם בקרב אנשים עם דעות מתקדמות יחסית, אני רוצה אבל בכל זאת לערער במקצת על שתי הנחות יסוד שלך.
ראשית, לעשות הפסקה של שנה כדי לבחון את ההתמכרויות שלך עצמך למשני תודעה זה יפה מאוד ואפילו מרשים (אגב, אם זה מוגבל לשנה, כדאי לחזור בצורה חכמה, ולשים לב עוד יותר טוב אם וכשאנחנו עושים את זה, לתפקיד שמשחקות שם עדיין התשוקות וההתמכרויות שלנו) אבל למה ללכת דווקא על פי החלוקות השרירותיות של חוקי הסמים? כלומר, הפסקת עם הקנביס ועם חומרים אחרים כדי לגלות שאתה מכור לאלכוהול, קפה וסוכר? את זה יכולתי לומר לך כבר קודם. אם היית באמת רציני מהבחינה הזו היית צריך לבטל גם אותם מראש ולראות אז איך אתה מרגיש. אחרת (לצערי) הטקסט הזה מנכיח שוב את האבחנות המאוד בעייתיות שנהוגות כבר בחברה שלנו.
וגם “זה אולי נשמע לחלק מאיתנו קצת מוגזם ואפילו מופרך – לשתות בירה ולהזריק הרואין זה לא אותו דבר. נכון זה לא. הנזק של הרואין, והמידה שבה הוא יוצר חוסר תפקוד והתמכרות הוא גדול פי כמה.” אני מבין את הצורך הרטורי לומר את זה כדי לא להבריח קוראים אבל על מנת לדייק לאמת, במחקרים שנערכים על הנושא אלכוהול מופיע בקביעות כסם מסוכן יותר מהירואין (ראה כאן למשל: https://medicalmarijuana.procon.org/files/1-medical-marijuana-images/ranking-20-drugs-and-alcohol-by-overall-harm-2.png) . בוודאי מבחינת ההשפעות על הבריאות – אלכוהוליזם גורר בעיות כבד, וצניחה בתוחלת החיים. עם התמכרות להירואין אפשר להאריך חיים עד שיבה טובה. אז לומר שאין השוואה והירואין הרבה יותר מזיק – לא כל כך מדויק.
יישר כח על הניסוי והכתיבה
עידו
הי עידו, תודה על ההפרכה שלך את ההנחה השנייה שלי, אני בהחלט מבין אותה. עם זאת יש עניין של מינונים והשפעה. אני מנחש שגם אתה לא הזרקת מעולם הרואין, וזאת למרות המחקרים שאומרים שאלכוהול יוצר יותר נזק בריאותי וסביבתי. אם כן, מדוע לא עשית זאת, אך אני מנחש שכן שתית בירה או יין בחייך? האם זה רק על שום המוסכמה החברתית הקיימת? או שמא אני טועה וכן הסכמת לנסות ולהזריק הרואין.
לגבי החלק הראשון – חוסר המוכנות “לוותר” על קפה אלכוהול וסוכר. ובכן, אני מודה שיש בי פחד וקושי לעשות זאת. לעשות דיאטה שכזו נראה לי קשוח. הויתור על המריחואנה ושאר הפסיכדלים באמת לא הצריך ממני יותר מדי, וכנראה גם לא נתן לי הרבה, אבל הוא כן היה משמעותי הן מבחינת זה שהוכחתי לעצמי שהשד (הזה) אינו נורא, וגם באמת הזדמנות לחוות זאת, ולא רק להסתמך על מה שלכאורה ידוע מראש (לך לפחות).
אני עושה הרבה ניסויים, לתקופות שונות, ביניהם לא לנסוע ברכב, לא להשתמש בטלפון סלולרי, לא לאונן, כן לעשות מדיטציה יומית, כן לצייר כל יום, כן לעשות פעילות גופנית, כן לעשות מתיחות בוקר, כן להתחבק עם אנשים, לא להתחבק עם אנשים ועוד…
שמח שקראת והגבת
שנמשיך להתנסות ולחקור ולא לפחד כלל (אבל כן ליצור מרחב בטוחים עבור הניסויים שלנו)
אני תוהה האם התמכרות אחת תמיד תוחלף בהתמכרות אחרת? האם יש אדם בחברה שלנו שאינו מכור לשום דבר?
גם אני מוצאת את עצמי סאחית כבר תקופה, וטוב לי ככה. לא בורחת מכלום.
יודעת אבל שבכל דבר צריך למצוא איזון. לא מוצאת פגם בשתי כוסות קפה ביום, ברביצה מול הנטפליקס מידי פעם, בירה בשישי בערב וכו. זו לא התמכרות בעייני, כל עוד אני שומרת על אורח חיים בריא ומודע.
תודה על המאמר ארני!
אהבתי מאד – הרגשתי שאתה כותב מתוך ליבך.
ישנו שלב התפתחותי נחוץ ולא ניתן לעקיפה אמיתית (וכאן התמכרויות, בייחוד אלו שמשנות / ממסכות – תרתי משמע את תודעתנו הן בור רציני) בו אנו מכירים וחוקרים את נפשנו, האישיות והסיפור שלנו. אחריו, ולעיתים במקביל, נמצא שלב ההתוודעות לגרעין העצמי, לנשמה. בחוויתי שם ההתמכרויות לא נעלמות כי אם נחוות יותר כהרגלים וכמובן ניתן לדייק אותם במודעות. (ספרו של ג’ק קורנפילד ‘אחרי האקסטזה’ עולה לי בהקשר זה.
והתחברתי מאד לשיר “אם נרצה” – אתה כתבת?
לגמרי הדהד את השיר של טיך נתן (נזיר ומורה בודהיסטי)
Please call me by my true names
Do not say that I’ll depart tomorrow
because even today I still arrive.
Look deeply: I arrive on every second
to be a bud on a spring branch,
to be a tiny bird, with wings still fragile,
learning to sing in my new nest,
to be a caterpillar in the heart of flower,
to be a jewel hiding itself in a stone.
I still arrive, in order to laugh and to cry,
in order to fear and to hope,
the rhythm of my heart is the birth and death
of all that are alive.
I am the mayfly metamorphosing on the
surface of the river,
and I am the bird which, when spring comes,
arrives in time to eat the mayfly.
I am a frog swimming happily in the clear water
of a pond,
And I am the grass-snake who, approaching
in silence, feeds itself on the frog.
I am the child in Uganda, all skin and bones,
my legs as thin as bamboo sticks,
and I am the arms merchant, selling deadly
weapons to Uganda.
I am the twelve year old girl, refugee on a small boat,
who throws herself into the ocean after being
raped by a sea pirate,
and I am the pirate, my heart not yet capable
of seeing and loving.
I am a member of the Politburo, with plenty
of power in my hands,
and I am the man who has to pay his “debt
of blood” to my people,
dying slowly in forced labor camp.
My joy is like spring, so warm it makes
flowers bloom in all walks of life.
My pain is like a river of tears, so full it fills
all four oceans.
Please call me by my true names, so I can hear
all my cries and laughs at once,
so I can see that my joy and pain are one.
Please call me by my true names, so I can wake up
and so the door of my heart can be left open,
the door of compassion.
Tich Nhat Hanh
Vietnamese Buddhist Monk 1980
תודה.