בודק את הפיד לראות מה קורה
מנסה להבין מה זה זז שם בפנים
מפחדת לכלות את עצמה בלהבה
עייפות כללית בן שתיים לארבע – שעה של קדושה
הילד בבטנה של זוגתי בועט ואנחנו מצפים וחוששים
שאלות על יעוד על הגשמת חלומות חיבור להוויה
בראש מתרוצצות עשרות משימות מחשבות ורעיונות
אין מנוחה
מוריד עוד סרט צופה בשתי נשים מענגות לינגאם ארוך
ותוהה האם ומתי זה יפסיק לסקרן
חופר עוד קצת בבור של שירותי הקומפוסט
כי דלת השירותים לא נסגרת
חתול מגרגרת עלי בסרחונה ונעימותה
לעתים מלטף לעתים מגרש
הגשם יורד באמצע מאי והים כבר פחות מרגש
חיוכה של תינוקת משכיח הכל או בעצם מזכיר מה ששכחתי
שאני ואת זה בעצם הכל ואין לאן להגיע
להיות עם חברים ואנשים אהובים. האין זה מספיק בחיים?
להט הרגע
בשבוע שעבר עברנו בית מבנימינה לפרדס חנה
כשגילינו שאנחנו בהריון טליה הבינה שעלינו לעבור דירה
חיכינו קצת, גם כי אני לא הייתי סגור על עצמי,
וגם כדי למצוא מחליפים שייכנסו במקומנו לפני תום החוזה לבית
וכשעברנו זה היה כשנמצאו הדיירים החדשים
ומפה לשם יצא איזה חמישה ימים של העברות, נקיונות, צביעות
ובעיקר הרבה עומס רגשי ונפשי, למרות שעזרו לנו הרבה חברים ומלאכיות
ובתוך כל העומס הזה שבתוכי, נכנסתי לתאקל עם בעל הבית הקודם
הפרטים לא מאוד חשובים, אבל יצא שעזבנו בכעס וריב שלמעשה עוד לא נגמר.
זו פעם שנייה שאנחנו עוזבים בית בבנימינה אחרי ריב ופיצוץ עם בעל הבית
ויתכן שיש בעיה עם בעלי בתים בבנימינה,
אבל אני תוהה אולי זה גם אני, ומה שם לא עבד?
ואיך עם כל התקשורת מקרבת, ועשיית השלום, עדיין מצליחים לריב ולהסתכסך?
איך אנחנו נגררים לתוך מערבולת הרגשות וההאשמות ומוציאים זאת אחד על השני?
מה זה הפחד שיושב שם בפנים ובעצם משחק בנו?
אולי זה הרצון להראות, להרגיש שאנחנו ביחד בזה, להיות מסוגלים להביע את הקושי או האכזבה
ובמקום זה מוציאים זאת בכעס ובאיומים
ניסיתי לבקש סליחה, קיווייתי לקבל התנצלות בחזרה
קשה לי עם זה שאני לא בסדר
מפחיד אותי להגרר לעניינים משפטיים וכספיים עם אנשים
זה נראה לי כמו בזבוז זמן אחד גדול, מעין מלכודת שכולם לכודים בה
ואני שחשבתי שאני חכם יותר או מוכשר יותר, מגלה שגם אני נופל למלכודת…
לדעת להיכשל
"הצלחה היא היכולת לעבור מכשלון לכשלון" אמר מישהו חכם. אולי. בערך.
החודש החלטתי לעזוב את תפקידי הנוכחי בג'וחא גסטהאוס ולצאת לחופשת לידה.
לצורך כך חיפשתי ומצאתי מחליפה.
תהליך הראיונות היה מעניין עבורי, פעם ראשונה שאני מראיין מישהו למשרה,
ואפילו אני חושב שעשיתי עבודה די טובה ומצאתי מישהי מאוד מוכשרת ומתאימה.
האם אני עוזב בלב שלם? האם אני יודע מה הדבר הבא?
הדבר הבא הוא להיות אבא. אבל זו לא הסיבה שאני עוזב, זה רק התירוץ.
אני עוזב כי אני מבין שאני לא שלם עם מה שאני עושה,
ושכנראה אני לא האדם המתאים ביותר לתפקיד הזה
ולכן טוב שיהיה מישהו יותר מוכשר ומנוסה וגם יותר עם רצון להצליח ממני
אני מרגיש שנכשלתי,
שאין בי את המוטיבציה והיכולת לקחת את הגסטהאוס למקום שהוא יכול להגיע.
אני שמח שניסיתי, שלא ויתרתי על הנסיון.
הנסיון עוזר לי לגלות ולדייק עבורי את מה שאני רוצה לעשות.
למצוא את הרצון באמיתי של לבנו
האפשרות להיכשל, או לחפש ולעבוד מדבר לדבר הוא מסע מרגש ומבלבל.
בתחושה שלי רוב האנשים בכלל לא שואלים את עצמם את השאלה הזו –
"מה הרצון האמיתי שלי?"
אלא עושים מה שצריך כדי לשרוד, או לכל היותר משהו שמעניין אותם.
אבל לחפש את הרצון האמיתי שלנו?
האם זה משהו שרק רוחניקים ניו-אייג'ים פריבלגים יכולים לאפשר לעצמם?
או שעבור כל אחד קיימת האפשרות הזו אם הוא בוחר בה?
בסיפור שאינו נגמר, בסטיאן משוחח עם האריה גראוגראמאן המוות הססגוני.
הוא מתבונן בסמל של אוריון, סמל שני הנחשים שעל צווארו שבתוכו רשום – 'עשה מה שליבך חפץ'.
" 'עשה מה שליבך חפץ'. זה ודאי אומר כי מותר לי לעשות כל מה שעולה ברצוני. נכון או לא?"
פניו של גראוגראמאן נראו פתאום רציניות להחריד, ועיניו התחילו ללהוט.
"לא", הוא אמר בקולו הרועם, "הכוונה היא שעליך לעשות את מה שאתה באמת רוצה. ואין דבר קשה מזה."
"מה שאני באמת רוצה?" חזר בסטיאן בהשתאות, "ומה זה?" "זה הסוד האישי הכי עמוק שלך, הסוד שאינך יודע."
"ואיך אוכל לגלות מהו?"
"בכך שתלך בדרך משאלותיך, ממשאלה אחת לבאה אחריה, מהראשונה עד לאחרונה. הדרך הזו תוליך אותך לדבר שאתה רוצה באמת ובכל ליבך."
"נדמה לי שזה לא כל כך קשה".
"מכל הדרכים זאת הדרך המסוכנת ביותר." אמר האריה. "למה?" שאל בסטיאן, "אני לא פוחד".
"לא מדובר בפחד" שאג גראוגראמאן. "הוא דורש כנות ותשומת לב מירבית, כי אין עוד מסע שקל בו כל כך לטעות ולאבד את עצמך לעולמי עד כמו בדרך הזו."
לאחר שהרהר בדברים, החלה להתגבש אצלו אט אט משאלה חדשה – הוא לא רצה להיות יותר לבדו, הוא רצה להפגין את היכולות שלו בפני אחרים, הוא שיתפעלו ממנו ולזכות בתהילה. לפתע חריץ נפתח עם אור אדמדם. האם זה החריץ שדרכו עליו לעבור? הוא ניסה להציץ, אך החריץ אט-אט נסגר. עוד רגע תחלוף ההזדמנות. הוא נפרד לשלום ונדחק דרך הפתח…
בסטיאן עובר ממשאלה למשאלה ובכל פעם הוא מאבד משהו מעצמו כדי שמשהו חדש יווצר.
את מה עליי לאבד? מה היא המשאלה הבאה שלי? ומה שלך?
בסטיאן רוכב על האריה גראוגראמאן המכונה גם "המוות הססגוני"
להתמסר לשירות
לג'וחא הלכתי מכמה סיבות –
גם כדי ללמוד ולהתנסות במודל עסקי שמייצר שינוי חברתי, גם כי זה מתאים לשליחות "עשיית השלום" שאני מנסה להיות עקבי בה, וגם כדי להרגיש שיש לי ערך ומשמעות.
כעת אני בודק עם עצמי מה נותן לי תחושת ערך ומשמעות? האם יתכן שרק להיות בן זוג, אבא, אח, חבר, שכן, בלוגר, מגדל ירקות בגינה, חוקר תודעה ומיניות, מתנדב ביוזמות שונות זה מספיק?
האם אני חייב לעשות משהו ולהיות מישהו כדי להרגיש בעל ערך, כדי להרגיש ממומש?
בתוכי קיימים קולות שונים –
קול שאומר, לא. פשוט תהיה.
אין לך למי להוכיח דבר.
ויש גם קול שאומר – נועדת לגדולות.
יש לך יכולת ליצור, לפתח חזון, להגשים חלומות, לייצר מציאות, לעורר השראה.
אתה צריך להשתמש ולממש את המתנות האלו.
אל הקול הזה מתלווים קולות כמו – מה אתה עושה? תפסיק לבזבז את הזמן שלך.
ויש קול שפשוט רוצה לעשות טקסים של מדיסינות וארוטיקה ולהתמסר לקסם ולחוויה,
או לצאת לטיול אופניים ברחבי העולם (כולל לבנון, איראן ואפריקה).
אני מנסה לנשום אל הקולות האלו. לזכור שיש זמן. שאין לאן להגיע.
שהדבר הבא יתגלה. שאפשר רגע לנוח לתוך האבהות. להתמסר לביתיות, משפחתיות.
לחשוב על העתיד למען ילדינו ושאר היצורים החיים
תוך כדי אני ממשיך להרהר ולשחק (קשה להגיד שאני "עובד על זה") על חזונות ארוכי טווח:
מרכז לימודי קהילתי שאני רוצה להיות חלק מהקמה ומימוש שלו
ממשיך לחלום על בית-הספר הנודד שיקום יום אחד.
לפתח תוכנית לימודים אלטרנטיבית שתשרת את העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי,
להקים קואופרטיב מחזור שהופך זבל לזהב (למעשה מחדוש רהיטים ישנים ובנייה ויצירה מחומרים ממוחזרים)
להמשיך לכתוב ולפתח את הבלוג, לראיין אנשים, לפתח רעיונות,
לעשות סטריט ריטריט כדי לחבר אנשים לכוח הפנימי שלהם,
ולחשוב מדי פעם על מטבעות אלטרנטיביים כדרך להשתחרר ולו חלקית מהשיטה המוניטרית מבוססת החוב והחונקת שלנו,
או יצירת קרן שתאפשר לאנשים להקים חוות ויערות מאכל
אי שפיות וירטואלית
המציאות מלאה ברגעים פשוטים,
רגעים של עצב ואכזבה, רגעים של שלווה
רגעים של שעמום ורגעים של התרגשות.
הרבה מציאויות במקביל
זו שקוראים עליה בעיתון
וזו שקיימת בפייסבוק
זו שבסיפורים
וזו שנמצאת ממש מול הפנים.
הנה רגע אחד של אי שפיות ממשית, במהלך סופ"ש מעגל גברים (שמתקיים כבר שנה וחצי ואני מאוד מוקיר זאת), שבו הכנו יחדיו ארוחת בוקר, ובזמן שארבעה חתכו ירקות, אחד טיגן, אחד השמיע מוזיקה, ואחד צילם.
זה קרה אחרי ערב די מבאס שבו לא הגענו ביחד לחוף, היו חסרים כלים, התחילה רוח, ומצב הרוח היה די ירוד.
למרות זאת קבענו להכין למחרת ארוחת בוקר משותפת ולשבת ולשוחח על כל מה שעובר בינינו.
ברגע הזה שבצילום, וגם במהלך המשך הסופ"ש, אפשר היה לחוש מין אחדות כזו שנמצאת, כשאנחנו מאפשרים לעצמנו להיות.
אני מאחל לנו שנמצא את עצמנו יותר ויותר נוכחים,
ויוצרים לעצמנו מציאות מיטיבה שמאפשרת לנו להפגש פנים אל פנים
להגיד את שעל ליבנו, ולא רק מה העניינים
ולתת אפשרות למה שחי בתוכנו עכשיו להתבטא
אם נרצה…
ארני, אתה כותב מאוד אישי.
השאלה היא באמת מפחידה, ואישית,: מה אנו רוצים בחיים האלו?
גם אני לאחרונה מרגיש מבוזבז קצת.
בהצלחה בהריון של טליה,
ובהצלחה גם בחלומות, ובהגשמתם בעתיד, תוך כדי אבהות 🙂
מזל טוב, ובהצלחה,
אלון מתל אביב 🙂
ארני יקר,
נעים ללב שלי לקרוא את מילותיך. מילים של בן אדם פתוח, מלא וריק בה-בעת, יודע ומבולבל בה-בעת, מתכוון לטוב ועושה טוב.
חיבוק,
מזל טוב אבא…חיבוקים
בדיוק השאלה ששאלתי את עצמי רגע לפני שהתחלתי לקרוא- מה הרצון העמוק שלי?
בדיוק החלטתי שאקדיש את התקופה הקרובה לשאול ולהקשיב לתשובות שיבואו . בשבילי ההתמקדות היא הכלי להקשיב פנימה ואני מאמינה שהתשובות יבואו מהגוף שיודע את מה שהראש עוד לא יודע… את הצעד הבא.
ואני מסכימה מאד עם הקול שתארת שאומר שיש לך חזון ויכולת להגשים אותו ולהנהיג,
בעיני זו המתנה שלך והרצון לממש אותה הכי טבעי
חיבוק