unlearning למידה מחדש

הקורס האינטרנטי שהתחלתי לאחרונה נקרא unlearning for change agents, והוא בהחלט מצליח להזיז משהו אצלי. הקורס מורכב מארבעה סשנים שהראשון שביניהם הוא צום או דיאטת חדשות. אני מודה שאני מתקשה בצום החדשות, כי החדשות הם סוג של התמכרות. כמובן שאת רוב החדשות אני לא צורך דרך אמצעי המדיה המקובלים, חוץ מאשר כתבות מזדמנות בהארץ או דה-מרקר, למרות שלעתים כאשר אני אוכל איזו מנת פלאפל אני אוהב לקרוא גם את “ישראל היום” ששוכב שם על השולחן, ולהזדעזע להנאתי.

כמובן שפה בדיוק קבור הכלב, או אולי הדינוזאור. החדשות נועדו לזעזע אותנו. או לחלופין לאשרר את מה שאנחנו כבר “יודעים” ולהזכיר לנו כמה אנחנו צודקים. זו הדרך של אמצעי התקשורת, כולל אמצעי המדיה החדשים כמו פייסבוק ושאר הרשתות החברתיות, הניוזלטר במייל או אפילו הבלוג הזה, לגרום לאנשים לחזור ולצרוך אותם. על ידי חיזוק של מה שאנו כבר “יודעים” ותחושה שאנחנו בעלי ערך, בעלי ידע, וליצור תחושה של שייכות.

יוצר הסרטים הדוקומנטרים המטרידים – אדם קרטיס, היטיב לתאר זאת בסרטו “היפרנורמליזציה”:

הוא מתאר את הרשתות החברתיות כבעלי אלגוריתמים כל-כך חזקים כך שלמעשה אנו כלואים בתוך חדרי תהודה שבהם אנו בעצם כל הזמן שומעים את עצמנו. זה ידוע שפייסבוק מראה לי מספר מצומצם של חברים 90 אחוז מהזמן, ושאר הזמן עוד כמהה עשרות חברים שמופיעים אחת לזמן מה. שאר 3000 החברים שלי, שרובם כלל איני יודע מי שהם, איני רואה אותם וכנראה שהם גם אינם רואים אותי.

החיים בבועה

ויש כאלו שאוהבים ליצור לעצמם בועה, מעגלים של שותפות ועשייה, ולהיות ניזונים מהם, בלי לחשוב יותר מדי על ה’אחרים’, על החברה הצרכנית, או על הבעיה הבטחונית, או האתגר הסביבתי, אול על החרדים, או על הערבים, או על כל מי שלא נמצא בסביבתנו. וגם אני כזה באופן מסויים. במיוחד בשנתיים האחרונות, מאז שכרמל נוצר, אני יותר מרוכז בסביבה הקרובה, במשפחה, בחברים, במעגלי עשייה קרובים. פחות באקטיביזם גלובלי וחוצה גבולות.

אבל מתישהו בועות מתפוצצות. זה יכול לקרות בדמות אירוע רב-מימדים כמו צוק איתן, וזה יכול להיות איזה משבר סביבתי, או פקקים שמופיעים פתאום כי שוטר ירה לנער אתיופי בגב והרג אותו. הבועה מתפוצצת לנו בפנים, אבל אנחנו ממשיכים ליצור אחת חדשה, מתעלמים ככל שאנו יכולים מכך שהמצב מאוד שברירי ולא ודאי. קצב השינויים האדיר שהאנושות צועדת בו מותיר אותנו חסרי ודאות לחלוטין, למעשה כמו שהאנושות היתה מאז מעולם, גם כאשר היינו איכרים פשוטים או ציידים לקטים. רק עם אשליה של שליטה כל עוד יש לנו סמארטפון ביד וכיפת ברזל שמגנה לנו על הבית לכאורה.

ידיעה בתוך חוסר ודאות

כאשר אני שואל את עצמי מה נותן לי ודאות בתוך האי-ודאות הכללי, מה מאפשר לי להמשיך ולצעוד בדרך, התשובה היא קהילה. קשרים אנושיים חזקים של שותפות, תמיכה, סולידריות, ואהבה.

למזלי יש לי כבר קהילה של משפחה אוהבת ותומכת – הורים, אחים, דודים, גיסים, חמים וגם חברים שאני יכול לסמוך עליהם שיעזרו בעת משבר וצרה, גם כלכלית וגם פיזית ורגשית. מתנה גדולה.

כן, גם כסף נותן בטחון בימינו, זה נכון, אבל הודאות של כסף ומה הוא יתן לנו בעתיד הוא הרבה פחות ודאי. ראו את המשבר הכלכלי של 2008 או את ירידת ערך הכסף המתמשכת, ובכלל ייצור הכסף כחוב על ידי חברות פרטיות הנקראות בנקים.

אז מה עוד נותן ביטחון וודאות?

בית.

איזה מין בית? בית פרטי ? נכס מניב? מה מאפשר לי להיות שקט?

עבורי הבית זה המשפחה, הארץ, השפה, האזור שבו גדלתי, ההכרות עם המזג-אוויר והצמחים והחיות. והייתי רוצה שהבית הזה יהיה גם קהילה. קהילה של חברים, של שותפים, שיוצרים יחדיו, שתומכים זה בזה, שפועלים למען העולם היפה יותר שליבנו יודע שאפשרי.

בספרו “עליית האנושות” מתאר צ’רלס אייזנשטיין את החיים ללא ודאות. הוא מסביר שגם המדע והטכנולוגיה, והמתמטיקה שעומדת בבסיסם, מונחים על הנחות יסוד שמגדירות כיצד אנו רואים את העולם, מה שנקרא אקסיומות. האקסיומות האלו הן הנחות היסוד. הן לא אמת שהגענו אליה, אלא אמת שאנו מניחים מראש כדי להוכיח את שאר האמיתות.

בעולם שבו האמת היא דבר נזיל, עולם פוסט מודרני, איך אפשר להשיג ודאות? כך צ’רלס בוחר לתאר זאת: “נפרדת מן הוודאות הלוגית, מנותקת מן ההוכחה המדעית, מה משמעות האמת? התשובה היחידה שמצאתי שאני שבע רצון עמה היא שהאמת היא מצב של יושרה. כאשר אנו מתמודדים עם שתי פרשנויות שונות של חוויה, במקום לאסוף עוד ועוד ראיות כדי להחליט מה נכון, תפיסת העולם החדשה קוראת לנו פשוט לבחור את האחד או את השני, תלוי באיזה מידה יש בבחירה יושרה רבה יותר לגבי כל מה שאנחנו, וחשוב יותר, כל מה שאנחנו שואפים להיות. אנו יוצרים את מי שאנחנו באמצעות האמיתות שאנו בוחרים.”

הדרך הביתה

בחירה לחיות בקהילה היא לא פשוטה. כפי שהיטיב לתאר זאת חבר מקהילת תמרה בפורטוגל, קהילת דגל שמהווה מקור השראה להרבה קהילות וכפרים אקולוגיים בעולם – “הרבה יותר קל למצוא דרכים לשבור מחסום משטרתי מאשר לפתור את בעיית שטיפת הכלים בקהילה…”

בישראל נעשה אחד הנסיונות החברתיים המדהימים של חיי קהילה, בדמות הקיבוצים והתנועה הקיבוצית. נסיון שרוב האנשים יגידו שלא צלח, או שצלח בצורה מאוד חלקית, ובעיקר גרם לנו להאמין שחיי קהילה הם לא דבר אפשרי או רצוי. וכפי שאמר צ’רלס, הם לא צודקים או טועים, זה פשוט עניין של בחירה. ואני בוחר לנסות מחדש, בדרך אחרת, ללמוד מטעויות העבר, עד כמה שניתן, כדי ליצור אמון ושותפות בעולם שמעודד פרטיות ותלות – בכסף, במדינה, בחוזים, בטכנולוגיה – במקום תלות הדדית עם אנשים.

בשלב הזה אנחנו רוצים ליצור קהילה קטנה עם שותף ושותפה חברים. לגור בבית משותף כדי שנוכל לחיות ולהתנסות ולהרגיש כיצד חולקים מרחב, מטבח, תשלומים, תחזוקה ועוד דברים של היום-יום שדורשים אנרגיה ותשומת לב.

בנוסף זו הזדמנות להיות יחדיו, לפתוח את הלב, לשוחח ולהרגיש אחד את השני, ויחדיו גם לדמיין כיצד יכול להראות מרחב קהילתי קבוע יותר. להבין איפה הוא יהיה, ומה יכלול, והאם יהיה בו גם אלמנט של עשייה ומאיזה סוג.

להתמסר לתהליך

אבל מסתבר שגם תהליך מציאת הבית הוא לא פשוט. מזה ארבעה חודשים שאנחנו מחפשים בית משותף בפרדס-חנה והסביבה, ונכון לכתיבת שורות אלה עדיין לא סגרנו חוזה. אנו מקווים שבית שראינו אתמול ייסגר בימים הקרובים ונוכל להיות שקטים, אבל כבר תהליך החיפוש התחיל את המסע המשותף שלנו.

ראינו אינספור מטבחים, סלונים, חדרי שינה, חצרות, נפגשנו עם בעלי בית שלא היו מוכנים לשמוע על שותפים, היו גם כאלו נחמדים וכאלו חשדנים. היו בינינו חילוקי דעות האם עדיף בית חדש וצפוף או ישן ומרווח. האם מתפשרים על מיקום, או על הגודל או על המחיר, או על סגנון הרצפות, או על זה שכולם יהיו מרוצים. מלא שאלות ופשרות.

והיה אפילו בית שכבר היינו במשא ומתן על החוזה שלושה שבועות ובסוף החלטנו שלא הולכים עליו, וכל זה ימים ספורים לפני שהיינו צריכים לעזוב את הבית שאנו שוכרים.

כעת אנחנו בלי בית, פתחנו מעברה בחצר של הוריי, ובינתיים אנחנו אכן נודדים, ועדיין מחפשים…

קהילה זה פרוייקט

כדי להתמודד עם הרגשות, האכזבות, אי-ההסכמות שעלו תוך כדי החיפוש אנחנו משתדלים להפגש פעם בשבוע, לספר את שעל ליבנו ולדבר גם על הצעדים הפרקטיים שכדאי לנקוט. בלי המפגשים האלו נראה לי שמזמן כבר היינו נשברים. כמו כל פרוייקט – ומסתבר שבית משותף הוא פרוייקט, כמו עסק או יוזמה חברתית – זה דורש השקעה וזמן ונכונות לשבת יחדיו. ואני מלא הודיה על התהליך הזה.

בארבעה חודשים האלו קרו כבר כמה וכמה פעמים שאמרתי לעצמי – די, זה לא אמור לקרות, זה לא האנשים הנכונים, זה לא באמת הדבר שאני רוצה, הם לא מוכנים להשקיע בזה מספיק, והנה עובדה שהם לא עושים מאמצי חיפוש, אני בכלל רוצה לעשות דברים אחרים, מה אני משקיע בחיפוש בית, בכלל הייתי רוצה להיות נווד…

הקולות האלו הם לגיטימיים וטוב לתת להם מקום, אבל כמו שאמר לי מטפל שאני הולך אליו מזה זמן, הקולות האלו הם מה שאולי מונע מאיתנו גם למצוא בית. כל עוד אין מחויבות פנימית אז גם הבחוץ משקף זאת. ואני מתחבר לכך.

השבוע עשיתי עם עצמי עבודה פנימית, והבנתי שזה אכן הדבר שאני רוצה. עם האתגרים שזה מביא, עם המחויבות שזה דורש. להבין שזה הטיול שאני יוצא אליו. יש כאלו שטסים לאפריקה, יש כאלו שיוזמים סטארט-אפ, אני בוחר להכנס למסע פנימה. איזה כיף!

אני מקווה שהבית שמצאנו ייסגר, ונוכל להתחיל לדמיין את החיים המשותפים, לחשוב על עיצוב הבית ומה רוצים לעשות ולגדל בו (תרנגולות? דבורים? ירקות? ילדים?), וגם נוכל להמשיך את התהליך הקהילתי שלנו עם עוד חברים, כדי ליצור יחדיו את המרכז הלימודי שבו נלמד יחדיו כיצד מתחברים מחדש.

מתמסר לאי-ודאות ולתהליך, בהודיה על מה שישנו, בסקרנות ופליאה על מה שיבוא…

אם נרצה…