פוסט ארוך, ועתיר קישורים

מקווה שתמצאו בו דברים נוגעים או מועילים או מעוררים

אשמח מאוד גם לשמוע תגובות ורעיונות, לעורר דיון אמיתי, מכבד ומקרב

ארני

 

 

מה עזה אהבתך ציון

מה עז הוא כעסך

כמו עיוור בעזה הוא שמשון

הממית את נפשו עם פלשתים

מפציצה מחסנים, משמידה מנהרות

בעוז ובגבורה אין קץ

מוכנה את לירות ולחנוק

את כל מי שינסה להשמידך, את כל מי שיתקרב לגדר

עוד ועוד בלי לוותר

עד שיכנעו לגמרי, להשמיד נגע עמלק

ולהמשיך עד שיישבר

נתנו להם את גוש קטיף את אומרת

ובתמורה קיבלנו טילים, אזעקות ומקלטים

יצאנו משם, אנחנו כבר לא אחראים

זה בידיים שלהם, ותראו מה הם עושים

אז אנחנו מגינים

אנחנו נמשיך ונמשיך ממבצע למבצע

לנצח נחיה על חרבנו, לנצח ידנו תהיה על העליונה

הם שמים את הילדים כמגן אנושי, הם יורים על גני ילדים

אנחנו אלו שנאלצים להרוג אותם, אפילו שאנחנו לא רוצים

וכך את יורה ובוכה, מצדיקה ומוכיחה

מדחיקה לתוך השכחה

וממשיכה…

מה עזה אהבתך ציון, מה נורא הוא יגונך

עד מתי תמשיכי ציון, להתקרבן כך על עצמך?

 

 

בור של יאוש

עזה

המילה הזו ישר מעוררת רגשות כואבים – יאוש, כעס, שנאה, פחד.

המצב בעזה מייאש, לא רק עבור העזתים, אלא גם לגבי הישראלים.

לא יודעים מה לעשות.

"תקועים" עם  כ-2 מיליון אנשים, אשר מצד אחד לא מעיזים לתת להם חופש תנועה ומצד שני הם לא הולכים לשום מקום, ורק נהיים יותר עניים, מדוכאים, וחסרי תקווה. וזה כידוע מתכון לאסון. אסון שכבר קורה.

רוב האנשים שאני מכיר, מעדיפים להתעלם מעזה כל עוד אפשר.

לחשוב שיש להם עצמאות כי יצאנו משם, להאשים את מצרים כי היא גם אחראית לסגר על עזה. לטעון שמעצמות העולם תומכות בנו כי יש שם שלטון טרור, ושכל פעם שהם יחפרו מנהרה, או יזרקו טיל, אנחנו נכנס באמאמא שלהם , ונפציץ להם  את הצורה, (מה שמכונה בעגה הצבאית – הרתעה). עד הפעם הבאה…

השאר, שכן מעדיפים לראות את האנשים שחיים שם, גם מעדיפים לא לחשוב על כך יותר מדי, כי מה כבר אפשר לעשות?

איך אפשר לשכנע ציבור וממשלה שחיה בטראומה מעשרות שנים של פיגועים, מלחמות, גירוש, ונסיון השמדה קולקטיבי מהגדולים והמשוכללים שנעשו בהסטוריה, שאפשר לחיות עם אנשים שיורים עלינו טילים ואומרים שהם רוצים לחזור לחיפה וליפו?

על כמה הרוגים אנחנו עוד מוכנים לשמוע ולהמשיך עם חיינו? מאות? אלפים?

ואיך בכלל הגענו למצב הזה?

 

שגעון

לפני כמה שנים היה לי חלום, יותר נכון שגעון,

חשבתי לעבור את הגבול לעזה

להביא מסר של שלום, לפגוש את האנשים, לשוחח איתם,

להוכיח לציבור הישראלי שיש אנשים בצד השני של הגדר,

ולא רק טרוריסטים רצחנים שרוצים להשמיד את כולנו.

השגעון הזה לא יצא לפועל. אני לא מספיק משוגע.

יש יותר מדי סיבות הגיוניות למה לא לעשות את זה,

וכנראה שאני עדיין לא אייבי נתן, שדרן הרדיו הפיראטי של קול השלום

שטס למצרים ב-1966 כדי להוכיח שאפשר לעשות שלום עם המצרים.

וכפי שכתוב לי על חולצה שטליה זוגתי הכינה לי –  אייבי נתן צדק…

 

 

אז להגיע לעזה לא הגעתי,

למרות שטסתי מעליה מאות שעות טיסה בזמן השירות הצבאי שלי,

שמה למדתי להכיר אותה דרך מצלמות תצפית,

כאויבים שיש לפקח עליהם.

בזמן האינתיפאדה השנייה – ישראל השמידה כמעט את כל הנהגת החמאס, והנה חמאס עדיין חי וקיים.

 

אני הבנתי ששיטת החיסולים, ההרתעה הצבאית, וההפרדה הן לא דרכי והן לא יביאו לשלום.

לכן כשהשתחררתי מהצבא, התחלתי לנסות להבין יותר טוב את המצב,

לצאת מהמנטליות של להרוג כדי להגן, והתחלתי לפעול למען שלום –

ללמוד ערבית, לבקר בשטחים, אפילו גרתי במשך שנתיים עם פלסטינים.

 

להכיר את האויב

ותמיד ברקע היתה את עזה – המקום הנורא הזה שלא ברור מה לעשות איתו.

התחלתי לחקור קצת על ההסטוריה של עזה.

קראתי את הספר  "לא אשנא" של הרופא העזתי עזאדין אבו אלעייש, שאיבד שתיים מבנותיו ואחיינית בהפצצה של טנק צה"ל את ביתו בזמן מבצע עופרת יצוקה.

קראתי את סיפור הפליטות של משפחתו מהכפר הוג' שעל חלק מאדמותיו שוכנת היום חוות שקמים של משפחת שרון, וכיצד הצליח כנגד כל הסיכויים להפוך לרופא מוכשר ומצליח, ולצאת לעבוד בבתי חולים ישראלים, לעזור לנשים יהודיות וערביות להביא ילדים, ולקבל כבוד רב בקרב חוגי הרפואה, ובאותו זמן, בכל פעם שנכנס ויצא מרצועת עזה, זכה להשפלה או ליחס אדיש במחסומים מצד חיילות ופקידים ש"רק ממלאים את תפקידם".

קראתי גם את מניפסט הנוער העזתי ומצאתי שם קול שאני יכול להזדהות איתו – קול שמבקש, חופש, חיים, ושלום.

כעת אני מאזין ל-"עזה – הסיפור הלא מוכר" בפודקאסט "פרות קדושות" של יזהר באר, סיפור שמספר את ההסטוריה של עזה מ-1967, בעיקר מפי המושל הצבאי – יצחק עיני עבאדי. מסופר שם על יחסי ישראל ועזה לאורך השנים, על היד החופשית והשקרים של אלוף פיקוד דרום – אריאל שרון, בבואו לאלף ולהכניע את הציבור וההתנגדות העזתית, ועל הכלכלה העזתית.

אני קורא גם כתבות של אתרים כמו שיחה מקומית, הטלוויזיה החברתית, ואל ג'זירה, כדי לנסות ולקבל תמונה שאינה ממוסגרת על ידי האג'נדה הפטריוטית-צבאית של ערוצי החדשות הגדולים.

גם ערוצי החדשות האלטרנטיבים הם כמובן פוליטיים ומגמתיים, כלומר שמאלנים ופרו-פלסטינים, ולכן טוב גם לקרוא סיפורים של אנשים מעזה עצמה, כמו באתר "אנחנו לא רק מספרים".

עוד ערוץ שאני אוהב לצפות בו זה פארקור עזה – חבורת צעירים שמתאמנת בפארקור על חורבות ההפצצות. הנה סרטון שעשו בחסות רד-בול על שניים מהם שהצליחו לצאת מעזה ולהגיע לשבדיה ולהפוך למורים לפארקור. סיפור של תקווה בצל היאוש:

 

 

לראות מקרוב

אז כפי שהבנתם, יש לי סוג של אובססיה עם עזה.

אני קורא וחשוב עליה רבות. גם כשאין הפגנות או הפצצות.

אני חושב גם על תושבי הדרום, אלו שמשלמים את המחיר הכבד ביותר של ההפגזות ושל המצב הבטחוני הרעוע, אלו שקיבלו הבטחות מהממשלה אחרי כל מבצע, הבטחות שרק חלקן מולא.

ב-2012 בזמן מבצע "עמוד ענן" נסעתי עם חברים למקלטים – לאשקלון ובאר שבע כדי לשבת ו"לעשות שמח" באנשים. בשדרות אפילו הגענו להשמיע מוזיקה ולחלק ממתקים (במקרה היתה לנו סטפה ממסיבה שעשינו בתל-אביב כמה ימים לפני), עד שהמשטרה עצרה אותנו על הפרת הסדר הציבורי והפרעה לאזעקות במילוי תפקידן.

ב-2014 נסעתי לשוחח עם חבר פייסבוקי משדרות, שבזמן מבצע "צוק איתן" נהג להגיב לפוסטים שלי בשלל קריאות נאצה.  גם למדתי קורס בערבית בכפר ג'סר א-זרקא באותו זמן. 

את כל זה עשיתי בפעמים הקודמות שהיתה אלימות והרג בעזה ובישראל, ואיכשהו זה נתן לי תחושת משמעות וחיזק אותי.

ומה הפעם?

אין הרוגים בישראל. מדי פעם הפגזות בעצימות נמוכה, עפיפוני טרור, מטענים על הגדר, ומשט חופש. יש רק הרוגים בעזה. הרוגים שבאופן נורא אנחנו מקבלים, ומתרגלים, מצדיקים, מדחיקים וממשיכים.

גם אני ממשיך.

רציתי ללכת להליכת שלום שקטה בעוטף עזה, אבל בסוף העדפתי לתמוך בסדנת תקשורת מקרבת שלימדה טליה. כי שלום צריך להביא לא רק עם העזתים, גם ובעיקר בינינו.

 

מה יש לעשות?

אחד הדברים שבאמת מייאשים, הוא שנדמה שאין מה לעשות.

אנחנו לא יכולים להעלים את עזה, ואנחנו גם לא יכולים להסיר את המצור (לכאורה).

המנהיגות הפוליטית גם טוענת שאין עם מי לדבר, למרות שבזמן המשא ומתן על גלעד שליט דיברו,

וגם ביום-יום יש תיאום של העברת סחורות, העברת כספים, ומעבר לחולים ולאנשים בעלי אישור מיוחד.

 

אני לקחתי את העצה של אייבי נתן – והתחלתי ליצור קשר ולמצוא עם מי לדבר.

אחד האנשים שמצאתי, זה מוחמד שריף יוסף, מתכנת חביב וחייכן,

שיצא לי להכיר, דרך סדנה בינלאומית של סוכני שינוי.

מוחמד חי בעזה, עובד על מחשבים, כותב רבות בפייסבוק בערבית ובאנגלית

מחווה דעתו, ומקווה לראות את המצור והכיבוש מסתיימים.

הוא אפילו מאמין שברגע שיהיה חופש תנועה ואופק תעסוקתי לעזתים,

את רובם לא יעניין לחזור לישראל או לקבל עצמאות.

העיקר עבורם זה לחיות חיים מלאים וחופשיים.

עוד קבוצה שמשמיעה קול אחר היא קבוצת קול אחר – קבוצה של תושבי עוטף עזה שנמצאים בקשר עם תושבי עזה ומביעים קול של סולידריות, עם דרישה להידברות ולהסרת המצור כתנאי הכרחי למציאת פתרון הוגן עבור כל הצדדים.

ההידברות, יצירת הקשר, ההתעניינות במה שקורה בעזה – הכלא הגדול בעולם, שאפילו לברוח ממנו דרך הים אי אפשר – הם חשובים עבור כל מי שחשוב לו עתיד הארץ הזו, שרוצה לדמיין את ילדיו גדלים כאן בלי אזעקות, ריצה לבונקר "מוגן".

זה חשוב גם לכל מי שרוצה לראות את העזתים חופשיים ממעבדת הניסויים באמצעי שליטה שבה הם גדלים .

זה חשוב לכל מי שמאמין באנושות ובאנושיות, ולא מוכן לראות את הסבל הזה שנגרם לאורך כל-כך הרבה שנים.

אבל לא בטוח שהדברים הללו יעזרו לשחרר אותנו ואותם.

אז מה כן?

 

לדמיין

ג'ון לנון קרא לנו לדמיין

רובנו לא מסוגלים לדמיין מציאות אחרת.

מציאות שבה יהודים וערבים חיים בשוויון ובשלום ובשותפות ובאחווה.

מציאות שבה העזתים חופשיים לנוע, ולדמיין ולחלום,

שבה היהודים חופשיים מפחד מפני הערבים.

דרושה לנו יכולת לדמיין !!

את המציאות שבה אנחנו רוצים לחיות.

את המציאות שבה אנחנו רוצים ששכנינו יחיו.

רוב הנסיונות למצוא פתרון לסכסוך,

כוללים מציאות של הפרדה, של חלוקת שטחים, של ערבונות בטחוניים

אין פתרונות שמנסים לדמיין מציאות שבה אנחנו אשכרה חיים ביחד.

נישואים בין ערביות ויהודים (ולהפך), דיבור של שתי השפות, מנהגים ותרבות משותפת,

כמו בימים שהיהודים חיו במדינות ערב, כמו בזמן תור הזהב של יהודי ספרד.

 

ממשבר להזדמנות

המציאות כפי שאנחנו מכירים אותה לא יכולה להמשיך עוד זמן רב.

זה לא הגיוני להמשיך לחיות במציאות שבה מיליוני בני אדם מדוכאים באלימות

שבה ההנהגה הפוליטית והכלכלית מושחתת ופועלת לפי אינטרסים צרים ואגואיסטים

שבה השיטה הכלכלית והכח הצבאי משמשים לדיכוי של מעטים על רבים

שבה יצורים חיים, אדמה, מים, וכל מה שהכוכב הקסום הזה טומן בחובו

נמצאים בסכנת הכחדה, ומנוצלים לטובת רווח כספי, התפשטות המין האנושי, ותרבות הצריכה.

 

עזה היא סימפטום. אחד הסימפטומים הכואבים, המדממים והמוגלתיים של המצב האנושי,

סימפטום שמשפיע ישירות על חייהם של מיליוני בני אדם,

פלסטינים, ישראלים, מצרים, אמריקאים, אירופאים.

אי אפשר להמשיך להתעלם, אי אפשר להמשיך ולהדחיק.

התלכדות המשברים – הכלכליים, הסביבתיים, הבטחוניים והחברתיים

מאלץ אותנו למצוא פתרונות יצירתיים, ולפעול בדרכים שונות

להבין שהחיים לא ממשיכים כמסלולם,

לקבל את זה שאנחנו יוצרים את המציאות באופן אינטר-סובייקטיבי

שכולנו משפיעים ומושפעים

ולדמיין את המציאות שאחרי נפילת המצור על עזה.

 

אם נרצה…

 

הנה סרט שמתעד את קהילת אקומי,

קהילה שהייתי חלק ממנה, קהילה שמנסה לדמיין חיים משותפים

מוזמנים לתמוך בהפקת הסרט: