שם לב שיש בי פחד.

אולי זה הזמן החשוך הזה של השנה. אולי זה חוסר היציבות השלטוני, המשבר האקלימי, או הסחת הדעת הטכנולוגית. מה שזה לא יהיה זה נוכח שם למטה, בתוכי. האם גם אתם חשים כך?

הבחירות הנוספות שבפתחנו, שלא ברור אם יביאו להרכבת ממשלה, מעלות שאלה – מה פה לא עובד?

הרי גם אם נתניהו יפרוש או יופרש מהמירוץ, עדיין נשאלת השאלה מי כשירים ומסוגלים להקים קואליציה וממשלה במערכת הנוכחית? וגם אם ירכיבו ממשלה, עד כמה באמת הם יוכלו להמשיך למשול בצורה דמוקרטית – כלומר שקופה, הוגנת, בריאה?

מכונת העבודה הפלנטרית

כדי להבין מה לא עובד, כדאי לדעתי להסתכל במבט רחב יותר. גם בספרד אנו נתקלים בבחירות שלישיות תוך שנתיים, גם בבריטניה יש חוסר הסכמה פוליטית, ולמעשה רבות מהמדינות הלכאורה דמוקרטיות נמצאות בפני משבר של או להפוך לדמוקטטורות דוגמת רוסיה וטורקיה או להישאר שבויות בחוסר יכולת למשול ולקבל החלטות.

מהו אם כן אותו מנגנון שתוקע את מבנה הממשל המדינתי שכה התרגלנו לראות כיעיל ביותר? אולי השאלה צריכה להיות הפוכה – את מה המדינה שירתה, ומה היא כבר לא משרתת ולכן הופך אותה למיותרת?

יתכן שהתשובה נמצאת בספר שולי ואנרכיסטי משנות ה-80 בשם בולו' בולו'. כך כותב המחבר על מכונת העבודה הפלנטרית (מע"פ בקיצור):

המפלצת שגידלנו ואשר שולטת בפלנטה הזאת, נקראת: מכונת עבודה פלנטארית. אם נרצה להפוך את ספינת החלל\ המלון שלנו שוב למקום נעים לשהייה, נצטרך לעסוק קודם כל במע"פ. כיצד מצליחה המכונה להחזיק אותנו תחת שליטתה? כיצד ניתן לחסום ולפרק אותה? כיצד נוכל להיפטר ממנה מבלי שתשמיד אותנו?

מכונת העבודה היא היום מלכתחילה מכונה פלנטארית: היא זוללת באפריקה, מעכלת באסיה ומחרבנת באירופה ובצפון אמריקה. היא מתוכננת ומפוקחת על ידי רשת של פירמות, בנקים, גופים מדינתיים, מחזורי דלקים וחומרי גלם. הרבה אשליות מתרוצצות בדבר משמעותם של גושים, אומות, עולם ראשון, שני, שלישי, צפון ודרום. כל אלה הם רק פחות או יותר גלגלים גדולים באותה מכונה ועצמאות לאומית היא רק חזיון תעתועים, האמור להסיח את דעתנו מכך.

כמובן, המע"פ מורכבת מחלקים שונים, המתנגשים זה בזה, מסיטים זה את זה ובולמים זה את זה. המע"פ דווקא ניזונה מהאנרגיה המופקת מן הסתירות הפנימיות שלה: עובדים לעומת הון, הון פרטי לעומת הון מדינה (קפיטליזם לעומת סוציאליזם), התפתחו תלעומת תת התפתחות, מצוקה לעומת בזבוז, מלחמה לעומת שלום, גבר לעומת אישה וכו'. המע"פ אינה מערכת אחידה, "נוקשה", אלא היא משתמשת בסתירות כדי לשנות את צורתה, להתרחב ולהתעדן. היא דומה לאורגניזם ביולוגי יותר משהיא דומה לענק מכאני. בשונה ממערכות פאשיסטיות או תיאוקרטיות, או מ"1984" של אורוול, היא בהחלט זקוקה לכמות "בריאה" של התנגדות, אי-שקט, פרובוקציה ומרידה (מה שלא הורג מחשל…). באותם מקומות שבהם היא חזקה, היא מיטיבה לעכל ארגוני עובדים, מפלגות שמאל, תנועות מחאה וחילופי משטר דמוקרטים. כאשר הדמוקרטיה אינה מביאה לה עוד תועלת, היא נאחזת בדיקטטורה. כאשר הלגיטימציה שלה נקלעת למשבר, עומדים לרשותה בתי סוהר, עינויים והגליה לעת צרה. כל אמצעי השליטה האלה, חשובים ככל שיהיו, עדיין אינם מהותיים להבנת תפקודה של מע"פ.

המע"פ מגלמת את עקרון הכלכלה ואינה מסוגלת לשום דבר אחר. אבל מהי כלכלה? הפיכתן של אנרגיות אנושיות לעבודה והפיכתה של העבודה למוצרים הניתנים למדידה (סחורה). כדי שבני אדם יהיו כשירים לעבודה ועל ידי כך מועילים למכונה, הם חייבים להתנתק מכל מה שנהרס בתוך כך – מסביבתם הטבעית ומן הקשרים החברתיים שלהם. מעבר לכך, פירושה של העבודה הוא שאתה מוותר על השליטה בחלקים מסויימים של תקופת חייך, חלקים המסופחים למערכת מחזורית המנוהלת באופן ריכוזי ובלתי אישי. למשל, אתה זקוק לזמנך כדי לבנות חלק מסוים, שמישהו יקנה וישתמש בו למטרה שאינה ידוע לך.

הפיקוח, הבקרה והוויסות של מחזור פיסות החיים האנונימיות האלה מתבצע בהתאם לכמות הזמן המושקע, שאמת-המידה שלה היא מספר – כסף!

השותפים בפעילות החליפין אינם מכירים זה את זה, אין להם כל שליטה על התוצר המשותף שלהם, הם אינם יודעים היכן הוא משתלב ומהיכן מגיעות הסחורות שהם עצמם משתמשים בהן. כך נורה העובד מן הרובה שהוא עצמו סייע בהרכבתו, או מת מן הרעל המיוצר בבית החרושת שלו, או שהוא מתלונן על הרעש המגיע מאותו כביש מהיר שהוא עצמו ערבב למענו את הבטון. זהו המנגנון של מכונת העבודה: לפצל את החברה לפרטים מבודדים, לאיים על כל אחד מהם בנפרד בעזרת שכר או כוח ואז להשתמש בזמן העבודה שלהם בהתאם לתכניותיה המקוריות של המכונה. הכלכלה פירושה: פיקוח הדוק יותר ויותר של המכונה על רכיביה, הגדלת הכמות של הרכיבים ושל העבודה המיוצרת. המע"פ גדלה באופן מתמיד, משום שהגידול מבטיח את הישרדותה. היא אינה זקוקה לכל תכלית אחרת (עצם ההתנגדות שלנו מספיקה לה).

כולנו רכיבים במכונה הזאת, אנחנו המכונה (חלקיה הטכניים של המכונה – השקעות, מבנים, מנועים, מכונות וכו'). אנחנו מציגים את המכונה זה לזה, למען עצמנו. אין זה חשוב אם אנחנו מפותחים, מתפתחים או בכלל לא מתפתחים, אם משלמים לנו את שכרנו או לא, אם אנחנו עצמאים או שכירים – כולנו מתפקדים למען המכונה. במקומות שבהם אין תעשייה מייצאים עובדים למכירה באזורים מתועשים ובד"כ מוכרים אותם ממש בזול. כך ייצרה פעם אפריקה עבדים בשביל אמריקה וכך מייצרת טורקיה כיום פועלים לגרמניה, מרוקו לצרפת וסין לישראל ולכל העולם. במקומות שעדיין לא התערבו בהם מספיק, האנשים משמשים בתור דקורציה ציורית לצורכי התיירות: כמו למשל האינדיאנים בשמורות טבע, הבאלינזים, הפולינזים, הכורים, החוצבים. המע"פ מדלגת מעל כל ניסיון לניתוק או ל"שחרור" ומגיעה חזרה אל כל " הדרכים הלאומיות". גם מי שסבור לתומו כי הצליח להימלט מאחיזה של המכונה, ממלא בה אף הוא בסופו של דבר תפקיד – "אאוטסיידר".

כל עוד המע"פ קיימת, כולנו נמצאים בתוכה. בינתיים היא חיסלה את כל החברות המסורתיות, או גרמה להן להימצא במגננה ולהידלדל. גם הרחק מעבר להרים, בעמק "שכוח", לעולם אינך מוגן מפני רשויות המס, מנגנוני המדינה\התאגיד, המשטרה. המכונה מסוגלת לשלוח את זרועותיה לכל מקום על פני הפלנטה בתוך שעות ספרות. אנחנו" מוחזקים" כבושים. אפילו במדינה המרוחקת ביותר אינך יכול להיות בטוח שאתה יכול לחרבן בשקט ובאין מפריע מתחת לשמיים הפתוחים.

המכונה נעצרת

אז האם יתכן כי מכונת העבודה הפלנטרית כבר אינה זקוקה למדינות הלאום כדי להמשיך את עבודתה ולכן היא מייתרת אותם? אבל אם זה כך, מדוע אנו רואים גם את הפקקים בכבישים, את לשכות המכס תקועות, את הפועלים הפלסטינים תקועים עם אישורי העבודה?

הרי מע"פ מעוניינת שאלה יזרמו כדי שהיא תוכל להמשיך לעבוד. האם אלו סימנים שהמכונה נעצרת? או שמא זה רק חלק מהמנגנון שמסתגל למצב חדש?

בספרו הדיסטופי – "המכונה נעצרת" משנת 1909, מתאר א"מ פורסטר:

"המכונה", הם אמרו, "מאכילה אותנו, מלבישה אותנו, ומעניקה לנו בית; באמצעותה אנחנו מדברים זה עם זה; באמצעותה אנחנו רואי זה את זה; בתוכה נמצא קיומנו… המכונה היא כל יכולה, נצחית. ברוכה היא המכונה. ….את המילה "דת" נמנעו מלומר, ובתאוריה המכונה עדיין הייתה מעשה ידי אדם ומכשיר בידיו. אבל למעשה, למעט כמה דבקים בעבר, כולם סגדו למכונה."

בספר מתוארת חברה שבה כולם יושבים בחדריהם ומול מסכיהם, כל צרכיהם הפיזיים מסופקים על ידי המכונה, וגם צרכיהם הרוחניים, הכוללים מוסיקה, האזנה להרצאות, והקלטת רעיונות חדשים. אין צורך לצאת מהחדר ולהתראות פנים אל פנים.

עד שלפתע מכריז מישהו – " המכונה נעצרת ".

בהתחלה מעדיפים להתעלם, מהצרימות בצלילי המוזיקה. מגישים תלונות למשרד התיקון, שמעביר אותם הלאה, אך התיקון ממאן להגיע. אבל אז קורה דבר שלא ניתן להתעלם ממנו:

"לא זה היה המצב לגבי מנגנון השינה. כאן הקלקול היה חמור יותר. הגיע היום שבו בכל רחבי העולם מאסיה ועד דרום אמריקה, מיטות הוזמנו על ידי בעליהן העייפים ולא הופיעו. זה אולי נראה מגוחך, אך מאותו רגע אפשר לתארך את קריסת האנושות."

האם גם אתם שותפים לחוויה הזו של מכונה שנעצרת? או לפחות רצון שתעצר? מין רצון לחזור לקצב חיים שפוי ובריא יותר, לאפשרות להתבונן על העולם מבלי להיות בהסחת דעת מתמדת ובעודף גירויים ואינפורמציה?

שבוע שעבר מסך הטלפון שלי הפסיק לעבוד, ותקשרתי עם העולם דרך הודעות וואטסאפ מהמחשב. במהלך הסוף-שבוע פרצו אלינו הביתה וגנבו את המחשב שלי, וכך נותרתי ללא יכולת לתקשר עם העולם. מצאתי את עצמי בסוף השבוע בבית עם בני הישן, ללא אף אחד אחר בבית, מנותק מהעולם. הרגשה מטרידה ומשחררת בו זמנית.

שמתי לב שאין בי יותר מדי פחד, משום שאני מכיר את השכנים ובטוח שאמצא עזרה אם אצטרך. אבל בעיקר שמתי לב לשקט שנוצר פתאום, לקצב שכאילו ירד, לכך שאין לי אפשרות לחפש בגוגל על כל שאלה שעולה לי, לתקשר עם עשרות חבריי הוירטואלים בוואטסאפ או בפייסבוק, ולקרוא מיילים ולתכנן תכניות לעתיד. עלי פשוט להיות. וזה בעיקר מה שעשיתי ביומיים הקרובים עד שהגיע אליי טלפון חלופי – שיחקתי עם כרמל, בישלתי, ניקיתי את החצר, קראתי ספר, עשיתי פעילות גופנית ומדיטציה, למדתי ערבית. לרגע חשבתי שאולי עדיף שלא לחזור לתקשר עם העולם הדיגיטלי וירטואלי כי זה הופך אותי להרבה יותר פרודוקטיבי ורגוע. אבל בכל זאת חזרתי. כי את המכונה הזו קשה לעצור…

אני, כמו רובנו, תלוי בתקשורת רציפה, תלוי במכונה. או כמו שתיארה זאת שותפתי נטע – התקשורת היא כמו עוד איבר עבורנו. אנחנו חלק מהמכונה. המכונה היא חלק מאיתנו:

אז איך בכל זאת משתחררים מהמכונה שכולנו תלויים בה?

בנייה מתחת למכונה

אז איך בכל זאת עוצרים את המכונה? איך מייצרים מציאות אלטרנטיבית שמאפשרת לנו להתנתק מהמסך, מהלחץ והחרדה, מצרכנות היתר, מזיהום מתמשך של המים האוויר והאדמה, מהכחדה של עוד ועוד מינים של יצורים חיים, ולהתחיל לחיות את מלוא הפוטנציאל האנושי שלנו בהרמוניה עם עצמנו ועם הסובב אותנו?

הספר בולו'בולו ממשיך ומתאר את יחסינו עם המע"פ:

"כיצד יכולה מציאוּת הצללים לגבור על מכונת העבודה הפלנטרית? כיצד אנחנו יכולים לשתק ולפרק את המכונה, ובו בזמן ליצור מציאות חדשה? כיצד חייבים להתנהל המאבקים, כך שלא יהפכו שוב פשוט לחומרי דלק של המכונה עצמה?

את ההיבט השלילי של המאבקים האלה ניתן לכנות"חתירה תחת" או "חתרנות". פירוש הדבר הוא שאנחנו הורסים את המכונה מבפנים כלפי חוץ. עם זאת, חתירה מתחת למכונה תיכשל ותתמוטט בכל פעם מחדש, אם לא נְפַתח במקביל באופן מעשי את צורות החיים החדשות. החלל שהחתירה יוצרת חייב להיתפס מיד על ידי המבנים שלנו. הרס ויצירתיות חייבים לחבור זה לזה באותו תהליך, שאנחנו יכולים לכנותו "בנייה תחת המכונה". אל כל מקום שבו הממשות של המכונה מתרסקת, חייבת מציאוּת הצללים להחליק פנימה. מה שנוצר כדי "להחליף" את המכונה הוא בו בזמן גם מה שימוסס אותה.

ניתן כבר לשרטט כמה מקווי המתאר של פרויקט כזה, על סמך מצב הדיונים והמחקרים בנושא כיום. ברור כי כדי שמנגנוני הכסף, התעשייה ההמונית והמדינה ייעשו מיותרים, אנחנו חייבים לבנות קהילות קטנות יותר, אוטונומיות – בהחלט גם אוטרקיות, עצמאיות מבחינה כלכלית.

מצד שני, כבר אין זה אפשרי לחזור אל חיי החופש של הציידים והמלקטות, משום שמספרנו רב מדי, והיסודות הטבעיים הרוסים. גודלן של הקהילות (הבּוֹלוֹאים) האלה, היחסים ביניהם, הצורך בגופים נוספים, אופן השימוש בטכנולוגיות וכו' – כל זה פתוח לדיון עדיין, ועלינו להיות מסוגלים לשוחח ביחד על עניינים אלה."

האם באמת ניתן לעצור את המכונה? האם הבום הטכנולוגי והשירות של כל המנגנונים את ההתפתחות של אינטילגציה מלאכותית, מסע לחלל, והארכת החיים הם בלתי נמנעים? יתכן. אך כמו שציין אסף צ'רטקוף בראיון איתו, חיים מקיימים, עבור הנפש האנושית ועבור שאר היצורים החיים עדיין יכולה להיות בחירה. ובתוך זה גם חיי קהילה.

בניית קהילות היא אחת המפתחות שמתאר בולובולו. והוא ממשיך ומפתח אותן לשפה שלמה של מבנים, תהליכים ודרכי תקשורת. מומלץ לקורא ולו כדי לקבל השראה למה שאפשר לדמיין. כתבתי כבר כמה וכמה פוסטים בנושא קהילות, למשל כאן, כאן, כאן, וכאן. שוחחתי גם עם נשים שחיות בקהילות ומנהיגות שינוי כמו עאידה שיבלי ובלה אלכסנדרוב. כדאי לכם לקרוא ולהאזין. זה נושא מרתק בעיניי. ובאמת מפתח לשינוי מהותי.

כיום אני חי בבית קהילתי עם טליה שותפתי לחיים, בננו כרמל, ועד שותף ושותפה. לידנו יש עוד בית קהילתי של אנשים שחיו תקופה בקהילת תמרה בפורטוגל. ואנחנו חלק מקבוצת וואטסאפ שכוללת נציגים של כ-12 בתים קהילתיים באזור פרדס-חנה וגבעת עדה.

להחזיר לעצמנו את הזמן ואת תחושת החיות

לחיים בקהילה אין ערך בפני עצמם. כלומר יש להם. זו בעיניי צורת החיים ה"טבעית" של בני אדם. לפחות אלו שהיינו במשך מיליון שנה פחות או יותר. אבל יכול להיות שהיום יש כבר מבנים חדשים שרוצים להיווצר. מגוון של קהילות, ואפשרות להיות שייך להרבה מעגלים.

מבחינתי המעבר לחיי קהילה, והוויתור על השילוש הקדוש של לאום-קפיטליזם-דמוקרטיה, הם רק הדרך לחזור ולהיות אדונים לזמן שלנו שאבד, ולכוח החיים שנלקח מאיתנו, או נמסר על ידינו למכונה. אני רוצה לראות אותנו (ואותי בינינו) חופשיים, שמחים, נינוחים, יצירתיים. פחות לחוצים, חרדים, מקובעים, ועייפים.

כמו שכתב מיכאל אנדה בקלאסיקה שלו – 'מומו':

"באותו רגע שוב החל הזמן, והכל נע וזע מחדש. המכוניות נסעו, שוטרי התנועה שרקו, היונים עפו והכלב הקטן ליד עמוד החשמל הטיל את מימיו. האנשים כלל לא הבחינו שהעולם עמד דום… … ואף על פי כן נשתנה משהו לגבי מה שהיה לפני כן. כי לכל האנשים היה לפתע זמן רב עד אין-קץ. כולם כמובן, שמחו על כך שמחה מרובה, ואיש לא ידע כי באמת אין זה אלא זמנו החסוך שלו שחזר אליו עתה באורח פלא…

ובעיר הגדולה ראו עתה את מה שלא ראו מזה ימים רבים: ילדים שיחקו באמצע הרחוב, והנהגים (שנאלצו להמתין) הסתכלו בחיוך, והיו מהם שיצאו מן המכוניות ופשוט הצטרפו למשחק. בכל מקום עמדו אנשים, פטפטו זה עם זה בידידות ושאלו בפרוטרוט איש לשלום רעהו. מי שהלך לעבודה היה לו זמן להתפעל מעציצים בחלון או להאכיל את הציפורים. והרופאים מצאו זמן להקדיש לכל אחד מחוליהם ולהיכנס לפרטי מכאובם. הפועלים עבדו במנוחה ומתוך חיבה לעניין, כי שוב לא היה זה העיקר להספיק הרבה ככל האפשר בזמן מועט ככל האפשר. כל אחד היה יכול להקדיש לכל עניין את כל הזמן הנחוץ והרצוי לו, שכן מעתה הלא היה לו זמן די והותר."

בתחילת 2020 מתקיים אירוע "7 ימי מנוחה" שקורא לנו לעצור ולהתחבר זה לזה ולמה שמבקש להתממש השנה.זו הזדמנות עבורנו לעצור ולהתבונן ביחד, במה שרוצה להשתנות, מה שרוצה להתפרק, ומה שרוצה להבנות מחדש.

אני שמח על כך שהמכונה נעצרת. אפילו שאנחנו תלויים בה כיום.

אני מעדיף חיים קצרים וחופשיים על פני חיים ארוכים ומדכאים.

נושם לתוך הפחד, לחושך של האי-ודאות,

ומחבק את השינוי הזה שקורה, ומתמסר לתוך הטלטלות שעצירה של המכונה מביאה איתה.

ובו זמנית מנסה לייצר אלטרנטיבה למכונה.

עבור עצמי, עבור ילדי, עבור אהוביי, עבור החיים.

אם נרצה…